שמעתי בצער על פטירתו של יהודה וקסמן. אנו זוכרים היטב את פניו למודות הסבל של יהודה, שהופיעו על מרקע הטלוויזיה באותם ימים מורטי עצבים, בהם גורלו של נחשון היה לוט בערפל. אנו זוכרים גם כיצד היינו כולנו מאוחדים בחרדה לגורלו. היו אלה פנים של איש אמונה, איש שלום, חם ורגיש, אבל מעל לכל – אב שהקרקע נשמטה מתחת לרגליו. ״סיירת מטכ"ל לא חשבה פעמיים כשהוציאה כוח לחלץ את נחשון ז"ל,״ אמר פעם יהודה ז״ל. ״החיילים ומפקדיהם יצאו להציל את אחיהם בלי לשאול אם הוא שייך לזרם כזה או אחר – אם הוא דתי או חילוני, אשכנזי או מזרחי, ימני או שמאלני. הם היו מוכנים למסור את נפשם כדי להציל חייל ישראלי, ולא משנה היכן נולד, גדל והתחנך.״ אנו זוכרים את גבורתם של חיילי ומפקדי היחידה שיצאו לשחרר את נחשון ז״ל ולא נשכח את גבורתו של סרן ניר פורז ז״ל, מלח הארץ, שנפל במהלך הפעולה הנועזת. יהיו לנו מילותיו של יהודה לצוואה וציווי שהוריש לנו בלכתו. להתעלות מעל המחלוקות, ולשוב לערכי הערבות ההדדית שעומדים בבסיס קיומנו כעם. יהי זכרו ברוך.