אל החדר נכנסים בזה אחד זה יאיר שמיר, יאיר שטרן ואריה אלדד. שלושתם נושאים בשמותיהם את מורשת מחתרת הלח"י שבה היו חברים הוריהם. הם מתבדחים, מעלים זיכרונות ומתעניינים במכרים משותפים. האבות שלהם, שניהלו יחד את המפקדה הראשית של הארגון, מעולם לא הצליחו לשבת בצוותא. בכל רגע נתון היה אחד מהם בכלא, בגלות או בבית החולים. בכ"ה בשבט תש"ב, לפני שמונים שנה בדיוק, נרצח אברהם שטרן שכינויו היה יאיר. יאיר שטרן שיושב איתנו היום לא זכה להכיר את אביו וקרוי על שמו. יאיר שמיר, בנו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, מנציח גם הוא בשמו את יאיר, מחולל הלח"י. פרופסור אריה אלדד נושא בשם משפחתו את הכינוי המחתרתי של אביו, פרופסור ישראל שייב. אלדד היה השם שבחר לעצמו שייב, בעקבות אלדד הדני, נוסע יהודי מהמאה התשיעית לספירה. שלושת הגברים שיושבים סביב השולחן הם אנשים רבי מעש. כל אחד איש ציבור שהתפרסם בזכות עצמו. אבל היום, רק לצורך הפגישה שלנו, הם הבנים של. בנים של מי ששילמו מחיר יקר על הובלת המחתרת הקטנה והקיצונית שבמחתרות: אברהם (יאיר) שטרן שילם בחייו, ישראל (אלדד) שייב נאסר ונפצע ויצחק (מיכאל) שמיר נאסר והוגלה. אבל זו הייתה רק ההתחלה. חרם בהוראת בן גוריון לפני קום המדינה, וגם בשנים שאחרי כן, אם נמניתם על לוחמי הלח"י משפחתכם נידונה לחיים של עוני. ללוחמי המחתרת, קל וחומר למנהיגיה, לא הייתה עבודה. ההחרמה הייתה ממוסדת וגלויה. יאיר שמיר מזכיר לאריה אלדד את התקופה ההיא: "למדתי בכיתה של אבא שלך בטכניון. הוא לימד תנ"ך. הכיתה הייתה מפוצצת, אבל הוא היה צריך להילחם על האישור ללמד במדינת ישראל, למרות שהיה מורה פנומנלי". אלדד: "נכון. שנתיים אחרי קום המדינה בן גוריון הורה לפטר את אבי מההוראה בתיכון בתל אביב. אבי הגיש בג"ץ, אולי הבג"ץ הראשון נגד ראש ממשלה, וזכה. אבל השופטים גם אמרו לו: בתוך עמנו אנו חיים ואנחנו מבינים שלא בנקל יימצא מנהל תיכון שיסכים להעסיק אותך כשהוא יודע שבן גוריון רוצה שלא יעסיקו אותך". עשר שנים היו צריכות לחלוף מקום המדינה ועד שפרופ' שייב־אלדד הצליח לפרוץ את חומת ההחרמה. רעייתו שמרה על שם נעוריה ושיץ ולא השמשה בשם אלדד כדי שתוכל לעבוד ולהתקדם בעיריית ירושלים, שם הגיעה עד לתפקיד של ראש מחלקה. "עם השם אלדד היא לא הייתה מקבלת עבודה", פוסק אלדד. "אמי פרנסה את הבית במשך כמה שנים ואבי עבד בעריכה ותרגום, ובתנאי שהשם שלו לא יופיע על היצירות. יש לי בבית רשימה של שמות העט שלו". הדברים השתנו בתהליך הדרגתי. "הוא התחיל לכתוב בעיתונות ממוסדת כמו 'הבוקר' ואחר כך בעיתונים אחרים. באמצע שנות השישים הוא קיבל משרה בטכניון, אבל זה לא היה רק בזכות כישוריו והמלצה של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שהיה איתו בידידות. המשנה לנשיא הטכניון, פרופסור חיים חנני, הכיר את אבא שלי במחנה המעצר בלטרון. בזמן המעצר הם היו מסתובבים יחד. אבא שלי ניסה להסביר לו שיש אלוקים והוא ניסה להסביר לאבא שלי קצת מתמטיקה. אני לא יודע מי הצליח יותר". יאיר שטרן בכלל לא ידע שהיה לח"י ושהיה לו אבא. "סיפרו לי את זה בסוף 47', כשכבר דיברו על מדינה. אני גדלתי בבית של לח"י רק אחרי קום המדינה". גם אמו של שטרן, רוני, לא קיבלה עבודה, למרות שהייתה אם חד הורית. "אחר כך שלחו אותי להורים של אמא שלי במושבה ברמת השרון, שם גדלתי. הדוד שלי היה חקלאי, היו שם ירקות ופירות וביצים, אז לא היה חסר לי כלום. אבל ראיתי את כל החברים של אבא שלי חיים בחרם ובהדרה. אנשים הסתובבו בלי עבודה ובלי הכרה בתרומה שלהם למדינה. זו הייתה תקופה מגעילה". "אצלנו הייתה אותה מנגינה", מספר יאיר שמיר. כשהוקמה המדינה אביו עוד היה בחו"ל, לאחר שהוגלה על ידי הבריטים לאפריקה והצליח להימלט לצרפת. שמיר האב חזר ארצה כמה ימים אחרי קום המדינה. "כשאבי היה בגלות אף אחד לא הסכים להשכיר דירה לאמי, כי לא משכירים דירה לטרוריסטים. באותן שנים היו על הגגות של הבניינים חדרי כביסה, ואני ואמי גרנו באחד כזה. קצת אחרי קום המדינה אבי חזר ארצה". "אחרי שאבי חזר לארץ", ממשיך שמיר, "הוא התקבל לאיזה תפקיד זוטר במשרד מבקר המדינה, וכשגילו את זה פיטרו אותו. אחר כך הוא הקים חברה לעבודות עפר יחד עם יוצאי לח"י. הם ידעו שאין להם שום סיכוי לזכות במכרזים וקיוו להיות קבלני המשנה של אלה שיזכו. אבל העבודות לא הגיעו והם נאלצו לסגור. אמא שלי עבדה בכל מיני עבודות כדי שנצליח להתפרנס. רק בסביבות 55' איסר הראל, ראש המוסד, הציע לאבי להצטרף למוסד. אבי הסכים והביא איתו לא מעט אנשי לח"י". זה צעד מעניין של הראל. שמיר: "צעד חכם. אתה גם הופך את מי שהוא אופוזיציה לחלק מהמדינה, וגם מגייס חבר'ה שיודעים מה זו מחתרת, מה זה סוד ויודעים מה זה לירות במישהו. זה עבר את האישור של בן גוריון. אל תשכחי שבאותו זמן שומר הראש של בן גוריון הוא יהושע כהן (איש הלחי, ע"ל), שהייתה לו הרבה השפעה עליו". שמיר ושטרן מחליפים חוויות מהשנים שבהן היו נוסעים יחד לשדה בוקר. דודו של שטרן היה לוקח את משפחתו ואת משפחת שמיר לטיולים בג'יפ. שטרן מוסיף: "לפעמים היו מצרפים אותי כיתום שאין לו מה לעשות. מדי פעם היינו מגיעים לשדה בוקר, שם שמיר היה מסתודד עם בן גוריון במשך שעות". ושניהם מסכימים: "לח"י זו משפחה". שטרן: "לח"י זו ברית שמחזיקה שנים. היום כבר לא נשארו הרבה לוחמים, אבל זה ממשיך גם בין הבנים והבנות. יש אחווה של שותפות גורל, של מי שנלחמו בשביל המדינה וויתרו על חיי משפחה, על פרנסה וחלק גם על החיים. המדינה לא הכירה בהם ודחקה אותם הצידה. אומנם המצב השתפר בהמשך, אבל המשפחתיות והאחווה נשארו". ועוד משהו נשאר: החיים בתחושה של מחתרת. "נושאי השיחה התחלקו לשלושה", מתאר אלדד, "נושאים שלא מדברים עליהם בבית, נושאים שמדברים עליהם רק כשהרדיו דולק והמים זורמים ונושאים שלא מדברים עליהם בכלל". ושמיר מוסיף: "אבי לא יצא מהמחתרת עד סוף ימיו. אני לומד על אבי מאנשים אחרים, מספרים וממחברות יותר ממה שלמדתי מפיו. הוא לא דיבר". ההתנהלות הזאת נשמעת אולי חרדתית, אבל מתברר שהייתה לה אחיזה במציאות. אלדד מספר: "לאחרונה התגלה לי שהשב"כ עקב אחרי אבי גם במערכת הבחירות בשנת 69', אז הוא רץ ברשימת נאמני ארץ ישראל. גיליתי שהייתה ברשימה שלו מושתלת, מישהי שנכנסה לרשימה ובכל התמונות ממערכת הבחירות היא מצולמת ממש קרוב אליו. שנה אחר כך נודע במקרה שהיא מדווחת לשב"כ על כל מה שהיא שומעת". אבל זה לא נגמר שם. "החלטתי לחפש כל מיני דברים על אבא שלי. יש בארכיון המדינה תיק בשם 'דוקטור שייב פרסומים'. בתיק יש שמונים עמודים שחסויים עד היום. זה היה תיק מעקב של השב"כ על אבא שלי וביקשתי לחשוף אותו". כעבור חצי שנה אלדד קיבל תשובה. המדינה הסכימה לחשוף עשרה עמודים, שבהם היו חומרים גלויים שהתפרסמו בכל מקום, ומסמך גדול שנקרא "מי הוא שייב אלדד". "הם צילמו לי את הצד הריק שבכל דף". כולם צוחקים. אבל זו לא בדיה, זו מציאות. "את התיק של אבא שלי", אומר שמיר, "אי אפשר להוציא עד היום. מי שכתב את הביוגרפיה שלו, גיל ליטמן, ביקש וסורב". השינוי ביחס ליוצאי הלח"י הגיע אחרי המהפך, כשמנחם בגין, מנהיג האצ"ל, עלה לשלטון. "בפנתיאון הלאומי המקום של לח"י הרבה יותר מוכר ומכובד היום ממה שהיה פעם", אומר שטרן ומסביר: "בגין רצה לנכס לעצמו את לח"י. הוא היה 'נציג המחתרות'". אבל מעשיו היו חשובים: "הוא הכיר בחללים, באלמנות ובפדויי השבי, מה שקודם לא היה בכלל. גם האזכרה הממלכתית ליאיר החלה רק אז". לא הניחו את הנשק ליום אחד "וּמִכָּל עֲבָרִים רִבֲבוֹת מִכְשׁוֹלִים/ שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי עַל דַּרְכְּנוּ; אַךְ אֹויְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי־אֲסוּרִים/ לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ". כך כתב יאיר בשירו 'חיילים אלמונים', שהיה המנון הלח"י. מכל העברים היו המכשולים, גם מחוץ וגם מבית, מהיישוב. הלח"י לא נהנה מפופולריות רבה, אבל הבנים שטרן, שמיר ואלדד מביטים בו ובדרך שבה הלכו אבותיהם בהערכה ובהזדהות. "התוצאות מדברות בעד עצמן", אומר שמיר, "מי שעשה פעילות אמיתית זה רק הלח"י. כל היתר היו בהדממה מרגע שהתחילה מלחמת העולם השנייה". שטרן מוסיף: "זו הסיבה שיאיר פרש עם חבריו מהאצ"ל. אני לא אגיד שכל הפעולות היו מוצלחות והיו גם הרוגים. אבל הלוחמים לא הניחו את הנשק ליום אחד ושילמו על זה מחיר. האצ"ל נזכר רק ב־44' שהוא רוצה לפתוח במרד, וההגנה עשתה את זה רק אחרי מלחמת העולם השנייה. אז כולם הכירו שדרכו של יאיר ודרכה של הלח"י היא הדרך הנכונה, שבלי מאבק האנגלים לא ייצאו מפה". אבל בשנה האחרונה שלפני קום המדינה היה בלבול גדול. אלדד כתב על השנה הזאת רומן בשם 'העצים והשבבים'. "השנה האחרונה היא שנה של מבוכה", הוא אומר, "אבל גם קודם הייתה מבוכה". הוא מדבר על הניסיונות של לח"י ליצור קשר עם גורמים תומכי המשטר הפשיסטי כדי לסלק את האנגלים מן הארץ. לא כל ההחלטות נראות הגיוניות במבחן הזמן, אבל קשה לשפוט מהכורסה הנוחה את המציאות המבלבלת של אז. "תראי את מי הבריטים שנאו ואת מי העלו לכותרות: The Stern gang", אומר שמיר. "מי שהציק להם היה הלח"י. למחתרת לא היו אשליות שהם ינצחו את האימפריה הבריטית הגדולה, אבל היה צריך להציק להם כדי שלא יהיה להם שווה להישאר". אלדד מסביר שאלו לא רק הפעולות שעשתה המחתרת הקטנה בעצמה. "הייתה הבנה שבסופו של דבר פעולות כאלה יגררו את היישוב למאבק, מתוך אונס או מרצון. כי הבריטים נאלצו להטיל שלטון צבאי, הם נאלצו לדכא את היישוב. בשביל להילחם במחתרת קטנה את צריכה להפריע לכולם. זה היה מין אוונגרד שמשך אחריו רכבת ובסופו של דבר הביא לפעולות גדולות יותר ממה שלח"י הייתה יכולה לעשות. פריצת כלא עכו והפיצוץ במלון המלך דוד, למשל. לח"י לא הייתה יכולה לבצע אותם, אבל היא הייתה הקטליזטור שלהם". שטרן: "היו פעולות שזעזעו את העולם כמו רצח הלורד מוין בקהיר שביצעו שני אליהו (אליהו בית צורי ואליהו חכים שהוצאו להורג בקהיר, ע"ל). זה הפנה את תשומת הלב העולמית אל המאבק שמנהל הלח"י נגד השלטון הבריטי, ושם את הזרקור על הבעיה של ארץ ישראל". שמיר מספר שבזמן שנקבע הסדר חילופי שבויים עם מצרים, אחרי מלחמת יום הכיפורים, היה אביו חבר כנסת. "הוא התעקש על החזרת הארונות של שני אליהו, שלא יישארו שם". היו גם הוצאות להורג של חברים מתוך המחתרת. בעיניים של היום זה נשמע קשה. אלדד מלמד סנגוריה: "ההגנה חיסלה מלשינים, וגם האצ"ל. כשזה קרה בלח"י עשו מזה יותר סיפור כי רצו להשתמש בזה נגדם, אבל בשנת 47' הייתה יהודייה אחת שהתחייבה בפני החבר הערבי שלה להניח פצצה בקולנוע בתל אביב. לח"י הגיע אליה שעתיים־שלוש לפני שההגנה הגיעה אליה. גם הם חיפשו אותה. בכל המחתרות בכל העולם היו בוגדים ומלשינים והיו הורגים אותם. מחתרת שלא הרגה מישהו במשך שנה הוצאה מחוץ לחוק", הוא מוסיף בצחוק. שטרן מוסיף: "לא היו מוסדות שיפוטיים. לא היו בתי סוהר להחזיק אותם. זה היה כורח השעה". לח"י של חרדים וקומוניסטים "הדבר העיקרי שמלווה אותי ונשאר לי מסבא הוא שאני רואה כל הזמן לנגד עיניי את מדינת ישראל ועם ישראל, הרבה לפני רווחיות או אלמנט כלכלי כזה או אחר", כך אמר אלעד שמיר, בנו של יאיר שמיר ונכדו של יצחק, בריאיון ל־mynet לפני כמה חודשים. שמיר הנכד הוא מנכ"ל מרכז כנרת לחדשנות ויזמות, אך הוא לא זונח את האידאולוגיה. "אני אומנם מנכ"ל של חברה שצריכה להרוויח ולהיות מצוינת, אבל בסוף הייעוד שלי הוא לעשות דבר משמעותי ברמה הלאומית ובטח בפריפריה הצפונית של מדינת ישראל". המורשת המשפחתית, כך מתברר, עוברת לדור הבא. גם שטרן מדבר בגאווה לא מוסתרת על נכדו ונכדתו: "יש לי נכד ביחידת מורן. יום אחד הוא הביא את הפלוגה שלו למוזיאון בית יאיר. אני דיברתי איתם והראיתי להם את הסרט. בסוף הביקור הנכד שלי קם ואמר לחבר'ה שלו: 'תדעו לכם שכל הכוח שלי וכל האמונה שלי במה שאני עושה באים מהבית הזה ומהמשפחה שלי. אני מציע לכם שבכל בוקר שאתם קמים ולובשים את המדים של צה"ל תחשבו מאיפה בא לכם הכוח הזה להגן על המדינה ולהילחם'. אני הייתי כולי דמעות. כעבור שלושה שבועות אחותו, שלומדת במכינה קדם צבאית, הביאה את כל המכינה שלה לבית יאיר. הם מאמינים בשליחות למען ארץ ישראל ומדינת ישראל". אבל עוד לפני דור נכדי וניני לוחמי הלח"י, הבנים עצמם עוסקים במורשת של ההורים. יאיר שטרן היה עיתונאי במשך שנים רבות ואף ניהל את הטלוויזיה הישראלית. כבר יותר משני עשורים הוא עומד בראש העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל. אריה אלדד, פרופסור לכירורגיה פלסטית, חבר כנסת לשעבר, סופר ופובליציסט, כתב עם אביו כמה חיבורים, ערך והוציא לאור חלק מכתביו ואף כתב על הלח"י. שמיר, איש עסקים מצליח, היה שר במשך תקופה קצרה מטעם ישראל ביתנו ואף הוא מביט על האתגרים העסקיים קודם כול ממבט לאומי. גם שמיר עוסק בהנצחת אביו ובהנחלת מורשתו בדרכים מגוונות. איך מתמודדים עם המשא הכבד של להיות בני מנהיגי הלח"י? אלדד מדייק: "זה לא משא, זה מנוע. הפנמתי את האידאולוגיה הזאת ואני מרגיש שאני המשך שלה במה שאני כותב ומנסה לעשות. אז זו לא מטלה, זו שליחות". שמיר: "בדיוק ככה אצלי. כל דבר שאני או אחותי עשינו, ואנחנו מביטים לאחור וחושבים למה החלטנו כך ולא אחרת, זה בגלל שבחרנו בשליחות. אני הקמתי קרן השקעות שמשקיעה רק בישראל. אולי חברים שלי שמשקיעים בחו"ל מרוויחים יותר, אבל לי חשוב עם ישראל. הקמתי ארגון מצליח לעולים חדשים אקדמאים בארץ. עלייה הייתה אחד הדברים הכי חשובים לאבא שלי. אחותי הייתה במוסד המון שנים והיא עוסקת בהעצמת נשים יוצאות אתיופיה בהצלחה גדולה, מאיפה זה בא? מאבא. אז זה לא שיש לי רשימה מה צריך לעשות, אבל כשאני מביט לאחור אני מבין שהלכתי אחרי האידאולוגיה הזאת". אנחנו מדברים על אידאולוגיה ומקובל לחשוב שהלח"י הייתה מחתרת ימין. אבל משתתפי השיחה הזאת מזכירים שהיא התפצלה בסוף ימיה על רקע אידאולוגי, ואף הקימה מפלגת פועלים סוציאליסטית. "בלח"י היו חילונים ודתיים, חרדים וערבים", אומר אלדד, "זה היה משהו מדהים שאת לא יכולה לחשוב עליו היום, חוץ מממשלת ישראל", הוא לא מצליח להתאפק. "לח"י הייתה תנועת שחרור לאומית", מסביר שטרן, "היא לא הייתה מחתרת פוליטית במובן של השתייכות למפלגה מסוימת, לכן החזון שלה משך אליה אנשים מכל הקצוות, כולל חרדים ממאה שערים, קומוניסטים וערבים מאבו גוש". ערבים? "כן, גם הם רצו להשתחרר מהאימפריאליזם הבריטי". החברים מספרים על בני משפחת אבו גוש שנתנו מחסה ומזון לאנשי הלח"י. מוכתר הכפר, השייח' יוסוף, השתתף בפעולת השחרור של גאולה כהן מהכלא, נתפס ועונה קשות. אחרי שמפא"י עלתה לשלטון המשפחה גורשה לשומרון. שמיר ממשיך ומחדד את מטרת הארגון: "המשימה הייתה להוציא את הבריטים, להיפטר מהכיבוש שלהם. נגמרת המשימה - הולכים. זה מאפיין משמשים בקודש. כמו שכשאבי הפסיד בבחירות אז לא קרה כלום, הולכים. לא נאחזים בכיסא. זו תפיסת עולם. כך גם הכספים שאתה מקבל כראש ממשלה הם כספי קודש ולא משמשים לקנות כל מיני דברים לבית. אבי השתמש הרבה בביטוי 'משמש בקודש'. בכלל, עיקרי התחייה, שהיו העיקרים של תנועת הלח"י, כללו הרבה אלמנטים דתיים". מאיפה זה הגיע? הרי ההורים שלכם לא היו דוסים. שמיר: "בספר שהוצאתי על אבי 'יצחק שמיר כסלע איתן' כתב עליו הרב החב"די של תל אביב: 'הוא היה היהודי האולטימטיבי'. אבי לא חבש כיפה, אבל הוא היה היהודי האולטימטיבי. משפט שהיה שגור בפיו הוא 'נצח ישראל לא ישקר'". שטרן: "גם אלדד היה מסורתי ואבי שמר שבת והתפלל. מצאנו את התפילין שלו לא מזמן. כן, זו אמונה בנצח ישראל. יאיר בא מבית של אוכלי שרצים, אבל הוא היה חבר של דוד רזיאל, שהיה תלמיד במרכז הרב. רזיאל השפיע עליו בשמירת שבת, כשרות ותפילה. אבל זה בא מתוך אמונה. הוא אמר שהתפילה נותנת לו כוח להילחם. הוא האמין בזה, לא בגלל שהוא חייב. הוא הרגיש. וגם אנשים אחרים בלח"י היו בעלי אמונה". העיקר האחרון בשמונה עשר עיקרי התחייה שעליהם נשענת אידאולוגיית הלח"י הוא בניין המקדש, נושא שהיו עליו לא מעט ויכוחים. "יש כאלה שמבחינתם יש רק שבעה עשר עיקרים", מסביר אלדד, "אבל יאיר סמך את ידו גם על הסעיף האחרון. הוא ראה במקדש סמל לגאולה השלמה, או כמו שכתב אצ"ג במקומות רבים 'מי שלא מחזיק בהר הבית, לא מחזיק בארץ ישראל'". שטרן לוקח את המקדש למקום אחר: "אני חושב שזו משמעות סמלית. בניין המקדש משמעותו בניין האדנות והעצמאות הישראלית. כשתקום המדינה העצמאית ותהיה לה כנסת יהודית וממשלה יהודית ובית המשפט העליון יהודי, זה בית המקדש החדש". דרוש אוונגרד חדש כשמלאו שבעים שנה להקמת הלח"י היה אריה אלדד חבר כנסת. לכבוד התאריך העגול הוא ארגן כנס חגיגי שיוקיר את הארגון, את אנשיו ואת האידאולוגיה שעמדה מאחוריו. "דיברתי על עיקרי התחייה ועל הרלוונטיות שלהם להיום ומה הם מחייבים אותנו. סיימתי את דבריי בשאלה האם לא הגיעה השעה להקים את לח"י מחדש. היו אנשים שהחלו לזוז בכיסא שלהם בחוסר נוחות, והיו גם כמה לוחמי לח"י שאמרו 'בסדר, אבל למה לדבר על זה בקול?'". שוב כולנו צוחקים ואלדד מסביר: "הקמת הלח"י לא במובן המילולי שלו, אלא במובן של אוונגרד שימשוך אחריו קרונות. התחושה היא שאנחנו חותרים למרכז, כי המרכז הוא ערך. היום חשוב שיהיו לך מיליון לייקים. תעשי סרט מטומטם בטיקטוק ותקבלי אהדה ציבורית. מה שצריך לעשות זה משהו שלא יעבוד בטיק טוק כנראה, אבל יהיה קטליזטור אידאולוגי להחזרת חינוך ערכי. הבן שלי מקים מכינות קדם צבאיות חצי שנתיות. יש לו היום שמונה או תשע כאלה. כשהתלמידים מגיעים לשם הם בכלל לא בטוחים שהם רוצים לשרת בצבא, אבל בתוך חצי שנה של חינוך הם הופכים למורעלים והולכים לשרת ביחידות עילית. חבר'ה יוצאים היום ממערכת החינוך במקרה הטוב עם ידע, וגם זה די קלוש. אבל עם ערכים? צריך קטר". שמיר מבכה גם את הבורות וגם את אובדן הערכים. "גם תנועות הנוער התפרקו מכל דבר. פעם היו תנועות נוער שהובילו להתיישבות. היום זה התמוסס, מה נשאר? כלום. אנשים מחפשים משמעות לחייהם וצריך למלא את זה. בבית הספר הולכים על שוויון, לא נותנים למצטיינים לרוץ ולא להקים בתי ספר פרטיים. המדינה הזאת צריכה ריענון. לא בטוח שלח"י, אבל כן ריענון". אין כאן כוונה לקטר על הנוער של היום. השלושה מודעים לגמרי לכך שפעם היה מאוד קל להגשים. "ללח"י הייתה אידאולוגיה, שהייתה הלב, אבל ממנה נגזרה משימה מעשית, לקום בבוקר ולהרוג אנגלים", אומר אלדד. "אלה לא היו דיבורים תיאורטיים, זה היה תכל'ס. היום הרבה יותר קשה להקים גוף אידאולוגי שעל הפן המעשי שלו יש ויכוחים. פעם היו התיישבות והגשמה, היום המדינה נלחמת בהתיישבות. אז פעם היה לתנועות הנוער הציוניות יעד ברור. היום זה יותר קשה". שמיר ושטרן מדברים על הערכים החדשים: התנדבות בעמותות וסיוע לנזקקים. "זה חלק מהמשמעות שאנשים מחפשים", אומר שמיר, "אבל החזון הגדול איננו". ושטרן מוסיף: "זה לא ערך לאומי". השנה, כאמור, ימלאו שמונים שנה לרצח יאיר. האזכרה השנתית, כך נראה, תתקיים כסדרה בתל אביב בכ"ה בשבט, היום שבו הוצא יאיר להורג ביריות ובלי משפט. יום זה הפך ליום הזיכרון לכל חללי הלח"י, כ־125 במספר. בשנים האחרונות, מספר שטרן, מגיעים מאות בני אדם לפקוד את קברו של יאיר ולהשתתף בטקס הזיכרון. חברי הלח"י אומנם מתמעטים והולכים, אבל הבנים והבנות מגיעים וגם נערים ונערות רבים מבני הציונות הדתית. "התופעה הזאת מדהימה", אומר שטרן, "כי באזכרה של גולדה מאיר או לוי אשכול יש מעט מאוד משתתפים. זה מעיד על משיכה ללח"י וליאיר כסמלים של משהו ערכי מאוד". מה אתם חושבים שמושך את החבר'ה מהציונות הדתית? שמיר: "יש שם אידאולוגיה ששורשיה ביהדות ובהיסטוריה של עמנו והחזון שלה הוא החזון של העם היהודי מאז ומעולם. זו התנועה היחידה שדיברה על זה. כולם דיברו על דברים אחרים, צדק חברתי ואני לא יודע מה. וגם המימוש - אנשי הלח"י היו היחידים שהיו מוכנים לתת הכול כדי לממש". שטרן: "מערכת החינוך הממלכתית־דתית עוסקת בנושאים האלה הרבה יותר מהחינוך הממלכתי וזה משפיע. בכל יום זיכרון לחללי צה"ל אנחנו עורכים אזכרה באנדרטה של לח"י ליד לטרון ומגיעות ארבע מאות בנות מאולפנת שעלבים". אלדד חושב שצעירי הציונות הדתית מוצאים בחיבור ללח"י משהו מיוחד. "מערכת החינוך הציונית־דתית נותנת לתלמידים קודקס שלם של ערכים ומצוות מעשיות. יש להם יכולת לחיות בבועה הזאת, אבל הם רוצים לצאת ממנה ולהתחבר לכלל ישראל. החיבור לחילוניות הישראלית הוא לא פשוט, ויכול להיות שדמות כמו יאיר מאפשרת להם חיבור כזה, כמו שבלח"י היה החיבור הזה".
