במכירה פומבית שתתקיים מחר (רביעי) בבית המכירות 'ירושלים של זהב', יוצע מסמך היסטורי: חוזה הנוגע לרכישת הקרקעות בשכונת "נחלת שבעה" בירושלים, בשנת תרכ"ו (בדיוק לפני 150 שנה).

החוזה כתוב כולו בכתב ידו של מייסד השכונה רבי יוסף ריבלין זצ"ל. ירושלים, ג' בתמוז תרכ"ו. פריט היסטורי ראשון במעלה.

בבית המכירות מציינים כי זהו המסמך הקדום ביותר הידוע כיום הנוגע לנחלת שבעה. קניית האדמות נערכה בסוף חודש סיוון תרכ"ו (יוני 1866). המסמך נכתב כחודש לאחר הרכישה הראשונה, והוא נוגע לחלוקת הנחלות לשותפים, שהיו מחשובי העסקנים בירושלים, ונודעו בתרומתם הרבה ליישובה של ארץ ישראל, למושבותיה ולמפעליה. המסמך שופך אור לראשונה על פרטי רכישת הקרקע והמחיר ששולם.

המסמך פותח במילים: "להיות לראיה ביד השותפים שקנו השדה הידועה", ונזכרים בו ארבעה מהקונים: ר' אריה ליב לומזר הורביץ, ר' בנימין ביינש סלאנט, ר' מיכל הכהן ור' יואל משה סלומון, "וסיעתם".

בתחילת המסמך כותב ר"י ריבלין כי אצלו הִשְליש ר' ליב הורביץ את שטרי המקנה על רכישת השדה של נחלת שבעה, וכן סכום כסף, עד שר' ליב ואשתו אסתר יתנו "שטרות קיומים" לכל השותפים.

בהמשך המסמך מפרט ר"י ריבלין התחייבויות שונות בקשר לחלוקת הקרקעות והתחייבות עתידיות (על ידי הַשְלשה) בין ר' ליב הורביץ ואשתו אסתר לבין ר' יואל משה סלומון, ר' מיכל הכהן ורבי ביינוש סלאנט.

"החוזה כתוב כולו בגוף ראשון, בכתב ידו של ראש בוני ירושלים, רבי יוסף ריבלין, ה"נחשון בן עמינדב", ראש וראשון לכל המתיישבים והחלוצים מוסרי הנפש על בניין הארץ", אומרים ב'ירושלים של זהב' ומציינים כי "מסמכים בכתב ידו של ר"י ריבלין הנם יקרי המציאות ביותר, כל שכן בנושא חשוב שכזה: ראשית מפעלו האדיר ליישוב ארץ הקודש, הן בהרחבת שכונות ירושלים, והן במושבות החקלאיות ובראשן פתח תקווה (את השם פתח תקווה טבע הוא)".

התעודה, שלא נדפסה מעולם ואינה ידועה כלל, היא המסמך הקדום ביותר בתנועה היסטורית זו של היציאה מהחומות והקמת המושבות החקלאיות בארץ ישראל, תנועה שנמשכה מאז ועד היום דרך כל המושבות והערים שנוסדו ברחבי הארץ.

תעודה זו מתייחסת לראשית של כל יישוב ארץ ישראל בדורותינו.

בספר "מוסד היסוד" מסופר: "ההצלחה של שכונת נחלת שבעה הייתה הגורם היסודי ליישוב החקלאי הראשון פתח תקווה, וכן היה זה גורם גדול לעלייה המונית מחו"ל בשנת תרל"ג".

ד"ר אברהם פירסט (בספרו "ירושלים החדשה") כתב: "ההחלטה והפעולה הזאת, של ייסוד נחלת שבעה, הייתה הפתעה שאין כמותה לבני דורה, הרת הגורל ורבת התוצאות לעתיד, במידה שעלתה גם על השערת השבעה".

רכישת הקרקע של נחלת שבעה, וימיה הראשונים של השכונה קודם אכלוס הבתים, לוטים בערפל עד היום. קיימות מחלוקות משמעותיות בין ההיסטוריונים בנוגע לתקופה קדומה זו, בשל העובדה שמעטים מאוד המסמכים הידועים כיום משנים ראשונות אלה.

מתוך כך עולה חשיבותו של מסמך זה, שללא ספק הנו תגלית מהפכנית בכל מה שהיה ידוע עד היום בתולדות נחלת שבעה, וחשוב ביותר לחקר בנייתה של ירושלים החדשה.

בספרים הסוקרים את תולדות נחלת שבעה (ביניהם: "ראשית הישוב מחוץ לחומות ירושלים" מאת יוסף יואל ריבלין, ירושלים תרצ"ט), נכתב כי בשנת תרכ"ו נקנתה אדמה ראשונה, על ידי ר"י ריבלין וחבריו, אך קנייה זו לא הצליחה, וכי רק בשנת תרכ"ז נעשתה רכישה נוספת, על ידי אסתר הורביץ (ראה להלן), ואותה אדמה נקראה "נחלת שבעה".

אולם לפי המסמך ההיסטורי שבידינו, שלא היה מצוי לפני החוקרים עד כה, מתברר שהגישה המחקרית הנ"ל מוטעית לחלוטין: כבר ברכישה הראשונה היו חברים שבעת החברים הידועים, בהם ר' יואל משה סלומון ור' מיכל הכהן, וכבר אז רוכשת האדמות מידי הערבים הייתה אסתר הורביץ! הווי אומר, המסמך שלפנינו הנו תגלית מהפכנית בכל מה שהיה ידוע עד היום בתולדות נחלת שבעה.

"ידוע לנו כי המסמך נשמר במשך עשרות שנים בארכיונו של רבה של ירושלים, הגאון רבי שמואל סלאנט, עד לפטירתו.

סיבת הדבר מבוארת על פי הכתוב באחד המסמכים הקדומים של חברי נחלת שבעה: "בחרנו את מו"ר הרב הגאון מוהר"ר שמואל סלאנט נ"י להיות נאמן חברתנו, וכל ההכנסות אשר ייכנסו לחברתנו... הכל ייכנס ליד הגרש"ס נ"י הנ"ל, ולחיבוב העניין כי רב הוא קיבל עליו העבודה הזאת, ומי אשר ייתן הלוואה לחברתנו לבנות בתים ורצה שתהיה הקבלה מקוימת - מיד הגרש"ס נ"י הוא יקיימנה, וכל ענייני חברתנו הנוגעים לדין תורה, ובפרט בדררא דממונא [דין ודברים בעסקי ממון], הכל יהיה על פי הגרש"ס נ"י".

נוסיף ונזכיר כי אחד משבעת המייסדים הוא רבי בנימין ביינוש סלאנט, בנו של הגרש"ס, ובן נוסף, רבי יהודה ליב, רכש אף הוא נחלה בשכונה בשנת תרל"א", מספרים ב'ירושלים של זהב'.

עוד מוסיפים שם ומציינים פרט מעניין נוסף: לצד החברים המייסדים את נחלת שבעה, מוזכרת במסמך שלפנינו אישה בשם אסתר. מסתבר שרכישת האדמה לבניין השכונה לא הייתה עניין של מה בכך:

הפֶּחָה סירב לכתוב את הקושנים על שמות שבעת מייסדי נחלת שבעה, כיוון שהיו נתינים זרים. אי לכך שלח אריה ליב הורביץ את אשתו, שהייתה ילידת חברון ובעלת נתינות תורכית. היא דיברה ערבית שוטפת, והתלבשה כדרך הערביות. היא כיסתה את פניה בצעיף כמנהגן, והלכה לבית הממשלה.

שם היא ניהלה בערבית משא ומתן עם השלטונות תוך שהיא מצהירה כי ייעוד האדמה הוא "שדה לזריעת חיטה למצות". ואכן, המופתי ציווה לא למנוע קושאן מילידת הארץ, והשדה נרשם על שמה. זמן מה לאחר שנרשמה הקרקע על שמה של אסתר, הועברו הרישומים על שמם של שבעת הרוכשים האמיתיים.

סיבה נוספת הייתה להעלמתם של הקונים האמיתיים, והעלמת הסיבה האמיתית לרכישת הקרקע: שבעת החברים חששו כי בעלי הבתים הערבים שבעיר העתיקה, משייוודע להם דבר הקמתו של יישוב יהודי חדש מחוץ לחומות, יבקשו להתנכל ליוזמים, מתוך חשש לפרנסתם. אסתר נשלחה לבצע את הקנייה על שמה, וכך איש משבעת חברי האגודה לא יצטרך להזדהות בבואו לרישום הקרקע במשרדי הממשל התורכי.

ומעט על הקמת נחלת שבעה:

שכונת נחלת שבעה היא השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, בשנת תרכ"ט (1869). השכונה נקראה על שם שבעת החלוצים הראשונים שייסדו אותה: רבי יוסף ריבלין (שהתגורר לבדו בשכונה במשך כשנתיים, במסירות נפש), רבי יואל משה סלומון, רבי חיים הלוי קובנר, רבי יהושע ילין, רבי ליב הורביץ מלומזה, רבי מיכל הכהן ורבי בנימין ביינוש סלנט.

במידה רבה ראש החבורה היה ר"י ריבלין, אשר ביאר את מטרות החברה ותקנותיה בפנקס היסוד של נחלת שבעה, השמור עד היום, שנכתב כולו בכתב ידו (הזהה לכתב היד שלפנינו).

התארגנות צעירי ירושלים לשם התיישבות מחוץ לעיר, אשר ראשיתה היא נחלת שבעה, החלה בשנת תרכ"ו. בראשיתה של אותה שנה פרצה מגפת הכולירה בירושלים, ועשתה שמות בעיר. חללי המגפה היו רבים הן בעדת האשכנזים והן בעדת הספרדים.

המצב הקשה הכריח את צעירי היישוב הישן, שהתגוררו בעיר העתיקה, להגשים בהקדם את החזון הנשגב מבית מדרשו של הגר"א מווילנא - הרחבת גבולותיה של ירושלים אל מעבר לחומות (חזון זה מוסבר בהרחבה בכתביו של ר"י ריבלין). או אז נוסדה אגודה שיתופית בשם "נחלת שבעה", והיא רכשה אדמות מחוץ לחומה, שעליהן מדובר במסמך שלפנינו.

אמנם קדמו לנחלת שבעה שתי שכונות (משכנות שאננים ומחנה ישראל), אולם הן נבנו כמפעלים סוציאליים בלבד, ומטרתן הייתה סיוע לעניים. בכל אופן, במשך שנים בתי שכונות אלו עמדו ריקים ונטושים, מפחד הערבים וחיות רעות. לעומת זאת נחלת שבעה הוקמה מתוך אידיאולוגיה של יישוב הארץ, הרחבת ירושלים והפרחת השממה.

0ייסודה של נחלת שבעה בא כפתיח לתכנית רחבה של בניין ירושלים מחוץ לחומה, וכשלב ראשון בשרשרת שכונות שעמדו להיבנות אחר כך ברציפות. מייסדי נחלת שבעה היו אידיאליסטים שחפצו לקרב במעשיהם את הגאולה.

הקמת נחלת שבעה נחשבה למעשה חלוצי נועז מאין כמוהו, הדורש מסירות נפש של ממש מצד שבעת החברים. היא התוותה שיטת התיישבות חדשה בקורות היישוב היהודי בארץ ישראל, שעיקרה התאגדות שיתופית, המבוססת על ערבות הדדית. הייתה זו ההתאגדות הראשונה, שכספיה היו כספי המתנחלים עצמם, ללא עזרה מבחוץ וסמיכה על נדיבי חו"ל.

על פי כל הנ"ל, נודעה נחלת שבעה בקרב העם כ"ראשונה בשכונות ירושלים", וכפי שתיארוה גדולי חוקרי הארץ ובראשם אברהם משה לונץ.

גמר בניינה של נחלת שבעה היה בשנת תרל"ד. משנה זו והלאה הוקמו ברצף שכונות חדשות סביב ירושלים. כל התפתחותה של ירושלים, עד לממדיה הנרחבים כיום, החלה ברכישת אדמות נחלת שבעה, המתוארת במסמך שלפנינו, שהנו המסמך הקדום ביותר הידוע כיום בתולדות השכונה.

את חשיבותה של נחלת שבעה כאבן יסוד לכל יישוב הארץ והמפעל הציוני תיארו גדולי ההיסטוריונים שעסקו בתקופה זו: "לולא הדחיפה הראשונה לצאת מגבול העיר העתיקה ולבנות שכונת נחלת שבעה בחירוף נפש, ובשימת נפש בכך, כי אז אולי לא הייתה לנו כהיום תל אביב המפותחת" (חיים מיכל מיכלין).