מסורת קדומים היא בידינו: שלושה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמוים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינוניים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה. (ראש השנה ט"ז ע"ב) ובכן בימים אלה שבין כסה לעשור, נותר פתוח סיפרם של בינוניים בלבד. ברם, אם רבא גדול אמוראי בבל קרא על עצמו: "כגון אנו בינוניים" מי אנו שנתיימר ליותר מכך. יתירה מזו: לא רק גורלו של היחיד, אלא גורלה של האומה והמדינה ניצב בימים אלה על כפות המאזניים, שהרי בתפילת מוסף של ראש השנה אמרנו: "ועל המדינות בו יאמר: איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע", ומדינת ישראל בית חיינו אשר רבו אורותיה וצלליה, ניצבת אף היא למשפט בקהל הבינוניים, ומצפה בלב רועד לגזר דינה. על כן מוטלת עלינו שליחות גדולה להיות סנגוריה של מדינת ישראל האהובה, וללמד עליה זכות, ולו מהטעם הפשוט, ששלומנו תלוי בשלומה ונפשנו קשורה בנפשה. מנקודת מוצא זו מבקש אני להאיר "נקודת זכות" למדינה, תוך התבוננות במילה אחת טעונה, שהינה מילת מפתח בפרשת השבוע שלנו פרשת האזינו, ובה צפון אף סודו של יום הכיפורים הממשמש ובא. מה פשר הצור? שמותיו של הקב"ה וסדר הופעתם במקרא, הינם נושא לתורה שלמה "תורת התארים", ואשרי הזוכה להעמיק בה בנגלה ובנסתר. והנה בפרשת האזינו, ממש לקראת חתימת התורה, נחשף לראשונה שם חדש לריבונו של עולם: "צור". "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (ל"ב, ד) "ויטש א-לוה עשהו וינבל צור ישועתו" (ל"ב, טו) "צור ילדך תשי ותשכח א-ל מחוללך" (ל"ב, יח). וכך חוזר שם זה ונשנה בפרשה כנחל איתן המפכה מן הצור לא פחות משבע פעמים(!) מה פשר שם זה ומה בא לחדש ב"תורת התארים"? האונקלוס עומד על דמיונו של הצור לסלע איתן, ומתרגם: " 'הצור' תקיפא". ובעקבותיו פירש גם רש"י: " 'הצור' חזק". האבן עזרא הולך אף הוא בדרך זו, ומדגיש לצד העוצמה של הצור גם את יציבותו: "וטעם 'הצור' שהוא עומד תמיד כצור", וכן הספורנו: 'הצור' בלתי משתנה. אך הנה בא 'הנשר הגדול', הרמב"ם, והוסיף מימד חדש ועמוק לשם צור, ב'מילון' המופלא שערך בתחילת 'מורה נבוכים' לתאריו של ה' יתברך. וכך כתב שם בחלק א' פרק ט"ז (בתרגומו של הגר"י קאפח): "צור" שם משותף (היינו מילה בעלת כמה משמעויות). הוא שם ההר "והכית בצור" (שמות י"ז, ו) והוא שם אבן קשה כגון החלמיש "חרבות צורים" (יהושע ה', ב) והוא שם המחצב אשר ממנו חוצבים את אבני המתכות "הביטו אל צור חוצבתם" (ישעיה נ"א, א). ומן העניין האחרון הזה (היינו צור = מחצבה) הושאל שם זה ליסוד כל דבר ומוצאו. ולפיכך אמר הכתוב אחר אומרו: "הביטו אל צור חוצבתם הביטו אל אברהם אביכם וכו' " כאילו פירש כי הצור אשר חוצבתם ממנו הוא אברהם אביכם, ולכן לכו בעקבותיו ויהי דתכם דתו, והתנהגו במידותיו, כי טבע המתכת הכרחי שיהא מצוי בדבר שנחצב ממנו (היינו היוצא מן המקור טבעו דומה למקור). ועל פי העניין הזה האחרון, מנקרא ה' יתעלה צור. כי הוא המוצא והסיבה לכל מה שזולתו. ונאמר "הצור תמים פעלו", "צור ילדך תשי" "ואין צור כא-לוהינו" (שמואל א' ב', ב), "צור עולמים" (ישעיה כ"ו, ב)." " 'ונצבת על הצור' (שמות ל"ג, כא) הסמך והתבסס על הבנת היותו יתעלה המקור! כי הוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו!" הרמב"ם מפרש אפוא את השם צור במשמעות מקור. ודבריו הולמים עד מאוד את פשוטו של מקרא. הבה נתבונן בשתי דוגמאות להוכחת דבריו. א. הכתוב מדגיש: "צור ילדך תשי ותשכח א-ל מחוללך" ומשמעותו מובנת היטב דווקא לאור דברי הרמב"ם. משה מוכיח את העם וזועק לעברם: הן ה' יתברך הוא צורך ומקורך, הוא אביך מולידך וכיצד זה שכחת אותו ונטשתו ב. ישעיה הנביא אומר: "כי בי-ה ה' צור עולמים" הבי"ת של בי-ה סתומה ומוזרה לכאורה, אלא אם כן נפרש את הכתוב ונאמר: כי בי-ה המהווה את ההוויה כולה מצוי מקור המציאות מקור העולמים. דברי הרמב"ם מאירים באור חדש את כל שירת האזינו, ומבהירים את פשר הדגשת המילה "צור" מאז הופעתה בפעם הראשונה: "הצור תמים פעלו צדיק וישר הוא". השירה זועקת: הן ה' יתברך צורכם ומקור חייכם צדיק וישר הוא, וראוי היה שאתם בניו היוצאים משורשיו תהיו ישרים כמותו, כיצד אפוא הפכתם מישרים לעקומים "דור עיקש ופתלתול" כיצד יכולתם להפנות עורף ולבגוד בו הן בכך פגעתם בעצמכם, ושיחתתם את צלם א-לוהים שבכם. "מתוך ביטחון בצור ישראל " ומן השירה אל המדינה: ב- ה' באייר תש"ח בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, התכנסו מנהיגי האומה ובראשם בן גוריון להכריז על תקומת המדינה. באסיפה מכוננת זו, גובשה מגילת העצמאות המתווה את עקרונות היסוד של המדינה, אך כשהכל היה מוכן לחתימה, נתגלעה בין המנהיגים מחלוקת קשה, אשר איימה לפוצץ את כל ההסכמות שהושגו בעמל רב. וזה היה דבר המחלוקת: האם ניתן לסיים את מגילת העצמאות בלי להזכיר שם שמים, ומבלי לציין כי בעזרת ה' הוקמה המדינה? עמד אז הרב מיימון מראשי המזרחי והתריס כלפי חבריו: כיצד נהין להשמיט את שם ה' מן המגילה, ולא להודות לו על כל המפעל הגדול אשר הוקם בחסדו יתברך. ולעומתו התייצב גרינבוים מראשי מפ"ם וטען בלהט: אנו במו ידינו הקמנו את המפעל הציוני, ואתם אל תכפו עלינו שם שמים בעל כרחנו. לבסוף נמצאה הנוסחה הגואלת, ובחתימת המגילה נאמר: "מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו על הכרזה זו". לכאורה היתה זו עוד פשרה "פושרת", המלווה את הציונות מראשית דרכה, וכדרכה של פשרה נשארה הסוגיה עמומה והמחלוקת נותרה בעינה: אלה פירשו: "צור ישראל" הלא הוא "אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו" ונוסח זה אף קבעו בתפילה לשלום המדינה. ואלה פירשו: "צור ישראל" זהו הכוח הפנימי של האומה הטמון בשורשיה ובמעמקי נשמתה. אבל לאמיתו של דבר, לא פשרה היתה כאן אלא קריאת כיוון היורדת ונוקבת עד תהום, ואנו עומדים לעומתה בפרספקטיבה של דור ושפתינו דובבות: "מה גדלו מעשיך ה', מאוד עמקו מחשובתיך". כי באמת אין שם שמים ההולם יותר את מגילת העצמאות מאשר שם זה "צור ישראל", והוא מבשר ואומר, כי גם אם אין האומה בשלה עדיין "להכיר את עומק הישות העליונה שהיא יסוד תקומתה, ושם שמים עדיין לא שגור על פיה" (הראי"ה קוק, אורות התחייה ל"ב). הרי עצם הכרזת האומה על ביטחונה בצור ישראל ועל רצונה לבקש את שורשיה וצור לבבה סופו שיביא אותה, לגלות את מקור חייה ולהתוודע לא-לוהיה השוכן בקרבה. אכן זהו מהלך ארוך ומורכב שלא ניתן היה למצותו בהכרזה פורמלית ופשטנית במגילת העצמאות, כפי שדרשו הדתיים שבחבורה, אבל במגילה זו הונח היסוד והותוותה הדרך הלאומית לבקש את צור ישראל. כדוד המלך האומר ברוח קודשו: "לי דבר צור ישראל" ( שמואל ב' כ"ג, ג). וכך מתוך חיפשוש מתמיד אחר מקור חיינו וטעם חיינו בארץ הזאת עוד יתברר כי צור ישראל הוא אבינו מלכנו הדופק ללא הרף, מבית ומחוץ על דלתות לבנו: "צור-לבבי וחלקי א-לוהים לעולם" (תהלים ע"ג, כו) בנקרת הצור סוד זה מתגלה למשה דווקא בקודש הקודשים, ביום הכיפורים ולפיכך מצטווה משה ביום זה להתייצב על הצור ואף לבוא בנקרת הצור כעובר במעי אמו כדי להתוודע בדרך ההמחשה לרז הגדול אותו לימדנו הרמב"ם: "וניצבת על הצור הסמך והתבסס על היותו יתעלה המקור כי הוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו. במעמד זה מתוודע משה לשלוש עשרה המידות, שאינם מידות זרות לאדם, אלא אידאלים א-לוהיים אנושיים, אשר מכוחם דבק האדם בבוראו, וזו אכן הסיבה שאנו כה מדגישים ביום הכיפורים מידות אלה שנתנו למשה ביום כיפור בנקרת הצור. ובבואנו אל נקרת הצור ביוםכיפור, הומה בלבנו תפילה לשלום האומה העושה דרכה במעלות ובמורדות, לגלות את מהותה ולחשוף את צור לבבה: "אנא א-ל נא רפא נא לה, בהראות לה נועם זיוך". כי אמנם נתבעת היא ובצדק לסול את דרכה בעצמה "ולעבד את חייה בכוחותיה הנמצאים בשורשי נשמתה" (אורות התחיה שם.). אך אתה ריבונו של עולם, ברחמיך הרבים אנא אחוז בידה לעתים לנחותה הדרך בעלותה בשביל המתפתל אל מעין ביתך, לבל תיפול לתהומות היאוש והייסורים. שמע קולה בשוועה אליך באלם קול: ענני ה' ענני! וקיים בה מקרא שנאמר בנקרת הצור ביום כיפור: "ובצור ירוממני". ======================================= הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ועורך הגליון התורני "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.