גם השנה, במהלך היום אחשוב ואתכנן כדי שיהיו לי שתי דקות שלמות לדמיין והפעם אבנה לעצמי דמות של ילד רגיל כי שישה מיליון אני לא מצליח להכיל. ילד, שיש לו שם ותחביב וחלום קטן, והפעם זה יהיה בצבע ולא בשחור ולבן. ולילד הזה יהיה אח בכור, צנוע, תמים שבעוד רגע יבין שנעלמו להם ההורים. ועכשיו יהיה זה הוא, שיגדל וישמור על אחיו הצעיר הוא ינסה לענות, אבל לא יצליח להסביר: איפה אבא? איפה אמא? מי יחגוג לי מחר את היומולדת? אבא יחזור? אמא עובדת? והילד, ימשיך וישאל ויבקש גם את הארנבת.... הבובה שאיתה הוא עלה לרכבת. "אתה חושב שהשוטר אולי ראה?" "אם מישהו ימצא, הוא יחזיר לי בחזרה?" ועוד לפני שהאח הבכור יספיק לענות... ועוד לפני שהילד יבכה וישבר יחלפו להן שתי הדקות, הצפירה תיגמר. לדמיין את הפנים, להתמודד ולא לברוח, לזכור ולא לשכוח!