סביר להניח שהשם גד פרומקין לא אומר למרבית קוראי השורות הללו דבר. ייתכן שגם מרבית המשפטנים מבין הקוראים אינם יודעים הרבה על פרומקין, גם אם שמעו פה ושם את שמו. אולם אם הייתם חיים בתקופת המנדט הבריטי, קשה להניח שהשם פרומקין לא היה מעורר בכם יראת כבוד. פרומקין היה המשפטן היהודי הבכיר ביותר בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. איש משפט ועורך דין משכמו ומעלה, בעל השכלה רחבה ויכולות אישיות מרשימות, שהפך עד מהרה לשופט בבית המשפט העליון המנדטורי. פרומקין היה השופט היהודי היחיד בערכאה המשפטית הגבוהה ביותר, וככזה נחשב לאישיות בעלת משמעות בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט. אולם עם הקמת מדינת ישראל וכינונה של מערכת המשפט הישראלית, ובניגוד מוחלט למה שהתרחש בערכאות המשפטיות הנמוכות יותר, הורד פרומקין לחלוטין מבמת המשפט הישראלית. פרומקין לא זכה למינוי בבית המשפט העליון של מדינת ישראל, ותוך זמן קצר כמעט נשכח מלב. חידת פרומקין היא אחת מתוך שרשרת ארוכה של פרשיות משפטיות שמרכיבות את ספרו החדש של פרופ' דניאל פרידמן. שמו של הספר 'לפני המהפכה – משפט ופוליטיקה בעידן התמימות' (ידיעות ספרים) מגדיר גם את טווח הזמן שבו עוסק הספר וגם את תחומי עיסוקו. אך לא פחות מכך מבטא את געגועיו של פרידמן לאותם ימים, לפני שפרצה לחיינו המהפכה המשפטית. הספר מבקש לסקור את ההתפתחויות המשמעותיות בעולם הפוליטיקה והמשפט בארץ ישראל לאורך תקופה ארוכה. הספר מתחיל בראשית התקופה העות'מאנית, עם העליות המשמעותיות לארץ לאחר גירוש ספרד. סופו של הספר מגיע עד לשנות ה‑70 של המאה הקודמת, תקופת מלחמת יום הכיפורים והמהפך הפוליטי. אז, עם מינויו של מאיר שמגר ליועץ המשפטי לממשלה, וביתר שאת לאחר מינויו לשופט בית המשפט העליון ולנשיאו, מתחיל עידן המהפכה המשפטית, שעליו כתב פרידמן בספרו הקודם 'הארנק והחרב'. פגישה ראשונה עם אולמרט פרידמן בן ה-79 הוא תושב תל אביב, נשוי לאלישבע ואב לשלושה ילדים, המתגורר בעיר העברית הראשונה מאז לידתו. לאחר לימודים בתיכון 'גאולה' בתל אביב, אותו ייסד סבו, התקבל פרידמן לעתודה האקדמית והחל בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית. הוא סיים את הלימודים, התגייס לצבא, ולאחר השירות הצבאי התמחה תחילה אצל שופט בית המשפט העליון דאז יואל זוסמן, ולאחר מכן במשרדו של עורך הדין ברוך זייגר. פרידמן החל לעבוד כעורך דין פרטי, ובמקביל המשיך במסלול האקדמי והשלים לימודי דוקטורט. במשך שנה אחת הוא אף למד כתלמיד מחקר באוניברסיטה באנגליה. פרידמן חזר ארצה והחל ללמד בשלוחת האוניברסיטה העברית בתל אביב. תחילה עבד פרידמן במשרה חלקית כאסיסטנט ואחר כך כמדריך לצד המשך העבודה כעורך דין, אולם כשהפכה השלוחה לחלק אינטגרלי מאוניברסיטת תל אביב הצעירה, הפך פרידמן לחבר סגל במשרה מלאה והפסיק את העיסוק הפרטי בעריכת דין. פרידמן הוא משפטן ותיק, שאף זכה בפרס ישראל על תרומתו לתחום, ולאורך השנים התבטא גם בנושאים שעל הפרק, בעיקר במאמרים לעיתונות. אולם את עיקר פרסומו הציבורי קנה פרידמן בשנותיו כשר המשפטים בממשלת אולמרט. ההתחלה הייתה פרוזאית משהו. "אולמרט התקשר אליי וביקש להיפגש איתי, ובפגישה בינינו הוא הציע לי להיות שר המשפטים בממשלתו. זו הייתה אגב הפגישה הראשונה שלנו. מעולם לא נפגשנו קודם לכן". במשך שנותיו כשר המשפטים הפך פרידמן לקול הבולט ביותר מתוך הקהילה המשפטית נגד המהפכה השיפוטית המזוהה עם נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. פרידמן תקף את הסמכויות הרחבות שנטל בית המשפט העליון לעצמו מבלי שהוסמך לכך בחוק. פרידמן התנגד גם למבנה מוסד היועץ המשפטי לממשלה שהתפתח במדינת ישראל לאורך השנים, שבמסגרתו הפך היועץ מעורך הדין של הממשלה למי שמחלק הוראות לשרים ולראש הממשלה. במסגרת זו ניסה פרידמן, ללא הצלחה, לקדם מהלך שבו יוגדרו מחדש סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה, ומשרת היועץ תופרד ממשרת התובע הכללי. הצלחת בתפקידך כשר משפטים? פרידמן נמנע מלענות לשאלה ישירות, אך הוא שמח להזכיר כמה מהישגיו באותה קדנציה. "אני לא חושב שאני זה שצריך לתת לעצמי ציונים, זה אחרים ייתנו. אבל אתייחס למה שנראה לי כהישגים אחדים. הישג משמעותי אחד נוגע לאפשרות הדיון במערכת המשפט ובתפקודה. בתחום זה נשבר הטאבו. אם עד אז היה כמעט בלתי אפשרי למתוח ביקורת על מערכת המשפט ומי שמתח ביקורת שילם על כך מחיר כבד, כיום המציאות שונה ורבים מעזים להביע את דעתם ולהתבטא בחופשיות בנושא הזה". בנוסף לכך פרידמן מזכיר הישגים בתחום ניהול המערכת, כמו פתיחת בית המשפט המחוזי החדש במחוז המרכז בפרק זמן קצר במיוחד, תוספת תקני שופטים והתנעת מהלכים נוספים שחלקם הבשילו רק לאחר סיום כהונתו. שיאה של המהפכה המשפטית היה בתקופתם של אהרן ברק ודורית ביניש בנשיאות בית המשפט העליון. באותן שנים הרחיב בית המשפט את סמכויותיו באופן המשמעותי ביותר, החל לפסול חוקים והתערב באופן בוטה בפעילותן של רשויות השלטון האחרות. מגמה זו השתנתה במידת מה בשנים האחרונות, לאחר מינויו של השופט אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון. אתה מעודד מהשינוי שהתרחש במהלך הקדנציה של גרוניס? פרידמן מסרב להתרגש: "בית המשפט העליון לא ויתר על הסמכויות שהוא לקח לעצמו במהלך המהפכה המשפטית. אין ספק, בית המשפט משתמש היום בסמכויות הללו בצורה יותר מרוסנת. אבל צריך לזכור שעצם העובדה שהן קיימות בידו זו בעיה. העובדה שאין כלל משפטי שעוצר את שופטי בית המשפט העליון מלהתערב בנושאים מסוימים, גורם לזה שכל עניין יכול לבוא בפני בית המשפט. כל חוק שלא מוצא חן בעיני מישהו, הופך נושא לדיון בבית המשפט העליון. "כך למשל דן בית המשפט בעתירה שדרשה לפסול את החוק להעלאת אחוז החסימה. בג"ץ דן בזה והשופטים כותבים על כך שמונים עמודים. אתה יכול להגיד במובן מסוים שבית המשפט מרוסן, עובדה שהשופטים לא התערבו בזה. אבל בית המשפט חוזר ואומר: אני יכול להתערב. אפשר כמובן להתווכח אם העלאת אחוז החסימה זה טוב או רע, אבל זה עניין של הכנסת. אני לא בטוח שהכנסת העריכה נכונה מה יהיו התוצאות של החוק, אבל זה לא משנה. עצם זה ששופטי בג"ץ יכולים לדון בכל דבר יש לכך השלכות על מי שמחליט, כי כל מי שמחליט יודע שההחלטה שלו עשויה להגיע לפני השופטים שיכריעו באשר אליה. "זה גם משפיע קשות על התפקוד של בית המשפט. אם בית המשפט צריך לעסוק בכל דבר, בסופו של דבר התפקוד שלו נפגע. השופטים עמוסים מאוד אבל הם לא מכירים בכך שאת העומס הזה הם הביאו על עצמם. יש לזה כמובן השלכה על תיקים אזרחיים ועל תיקים פליליים שהם צריכים לדון בהם. זה משבש את התפקוד של המערכות האחרות וזה משבש גם את התפקוד של בית המשפט עצמו". חקלאי עדיף על משפטן אנחנו חוזרים אל הספר החדש שהוציא פרידמן, מבקשים להבין קצת יותר את חידת פרומקין שבה פתחנו. התשובה לשאלת דחיקתו של פרומקין, ולמעשה הדחתו, נמצאת לדעתו של פרידמן במישור האישי. השחקנים העיקריים במגרש הזה היו פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון, ומשה זמורה, האיש שאותו ייעד רוזן לכהונת נשיא בית המשפט העליון של מדינת ישראל. רוזן לא היה בעל הסמכות למינוי שופטי בית המשפט העליון משום שאת השופטים מינתה הממשלה, דבר שעשוי להישמע מוזר בימינו. אולם רוזן היה זה שהביא את ההמלצה בפני הממשלה וממילא לדעתו היה משקל קריטי. פרידמן מציין כי "רוזן וזמורה היו שייכים לקבוצה תרבותית מסוימת, קראו להם 'הייקים'. זו הייתה קבוצה שהחינוך שעל ברכיו היא גדלה היה זה של ההשכלה האירופאית-גרמנית. פרומקין היה בן היישוב הישן, והשתייך לקבוצה תרבותית אחרת. באותם הימים גם הופצה שמועה שהיה משהו לא נקי בהתנהגות של פרומקין. לשמועה הזאת לא נמצא שום ביסוס ולדעתי היא לא נכונה. אפשר להעלות כל מיני השערות מה הייתה הסיבה שבגללה פרומקין לבסוף לא מונה לתפקיד. ייתכן שרוזן כן האמין שהיה משהו פגום בהתנהגותו של פרומקין. האפשרות השנייה היא שרוזן העדיף לראות בבית המשפט העליון אנשים מחוגו התרבותי. אפשרות שלישית נוגעת לטיב היחסים בין הדמויות הללו בתקופת המנדט. האישים הללו ישבו יחד בחבר הנאמנים ובהנהלה של האוניברסיטה, וייתכן שחילוקי דעות שמקורם שם היו אלו שהשפיעו על פסילתו של פרומקין. יכול להיות גם שזמורה, הנשיא המיועד, הופיע בפני פרומקין כשפרומקין היה שופט. מה בדיוק היה שם לא נדע לעולם, אבל ברור שהיה כאן אלמנט אישי. רוזן התנגד למינוי של פרומקין בכל תוקף, וזמורה שהתמנה לנשיא תמך בעמדתו. הלקח מהסיפור הזה הוא הצורך לזכור שכאשר עוסקים במינויים, ברקע ישנם תמיד גם אלמנטים אישיים". לבית המשפט העליון מונו לבסוף על ידי הממשלה חמישה שופטים: הנשיא משה זמורה, ד"ר יצחק אולשן, מנחם דונקלבלום, שניאור זלמן חשין והרב פרופ' שמחה אסף. מינוי של הרב אסף, שלא היה משפטן אלא מומחה למשפט עברי וחוקר תלמוד ידוע באוניברסיטה העברית, הוכשר בדיעבד כאשר נקבע בחוק כי לבית המשפט העליון יכול להיבחר גם מי שהוא "משפטאי מובהק". מאז בחירתו של הרב אסף לא נעשה שוב שימוש בסעיף זה לצורך בחירת שופט לבית המשפט העליון. השופטים שהתמנו עם הקמת בית המשפט העליון והשופטים שמונו אחריהם בשנותיה הראשונות של המדינה, ניצבו בפני משימה לא פשוטה. היה עליהם לבסס את מעמדו של בית המשפט העליון ולרכוש את אמון הציבור, כאשר תנאי הפתיחה לא היו קלים, כפי שמציין פרידמן, שגעגועיו לשופטי אותו דור אינם מוסתרים. "הייתה לי הערכה גדולה מאוד גם לאנשים שהרכיבו את בית המשפט העליון באותה תקופה, וגם לתוצאות שהם השיגו. זה דבר מאוד מרשים. מדובר על התקופה שמיד לאחר מלחמת העצמאות, השלטון במדינה היה בידי מפלגה סוציאליסטית. המשפטים היה בעבורה נושא צדדי, והמשפטנים לא היו מבחינתה דמויות מרכזיות. ההנהגה הייתה מבני העלייה השנייה, והאתוס שלהם היה אתוס העבודה במושבים ובקיבוצים. עבודת הכפיים של החקלאי ובמידה רבה גם של הפועל היצרני זכתה להערכה, ואילו עבודות שנחשבו לגלותיות כדוגמת חנוונים וסוחרים זכו ליחס מזלזל. המשפטנים נמנו בעיני ההנהגה על אותה קבוצה של עבודות שלא זכו ליחס של כבוד. הפוליטיקאים זלזלו בשופטים ובמעמדם. זו הייתה האווירה. אך למרות זאת תוך שנים ספורות, הודות לאישיותם של השופטים שנבחרו. הודות לדרך שבה הם נהגו ולפסקי הדין השקולים והמאוזנים שלהם, התבסס מאוד מעמדו של בית המשפט העליון". המשפט הפך לקרקס פרשייה משפטית שנפרסת באופן רחב ביותר בספר, לאחר שהותירה את חותמה על המדינה הצעירה בין היתר בגלל סופה הטראגי, היא פרשת משפט קסטנר. הפרשייה החלה בעלון בעל תפוצה צנועה למדי, 'מכתבים אל חברי המזרחי', אותו הוציא לאור העיתונאי מלכיאל גרינוולד. גיליונו של העלון שיצא בחודש אוגוסט 1952 הוקדש כולו להאשמות כבדות וחריפות כלפי ד"ר רודולף קסטנר, אחד ממנהיגיה של יהדות הונגריה בתקופת השואה. "ריח פגר מגרד את נחיריי", כתב גרינוולד בשורות הפתיחה והוסיף: "את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל". בין היתר האשים גרינוולד את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים בשביל טובות הנאה כספיות, ובכך שבתמורה למעשיו הצליח להציל חלק מקרוביו וידידיו מהשמדה. האשמה נוספת שהוטחה בקסטנר היא מתן סיוע לפושע הנאצי קורט בכר, שאיתו לטענת גרינוולד התחלק קסטנר בשלל, כדי להינצל מעונש לאחר המלחמה. הרקע להאשמות הללו היה המשא ומתן שניהל קסטנר מול בכירי ההנהגה הנאצית על עסקת "משאיות תמורת דם". במסגרת העסקה דרשו הנאצים עשרת אלפים משאיות וסחורות נוספות, וזאת תמורת שחרורם של מיליון יהודים. כחלק מהמשא ומתן הצליח קסטנר לארגן רכבת שזכתה לכינוי "רכבת המיוחסים" שעליה היו כ‑1,600 יהודים, חלקם מקורבים לקסטנר, אשר לאחר תלאות רבות אכן ניצלו מהשמדה. הגיליון לא עורר הדים של ממש, אולם הוא התגלגל לידיו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, חיים כהן, מי ששימש לימים כשופט בבית המשפט העליון. בעקבות בירורים שערך כהן הוא החליט להגיש תביעת דיבה פלילית נגד גרינוולד. את ההחלטה קיבל כהן בניגוד לעצתם של שני פוליטיקאים שבהם נועץ, שר המשפטים פנחס רוזן ושר המסחר והתעשייה דב יוסף. שניהם יעצו לכהן שלא לעשות זאת, אך הוא התעקש. המשפט הפך לקרקס. סנגורו של גרינוולד, שמואל תמיר, אחד מעורכי הדין המוכשרים ביותר בתולדות המדינה בהופעה בפני בתי משפט, החליט להפוך את המשפט למשפט ציבורי. מול שופט אוהד ופרקליטות שלא התנגדה, הרחיב תמיר את יריעת המשפט ולמעשה ניסח באמצעותו כתב אישום לא רק נגד ההנהגה הציונית בהונגריה, שבה היה קסטנר חבר. תמיר הפך את היוצרות ולמעשה הביא את גרינוולד מעמדת הנאשם לעמדת המאשים. המשפט הלך ונמשך, תוך שגם התביעה וגם ההגנה מרחיבות את החזית ללא צורך, והסתיים בפסק דין חריף של השופט בנימין הלוי, בו נכתבה הקביעה שזכתה לפרסום רב, לפיה קסטנר "מכר את נשמתו לשטן". כהן ערער על הפסיקה לבית המשפט העליון, אולם לאחר שמיעת הטיעונים וחודשים ארוכים לפני שנמסר פסק דינם של שופטי העליון, הסתיימה הפרשה באורח טראגי לאחר שקסטנר נרצח. שופטי העליון הפכו בהמשך את מרבית קביעותיו של בית המשפט המחוזי, וקבעו כי ההאשמה היחידה נגדו שאכן הוכחה היא הסיוע לפושע הנאצי בכר. אבל בשביל קסטנר זה כבר היה מאוחר. מי שכאמור החל לגלגל את כדור השלג היה היועץ המשפטי דאז, חיים כהן. פרידמן מציין כי "אין ספק שהשגיאה הראשונה בתיק הזה, שאליה הצטרפו אחר כך עוד שגיאות רבות, הייתה ההחלטה של חיים כהן להגיש את התביעה. את השגיאה הזאת עשה כהן למרות שהפוליטיקאים יעצו לו שלא להגיש את התביעה. מכאן אתה יכול ללמוד שאין ליועץ המשפטי לממשלה יתרון בשיקול הדעת. שיקול דעתם של הפוליטיקאים יכול להיות לפעמים טוב יותר מזה של היועץ המשפטי לממשלה". החלק החסר במגילת העצמאות עמדותיו של פרידמן בנושא מערכת המשפט מוצאות קהל אוהד בעיקר בחוגי הימין. אולם את עמדותיו בסוגיות המדיניות הוא מגדיר כעמדות "מרכז", למרות שיש גם כאלו שיגדירו אותן כעמדות שמאל. פרידמן תומך בפשרה טריטוריאלית, תמך בתוכנית ההתנתקות והתנגד להתיישבות ביהודה ושומרון כבר מראשיתה. למרות זאת, בהתיישבות בגולן הוא דווקא תמך, ובניגוד לאקדמאים בכירים המזוהים עם השמאל, הוא מתנגד באופן גורף וחד משמעי לכל פעולה נגד מדינת ישראל. "כל אחד יכול להגדיר את העמדות הללו מנקודת מבטו, אך בעיניי עמדותיי הן עמדות המרכז הפוליטי". לפרידמן חשובה מאוד גם שאלת זכותנו על הארץ. בנקודה זו הוא מאשים את התנועה הציונית, ובאופן ממוקד יותר את מנסחי מגילת העצמאות, בפגיעה בטענתו הטבעית של העם היהודי לזכות על ארצו. "מגילת העצמאות היא מסמך שמבטא את עמדתה של התנועה הציונית. במסמך הזה יש דילוג בין התקופה שעם ישראל היה בארצו ומסופר שהוא הוגלה ממנה, דבר שאגב לא לגמרי ברור אם אכן הוא הוגלה, וקפיצה ישירה לתנועה הציונית תוך דילוג על כל מה שהיה כאן בארץ ישראל באמצע. זה האתוס הציוני ואני רואה את החסרונות שלו, בהיבט של הסכסוך שלנו עם הערבים. כביכול הרומאים הגלו אותנו מארץ ישראל, אבל אחרי מרד בר כוכבא הייתה כאן בארץ ישראל המשנה ואחרי כן התלמוד הירושלמי. אחר כך היה כאן מרכז בטבריה ולאחריו מרכז בצפת. היה פה יישוב יהודי כמעט ברציפות מאז חורבן הבית. הייתה אמנם תקופה שמספר היהודים כאן היה דל מאוד, אבל צריך לזכור שבאותה תקופה הארץ כולה הייתה כמעט בלתי מיושבת. גם העליות לארץ ישראל לא התחילו עם התנועה הציונית. בעידן המודרני הן החלו כבר בראשית התקופה העות'מאנית, בין היתר עקב גירוש ספרד. התנועה הציונית מדלגת על כל זה, ואז הערבים אומרים: אנחנו כאן אלף שנה ופתאום אתם באתם. אנחנו לא באנו לכאן פתאום. אנחנו לא רק מסתמכים על התנ"ך, אנחנו באמת היינו כאן כל הזמן הזה".