בריחת ששת המחבלים מכלא גלבוע בערב ראש השנה הובילה לגל של גילויי תמיכה במחבלים בתוך תחומי מדינת ישראל. באופן לא מאוד מפתיע, חברי הכנסת מהרשימה המשותפת קיבלו מקום של כבוד במסע ההלל למי שנגזרו עליהם מאסרי עולם בעקבות חלקם בפעולות טרור. חברת הכנסת עאידה תומא־סולימאן פתחה את הסבב עם פוסט ארוך שבו קראה להפסיק את ה"התנכלות לאסירים הפוליטיים" כלשונה, והרחיבה: "צו השעה הוא הפסקת המתקפות לאלתר, ולשחרר את האסירים שנכלאו בגין התנגדות לכיבוש. הערובה היחידה לביטחון וליציבות היא סיום הכיבוש והכרה בזכויות העם הפלסטיני". חבר הכנסת עופר כסיף היה הבא בתור, כשלאחר תפיסת שניים מהמחבלים בערב שבת שובה כתב בפוסט כי "הלילה יעונו קשות שני הנמלטים שנתפסו, רק כדי לנקום את הצלחתם להערים על 'האדונים'. כך תמיד פעל הקולוניאליזם... הסוף לאלימות בחיסול הכיבוש!". בריאיון לתוכנית קלמן־ליברמן ביום שני שעבר בכאן ב', אמר שהוא לא יודע אם היה מסגיר את המחבלים לו היה רואה אותם ברחוב. "זאת דילמה. אני רוצה לשים את הדברים על השולחן. אמרתי קודם שצריך לשים את הדברים בקונטקסט הכללי של הכיבוש, ותמיד תהיה התנגדות למי שמדוכא בשלב כזה או אחר. זאת דילמה ערכית ומוסרית. מצד אחד אלה אנשים שמתנגדים לכיבוש ולדיכוי, אני חושב שאלה אנשים שצריכים להיות חופשיים. מצד שני הם פגעו באנשים חפים מפשע, ולזה אני לא מסכים". עוד קודם לכן, במוצאי שבת, הגיע חבר הכנסת סאמי אבו שח'אדה, יו"ר בל"ד וחבר המשותפת גם כן, לאולפן חדשות 13, ובריאיון להילה קורח אמר שהוא לא רואה שום הבדל בינו ובין זכריא זביידי. הבחירה בזביידי לא הייתה רק משום שהוא המפורסם שבנמלטים, אלא גם לאור העובדה שהוא טרם הורשע בבית משפט על חלקו בפיגועי טרור רבים בזמן האינתיפאדה השנייה. מעל לכל חברי המשותפת התבלט יו"ר המפלגה איימן עודה. בשבת שעברה פרסם עודה פוסט בערבית ובו כתב את הדברים הבאים: "אם שישה אסירים הצליחו לפרוץ את הכלא הצר והצפוף, אז מיליונים מהעם הפלשתיני יכולים לעצור את הכיבוש - כך שהאנשים ישוחררו והאסירים ישוחררו". זה המקום לציין שלפי חוק יסוד הכנסת, תמיכה במאבק אלים נגד מדינת ישראל היא עילה לפסילת מועמדות לכנסת. לא רק חברי כנסת מהמשותפת הביעו תמיכה והזדהות עם המחבלים הבורחים אלא גם שורת פעילי שמאל ידועים, כמו סדי בן שטרית, אשר מוכר לציבור מההפגנות נגד נתניהו בבלפור, שאמר כי ששת המחבלים שברחו הם אנשי השנה שלו. מי שהגדיל לעשות ופרסם פוסט ארוך בנושא הוא פעיל השמאל ומנהל בית הספר התיכונט בתל אביב, רם כהן: "לחשוב על כוחות הנפש, הפחד, ההעזה, הנחישות והיצירתיות של אותם אנשים שחפרו באדמת כלא גלבוע כדי לזכות בחירותם ואי אפשר שלא להרגיש הזדהות. ברור שכעת נצא לציד אדם. מאות חיילים חמושים בתתי מקלעים ייצאו לצוד אותם. הבורחים הם חלק מהמאבק האלים של העם הפלשתיני. תגובה לאלימות שלנו כלפיהם". לאחר שהותקף על הפוסט, פרסם כהן פוסט נוסף שמחה על הדברים שהופנו נגדו: "רק במדינה חולה מנהל בית ספר שמביע חמלה וצער, מדבר בזכות הנורמליות וקורא לסיום הכיבוש יכונה תומך טרור, ועיתונאי שמזמין הוצאות להורג ללא משפט יזכה להערכה ומחיאות כפיים מהטריבונות". מי שהפתיעו ובחרו לא להגיב בנושא בריחת המחבלים הם חברי מפלגת רע"מ, השותפה הקואליציונית. מאז בריחת המחבלים הוטל עוצר ראיונות על אנשי התנועה, כדי שלא יצטרכו להתבטא בנושא. אך מי שחשב שהסיבה לכך היא שינוי עורם של חברי המפלגה לאור הצטרפותם לממשלה והבחירה שלהם לראות בישראל "מדינה יהודית ודמוקרטית" כדבריו של השר הנדל, מומלץ לו לחשוב שוב. לפי העיתונאי מוחמד מג'אדלה, הסיבה הרבה יותר פרגמטית: רע"מ פשוט לא רוצה לעורר סערה, אחרי שכבר עשתה זאת בעבר כשאמרה שהאסירים הביטחוניים הם אסירי חופש. סיים תואר ראשון - וברח מי שיקרא או ישמע את דברי התומכים במחבלים עלול לשכוח לרגע שמדובר במחבלים שלחלקם יש דם על הידיים ונגזרו עליהם מאסרי עולם. זכריא זביידי הוא המוכר שבהם, לאור היותו אחד מסמלי האינתיפאדה השנייה. במהלך האינתיפאדה השנייה שימש זביידי כמפקד גדודי חללי אל־אקצא, זרוע הטרור של הפת"ח באותם ימים. זביידי אחראי לשורה ארוכה של פיגועים. באחד מהם, בסניף הליכוד בבית שאן, נהרגו שישה ישראלים. זביידי לא הועמד עד היום לדין בגין מעשיו במהלך האינתיפאדה השנייה, בעקבות הסכם שעשתה ישראל בימיו של אהוד אולמרט עם אבו־מאזן שבמסגרתו זכו מאות פעילי טרור במצטבר בחנינה על הפיגועים שיזמו. בשנת 2019 זביידי נעצר לאחר שנחשד בביצוע שני פיגועי ירי. בעקבות זאת הוא צפוי לעמוד לדין גם על הפיגועים שהוציא לפועל באינתיפאדה השנייה. השם הבכיר הבא ברשימת הבורחים הוא מחמוד עבדאללה אל־עארדה, ראש האסירים בכלא גלבוע. אל־עארדה, בן 46, נשפט למאסר עולם ועוד 15 שנה בגין השתייכות לזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי והשתתפות בפעולות שהביאו לרצח חיילים. אל־עארדה נעצר לראשונה כשהיה בן 17 ונשפט ל־50 חודשים על השתתפותו באינתיפאדה הראשונה, אך שוחרר בהסכמי אוסלו. הוא נעצר שוב כעבור שמונה חודשים, נשפט, ומאז מרצה את עונשו. אל־עארדה כבר ניסה לברוח מהכלא בשנת 2014 ונכשל, והוא מי שנחשב למפקד הבריחה הפעם. מי שמרצה את עונש המאסר הכבד ביותר מבין הבורחים הוא אחיו של אל־עארדה, מוחמד קאסם אחמד, בן 39 מעראבה שבג'נין. בשנת 2002 נגזרו עליו שלושה מאסרי עולם ועוד 20 שנה על רצח וחברות בארגון טרור. הוא נעצר ברמאללה, שם הקים חוליית טרור של הג'יהאד לאחר שהשתחרר מהכלא של הרשות הפלשתינית. לפי הג'יהאד האסלאמי, בנובמבר 2001 הוא היה מעורב בפיצוץ מטען של מחבל מתאבד על אוטובוס בוואדי ערה, שהוביל למותם של שלושה אזרחים ישראלים. יעקוב מחמוד אחמד קאדרי, בן 49 מג'נין, הוא פעיל בזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי, מרצה שני מאסרי עולם ועוד 35 שנה שנגזרו עליו ב־2004 על רצח ישראלי ליד מבוא דותן, חברות בארגון טרור והשתתפות בפעולות טרור נוספות. הוא לחם בג'נין בחומת מגן. במהלך שהותו בכלא השלים קאדרי תואר ראשון בהיסטוריה מטעם אוניברסיטת אל־קודס בעזה. לאיהם פואד נאיף כמאמג'י, בן 35 מג'נין, יש ותק בבריחות מבתי כלא. את פעילותו החל ב־2003, היה עצור בכלא יריחו של הרשות הפלשתינית וברח ממנו ב־2004. בכלא הישראלי הוא מרצה עונש מאסר עולם משנת 2006 על סיוע לחטיפתו ורציחתו של אליהו אשרי ברמאללה באותה שנה. מונאדל יעקוב אינפיעאת בן ה־26 הוא הנמלט השישי. בסבב הנוכחי שלו בבתי הכלא בישראל הוא נמצא משנת 2019. כמו זביידי, גם נגדו טרם החל המשפט. אינפיעאת שהה בכלא הישראלי גם לפני עשור כשנעצר בפברואר 2011 בגין השלכת בקבוק תבערה ונשלח ל־11 חודשי מאסר. הוא יצא מהכלא במסגרת הפעימה השנייה של עסקת שליט, אז שוחררו 550 אסירים. "אפקט של דוד נגד גוליית" פרט לעובדה שמדובר במחבלים עם דם על הידיים ברובם, כל השישה הפכו לסמלים ברחוב הערבי, ביהודה ושומרון ובעזה בעיקר. בשלל קריקטורות שנפוצו ברחבי הרשת ובעיתונות הערבית תוארו המחבלים כלוחמי חופש שהצליחו לגבור על ישראל הגדולה. חלק ניכר מהקריקטורות עשו שימוש באלמנטים של כפיות, אתי חפירה, מנהרות וחפירות מהכלא הישראלי. אחת הקריקטורות הבולטות היא של חפירה שיוצאת מתוך הכיפה של ראש הממשלה בנט. קריקטורה אחרת מציגה את "האור בקצה המנהרה" של האסירים הביטחוניים, כשהאור בצורת כפית כמובן. "צריך להבין שסוגיית האסירים הביטחוניים היא תמיד נושא מרכזי בתודעה הפלשתינית", אומר המזרחן נעם בנעט, מרצה וחוקר המזרח התיכון והעולם הערבי. "הביטוי בחברה הערבית הוא סוגיית האסירים. ברשות יש שר שעוסק בסוגיית האסירים. זה נושא שתמיד מעסיק את חמאס ופת"ח, הוא תמיד רלוונטי בעיניהם והסיפור הזה נתן תהודה גדולה מאוד למאבק הפלשתיני ברשתות החברתיות". למה הכוונה? "התיוג הפופולרי ברשתות החברתיות הוא 'מנהרת החירות'. במקביל לזה אנחנו רואים בימים שאחרי הבריחה גל של טרור. בין אם זה ירי של רקטות על הדרום, ניסיונות פיגועים ופיגועים בפועל ודברים בסגנון. ברחוב הערבי כבר מתחילים לקרוא לזה אינתיפאדה, והכותרת שנתנו לה היא אינתיפאדת החירות. הרחוב הערבי רואה בסיפור הבריחה אירוע חדש של דוד נגד גוליית". העובדה שתופסים אותם לא פוגעת במוטיבציה שנולדה בעקבות הבריחה? "להפך. בסוף כולם יודעים את פערי הכוחות. זה כמו שבית"ר תגיע לקמפ נואו למשחק מול ברצלונה ותפסיד שם רק 3-2. אז נכון שזה נגמר בהפסד, אבל הוא מאוד מכובד. באותה צורה הרחוב הערבי מסתכל על הסיפור הזה, למרות שהמחבלים חוזרים לכלא בסוף". "הבריחה הזאת יצרה תחושה שאפשר לפגוע בישראל. שהיא לא חסינה", אומר עדי כרמי, לשעבר בכיר בשב"כ. "זה מה שהופך את האירוע הזה לכל כך נפיץ. החומרה מתחזקת כשרואים את מבנה ההתלהמות של החברה הפלשתינית. יש תופעה של חקיינות והתעוררות כשפיגוע מצליח. ברגע ששישה מחבלים, חלקם עם דם על הידיים, מערימים על כוחות הביטחון הישראליים זה יוצר התעוררות בשטח. יחד עם זה יש גם מעט אכזבה מהעובדה שהם נתפסים. לא סתם הם עשו פוטושופ לתמונות של המעצר המחודש של זביידי והאחרים". עד כמה קיים חשש שזה יוביל לגל טרור ממשי? "אנחנו רואים את זה בפועל. פיגועי דקירה בירושלים, גוש עציון, פיגועי ירי, רקטות ליישובי הדרום יום אחרי יום. כל זה מגיע מתחושת המסוגלות שנולדה בעקבות הבריחה". זה משנה מי הם הבורחים, או שגם אם לא היה מדובר בסמל כמו זביידי התוצאה הייתה זהה? "לדעתי זה לא היה משנה. עצם הבריחה היא סיפור ההצלחה. אני גם לא בטוח שהם ייהפכו לסמלים, מבחינת האישיות שלהם. לא כולם שם הם זביידי. מה שכן, האירוע כאירוע ייהפך לסמל. ובגלל זה צריך להבין שאנחנו חייבים להגיב ביד קשה כדי לדכא את ההתעוררות האלימה הזאת שעולה. אם לא נעשה את זה, הצד השני יבין ואנחנו נהיה בבעיה קשה. אנשים ימותו וייפצעו בגלל זה". מה זאת אומרת יד קשה? "בעיקר להפסיק עם הסיסמאות שיהיה לפלשתינים מה להפסיד. אלה סיסמאות שמעולם לא האמנתי בהן ומעולם לא ראיתי שהן הוכיחו את עצמן. הצד השני לא החליט שיש לו מה להפסיד. הוא החליט שהוא ייאבק נגדנו עד הסוף ואנחנו בינתיים אלה שהולכים אחורה בכל פעם. לכן יד קשה חייבת להיות הפעלת כוח בפועל בכל העוצמה ולא בסיסמאות. זה לעולם לא ייראה טוב במצלמות, ויהיו נפגעים בצד השני, אבל אסור לנו להתבלבל בנושא. אם לא נהיה נחושים אנחנו ניפגע, ואז נצטרך לצאת למבצעים גדולים שיעלו בחיים של הרבה יותר אנשים". על פי כרמי, אירוע הבריחה הוא כלי נשק רב משמעות בזירה התודעתית של הפלשתינים, כשלמול זה ישראל נכשלת שוב ושוב. "יש לנו המון מה ללמוד מהם בתחום הלוחמה התודעתית. בזמן שומר החומות הם ספגו מכה קשה, אבל שידרו כל הזמן תמונות ניצחון. ישראל לא עשתה זאת. בכלל, ישראל לא משדרת אף פעם את המסר שהיא מעצמה אזורית, למרות שזה בדיוק מה שהיא". ההשלכות של בריחת המחבלים מכלא גלבוע עוד ישפיעו רבות בתקופה הקרובה, אבל כבר כיום היא יצרה רוח גבית לפעולות טרור נגד ישראל. התומכים במחבלים אוהבים לעצום את העיניים ולכנות את הבורחים לוחמי חופש, אך בפועל מדובר במחבלים עם דם על הידיים, שעודדו בבריחתם לצאת ולבצע פיגועים נגד ישראלים.
