ספרו של ד"ר יואל כהן על פרשת ואנונו זכה לביקורת מפרגנת בעיתונות העולמית, אך מה שיותר מעניין גם מפי מקור מוסמך שדווקא לא רואיין, מטבע הדברים מרדכי ואנונו עצמו. כהן אולי נראה כמו פרופסור מפוזר כשהוא ספון במרתף ביתו עמוס הספרים, אבל הדוקטור לתקשורת, חובש הכיפה השחורה הסרוגה, מחובר לאקטואליה יותר ממרבית עמיתיו באקדמיה. ויש לו גם יכולות תיאטרליות לא רעות. מהדורה עדכנית של ספרו על פרשת ואנונו יצאה לאור לפני כמה חודשים, והיא מתבססת על עשרות ראיונות עם אנשי מפתח בישראל, בריטניה, ארה"ב ועוד, וכן על ספרים, קטעי עיתונות ומחקרים אקדמיים מהארץ והעולם. בעוד חמישה שבועות אמור מרדכי ואנונו, 'מרגל האטום', להשתחרר מבית הסוהר, לאחר 18 שנות מאסר בעקבות חשיפת סודות האטום של ישראל ופרסומם בעיתון הבריטי סנדיי טיימס (על השתלשלות הפרשה ראו מסגרת). ואנונו שפוי ד"ר יואל כהן, למה החלטת להתמקד דווקא בפרשת ואנונו? "הטריד אותי הניגוד בין הדיונים שנערכים בארץ באופן חופשי, אולי אפילו חופשי מדי, על נשק קונבנציונלי, לעומת הדיונים על הנשק הלא קונבנציונלי. אתה יכול לראות בעיתונים ובטלוויזיה תיאורים מדויקים של פעילות הצבא, כולל פירוט סוגי הנשק וטכניקות הלחימה. אולי זה קשור לטראומת יום כיפור העיתונאים למדו את הלקח ולא מהססים לשאול ולבקר את המערכת. מצד שני, לנושא הבלתי קונבנציונלי אין שום התייחסות. ואפילו התקשורת עצמה לא מנסה כמעט לשאול שאלות. "כשהתפוצצה פרשת ואנונו, החלטתי לחקור איך התקשורת בארץ מטפלת בנושא. מסתבר שהעיתונות בארץ ניצלה בצורה חלקית בלבד את הפרסום בסנדיי טיימס כדי לעלות את הנושא לסדר היום. 'הארץ', למשל, פרסם את תרגום הכתבה המלאה מהסנדיי טיימס. מצד שני, הכתבים הצבאיים לא הוסיפו כמעט שום מאמרי פרשנות בנושא. הם כנראה לא רצו להיות מזוהים עם ה'בוגד'. "רציתי גם לחקור איך התייחס הממסד לואנונו: הוא תואר כאדם בלתי יציב, בעל בעיות נפשיות. זה מהלך צפוי. כי אם ואנונו הוא שפוי צריך להתייחס לאידיאולוגיה שלו, וזה עלול להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי". לדעתך, ואנונו שפוי? "כן, ואני חושב שהסיבה העיקרית לחשיפה היא אכן מצפונית. ואנונו הרגיש שצריך לספר לעולם ולעם בישראל על מה שקורה בדימונה. הוא ראה בזה חובה מוסרית. לטענתו, התכנית יצאה מכלל שליטה, והפיקוח עליה, גם של ועדות הכנסת, לא מספק. זו כמובן העמדה שלו. צריך לזכור שמדובר בבחור שלמד פילוסופיה, וכנראה שהוא לא הצליח להתמודד עם הסתירה בין התיאוריות הפילוסופיות שלמד לבין העבודה על הפצצה הישראלית". אז בעצם אתה מצדיק את מעשהו. "לא, מכיוון שהטענה שהציבור לא יודע וצריך לעדכן אותו איננה נכונה. כמה חודשים לפני שהתפוצצה הפרשה, בתחילת 1986, ערך מכון יפה באוניברסיטת תל אביב סקר שבדק את עמדות הציבור בנושאים ביטחוניים שונים. אחת השאלות היתה: 'האם אתה חושב שלישראל יש פצצה גרעינית?' 92 אחוזים השיבו בחיוב. כלומר, הציבור לא באמת היה צריך את החשיפה של ואנונו כדי להעריך שיש לישראל נשק גרעיני". ומה אתה היית עונה לו נשאלת? "אני הייתי משיב בחיוב. אגב, סקר שנערך עשור לפני כן, בשנת 1976 הניב תוצאות נמוכות יותר: רק כ-66 אחוזים מהנשאלים העריכו שיש ברשותנו נשק גרעיני. ומה שמעניין אפילו יותר הוא סקר שנערך כמה חודשים אחרי הפרסום בסנדיי טיימס, שהעלה ש-78 אחוזים מהישראלים בעד סודיות בנושא הגרעיני, מה שסותר בעצם את העמדה של ואנונו". דרוש: דיון תקשורתי "אני לא חושב שאפשר לבטל את הטענות של ואנונו באופן מוחלט. זה לא בריא שהתקשורת לא מקבלת בכלל אינפורמציה על הנעשה בדימונה ושלא מתקיים שום דיון ציבורי בנושא. מספיק להשוות את הטיפול התקשורתי המקיף בגדר או ביחסים עם הפלשתינים עם הדיון ביכולות הגרעיניות שלנו כדי להבין עד כמה הנושא לא מגיע לידיעת הציבור. "לדעתי, גם התקשורת עצמה הכתבים הצבאיים, לא מתודרכים כמעט בנושא ואין להם מקורות. וכשהתקשורת לא מספקת נתונים אי אפשר לקיים דיון ציבורי. אני טוען שדיון כזה נחוץ במדינה דמוקרטית". אבל יש פיקוח פרלמנטרי. "הוא כנראה לא מספיק. כשעברתי על הפרוטוקולים מהמשפט צדה את עיני עדותו של אבא אבן ז"ל, שהיה אז יו"ר ועדת חוץ וביטחון. אבן נשאל אם יש פיקוח של ועדות משנה של ועדת חוץ וביטחון על הנושא הגרעיני, והשיב בחיוב. אבל כשנשאל על ידי פרקליט ההגנה, עו"ד אביגדור פלדמן, אם התמונות שפרסם הסנדיי טיימס מוכרות לו, השיב אבן בשלילה והוסיף שהן הפתיעו אותו. מכאן אני מסיק שהפיקוח הפרלמנטרי כנראה אינו מספיק הדוק". אתה בקשר עם ואנונו עצמו? "לא באופן ישיר כמובן, הוא הרי כלוא בתנאי בידוד ומותר לו לפגוש רק את בני המשפחה הקרובים, אבל העברתי לו כמה שאלות באמצעותם, ואני יודע שהוא קיבל אותן. שמעתי אפילו שהוא החמיא לספר שלי ואמר שהוא העבודה הטובה ביותר שנכתבה בנושא, אם כי יש לו ביקורת גם עליו". מאזן האימה אנחנו מגיעים לשאלת המיליון דולר: למה, למרות שכולם סוברים שיש לנו נשק גרעיני, ישראל הרשמית שומרת על עמימות בנושא? "יש לכך שלוש סיבות עיקריות. הראשונה: מניעת מרוץ חימוש. אם ישראל תצהיר שיש לה נשק גרעיני, טוענים אנשי מערכת הביטחון, הדבר ייצור לחץ פנימי במדינות ערב שיאלץ את השליטים לפתח מענה לאיום הישראלי. הניסיון הזה יגרום להשקעת משאבים עצומים בהתחמשות גרעינית במקום בפיתוח המדינה, וכמובן יגביר את הסיכון לאזרחי ישראל. כך שהעמימות משרתת לא רק את האינטרס הישראלי אלא גם את זה של אזרחי מדינות ערב. "השנייה: היחסים עם ארצות הברית. לפני 25 שנה הועבר בקונגרס האמריקני חוק האוסר על הממשל האמריקני להעניק סיוע חוץ למדינה המפתחת נשק גרעיני ללא פיקוח. הממשל יעמוד במבוכה גדולה אם ישראל תאשר באופן רשמי שיש ברשותה נשק גרעיני, למרות שהאמריקנים מעריכים שנשק כזה אכן קיים. יש גם הסכם בלתי כתוב משנת 69' בין גולדה מאיר לנשיא ארה"ב ניקסון, שלפיו ארה"ב לא תלחץ על ישראל בנושא הגרעין כל עוד ישראל לא תיתן פומבי ליכולות שלה. "השלישית: הקשר הצרפתי. הכור בדימונה נבנה בשנות החמישים בהתבסס על טכנולוגיה צרפתית. ישראל התחייבה שלא לפרסם פרטים על הסיוע הצרפתי. הצהרה ישראלית על יכולות אטומיות צבאיות תהווה למעשה הפרה של ההסכם עם הצרפתים. הנימוק הראשון, מניעת מרוץ החימוש, לא עובד כל-כך על איראן, שעל פי הצהרות מפורשות של ראש הממשלה מתקדמת במהירות לכיוון הגרעיני. "נכון, ויש לא מעט אנשי ביטחון ואקדמיה שסבורים שאם איראן תצהיר שיש ברשותה נשק גרעיני, לא תהיה לישראל ברירה אלא להיחלץ ממדיניות העמימות הגרעינית שלה ולתת פומבי ליכולות האטומיות שלה כדי ליצור מאזן אימה גרעיני עם איראן. איך אתה מנתח את המדיניות האמריקנית בקשר לדימונה? "לדעתי, האמריקנים מבינים שאם הם רוצים להמשיך ללחוץ על ישראל לסגת, כפי שקרה בסיני, הם חייבים להשאיר בידה 'תעודת ביטוח' בדמות דימונה. במלחמת יום כיפור, ככל הנראה, ישראל אותתה שהיא עלולה להשתמש ב'פוליסה'. ביום השלישי של המלחמה, אחרי שהמצרים חצו את התעלה ומשה דיין חשש מ'חורבן בית שלישי', ניתנה כנראה הוראה להוציא מהכור חלק מהחימוש הגרעיני. הלוויינים הרוסיים זיהו את הפעילות והזהירו את המצרים, וסאדאת הורה לצבא המצרי להפסיק את התקדמותו. ההרתעה הישראלית עבדה". הנזק לא נגמר ממה בעצם חוששת מערכת הביטחון, מה כבר יכול ואנונו לעשות? "ואנונו רוצה לעזוב את הארץ. הוא כבר לא חש ישראלי. הוא התנצר ואין לו יותר זיקה למדינה. למעשה, הוא אפילו אומץ באופן רשמי על ידי זוג נוצרי פציפיסטי מארה"ב, והדבר הוכר גם בידי ממשלת ישראל, שאפשרה להם לבקר אותו בכלא. "החשש הוא שואנונו ייסע לארה"ב, יגיע לוושינגטון, ידפוק בדלת ויגיד: 'שלום, זו הוועדה ליחסי חוץ של הסנאט? נעים מאוד, אני מוטי ואנונו'. הוא לא צריך להגיד שום מילה נוספת. מספיק שהוא יציג את הגיליון של הסנדיי טיימס. זה ייצור משבר בנושא סיוע החוץ. ישראל וארה"ב לא צריכות את הצרה הזו. לכן, אני מאמין שגם אחרי שחרורו לא יורשה ואנונו לקבל דרכון, וכמובן לא לחשוף סודות נוספים. "מצד שני, הגבלת חופש תנועה של אזרח היא פגיעה באחת מזכויות היסוד שלו. גם הזוג המאמץ האמריקני עלול לפנות למשרד החוץ בארה"ב, ואולי גם לבית המשפט, בבקשה להתאחד עם בנם המאומץ. אני חושב שקברניטי מערכת הביטחון שקלו את שתי החלופות, והם כנראה יבחרו את הגרועה פחות איסור יציאה מהארץ". מה התכניות של ואנונו? במכתב ששלח ל'ועד האמריקני למען מרדכי ואנונו' הוא הכריז שהוא מתכוון להמשיך להיאבק נגד הנשק הגרעיני. הוא רואה עצמו איש אידיאולוגיה. ואנונו נתפש בעולם כסמל חשוב של המאבק בנשק הגרעיני, עד כדי כך שהיה מי שהציע את מועמדותו לפרס נובל לשלום. אני באופן אישי חושב שיש למרדכי ואנונו זכות לדבר, בלי לחשוף אינפורמציה חסויה כמובן. כמו שקצינים בכירים שפורשים מהצבא מרואיינים בנושאי ביטחון, כך יכול גם ואנונו להשתתף בשיח הציבורי שכל-כך חסר בנושא". יש לו משהו חדש לחשוף? "לכאורה, אחרי 18 שנים בכלא, לואנונו אין שום אינפורמציה חדשה. אלא שלסנדיי טיימס יש כנראה עדיין חומר רב שהוא לא עשה בו שימוש בכתבה משנת 86'. בידי העיתון ישנם כשישים צילומים של המתקנים בדימונה וכ-60 אלף מילים של תעתיק השיחות עם ואנונו. העיתון השתמש רק בעשירית מהחומר בכתבה. היו דברים שהם לא הזכירו, כי הם נזקקו להבהרות והסברים של ואנונו, שהועלם בינתיים. "כשעשיתי תחקיר לספר הגעתי ללונדון, וישבתי במסעדה היהודית המפורסמת 'בלומ'ס' לפגישה עם כתבי הסנדיי טיימס. אכלנו מרק עוף ואני שאלתי אותם על החומר שנשאר להם. הם השיבו שהעיתון היה רוצה לפרסם עוד כתבות בנושא, אבל בלי העזרה של ואנונו הם תקועים. צריך לקחת בחשבון שהרעיון המקורי שלהם היה להוציא ספר שלם בנושא". סמוך על ואנונו אתה היית סומך על ואנונו שהוא לא ינסה אחרי שחרורו להשלים את ההסברים לסנדיי טיימס? "קשה לדעת. אני כן יכול לומר לזכותו שהוא גילה אמינות בתחילת הפרשה: כשהוא התבקש בידי אנשי העיתון הבריטי לספק להם שמות של אנשים נוספים שעבדו בכור כדי לאמת את הסיפור שלו ואת העובדה שהוא עבד שם בכלל, הוא סירב. נימוקו היה שהוא לא מוכן לסכן אנשים אחרים. אני סבור שאם אחרי תקופה מסוימת ואנונו מוכיח שהוא מתייחס לנושא רק ברמה העקרונית, יש לשקול לאפשר לו לצאת גם לחו"ל. "אגב, ואנונו לא ראה מעולם ראש נפץ גרעיני מושלם, כך שגם הוא לא יכול לומר בוודאות שלישראל יש פצצות אטום. מה שהוא חשף היה היקף ההפקה של פלוטוניום. ומכאן הסיקו המומחים כמה פצצות יכולה היתה ישראל לייצר באופן תיאורטי". כחוקר תקשורת, ד"ר כהן חושב שמבחינה עיתונאית הסנדיי טיימס עשה עבודה טובה: שישה עיתונאים עבדו על הסיפור בכמה מקומות בעולם במשך שישה שבועות. בנוסף פנה העיתון למומחים חיצוניים כדי לאמת את הפרטים הטכניים. הם אפילו פרסמו בכתבה בוקסה שמתארת איך המומחים מטעמם השתכנעו באמתות הסיפור. החשש של עורכי העיתון היה מכיוון הפוך: אם הם לא משמשים כלי משחק בידי ישראל, במיוחד לאור העובדה שעל פי ההערכות שרווחו אז, לישראל היה חומר גרעיני שהיה אמור להספיק לכמה עשרות פצצות בלבד. לפי מה שואנונו סיפר, לעומת זאת, ישראל יכולה היתה להגיע לכ-150 ראשים גרעיניים. עורכי העיתון חששו שואנונו הוא בעצם סוכן ישראלי שסיפק להם מידע שנועד להגביר את כושר ההרתעה הישראלי, ולכן הם היססו לפני הפרסום. הם השתכנעו לבסוף דווקא בגלל התגובה הישראלית. אנשי העיתון פנו לשגרירות ישראל עם תקציר הכתבה וביקשו תגובה. השגרירות העבירה את החומר לירושלים ומפלס הפאניקה עלה מיד. ד"ר כהן: "ראש הממשלה, שמעון פרס, זימן את ועדת העורכים לישיבה מידית ביום שישי אחר-הצהריים(!). חנה זמר, שהיתה אז עורכת 'דבר', סיפרה לי שהוא אמר ש'הסנדיי טיימס עומד לפרסם כתבה על דימונה. אני לא יכול למנוע מכם לצטט אותם, אך אני מבקש שתימנעו ממתן פרשנות למשך כמה ימים, כדי לא ללבות את הלהבות עוד יותר'. "בתום הישיבה יצא אחד העורכים, התקשר לכתב שלו בלונדון וביקש ממנו להשיג את הכתבה כדי להתחיל לעבוד על התרגום כמה שיותר מהר. הכתב פנה לעורך הסנדיי טיימס וביקש טיוטה ראשונית. באותו רגע נפל לאנדרו ניל, עורך הסנדיי טיימס, האסימון. הוא יצא מחדרו (וכאן מנצל ד"ר כהן את כישוריו התיאטרליים) ושאג'We are running with the story!' (הולכים על הסיפור)". הועלם על-ידי המוסד אנשי הסנדיי טיימס, שהתגלו כעיתונאים מקצוענים, אומר ד"ר כהן, פעלו בצורה הרבה פחות מוצלחת בתחום ההגנה על מקור הסיפור. הם לא טרחו לשכור לואנונו מאבטחים והסתפקו בניודו בין בתי מלון שונים ובהמלצה לשמור על פרופיל נמוך. כל עובדי העיתון ידעו שבמערכת יושב 'הטכנאי הישראלי מדימונה', ותפקיד הליווי והבידור של ואנונו הוטל לא אחת על העיתונאי שנשאר אחרון בבניין המערכת. "אנחנו בסך הכל עיתון, לא סוכנות ביון", הצטדק העורך, ואחד הכתבים הוסיף: "רק מעטים בעיתון האמינו שאפילו בתוך לונדון יש למוסד יכולת לחטוף מקור עיתונאי". פן מעניין נוסף הוא ההתייחסות של מדינות העולם לאמינות הסיפור. הכותרת בסנדיי טיימס העריכה שלישראל בין 100 ל-200 פצצות. כהן: "ישבתי עם ד"ר פרנק ברנבי, המומחה שתשאל את ואנונו והוא אמר לי 'מעולם לא נקבתי במספר 200. אמרתי שיש לישראל לכל היותר 150 פצצות, וגם זה בתנאי שהכור פועל ללא הפסקה, שזה לכשעצמו בלתי סביר'. כשדיברתי עם העורך שנתן את הכותרת, הוא אמר: 'מה אתה רוצה, 150 זה בין 100 ל-200. וחוץ מזה, 200 זו כותרת מרשימה יותר'. "האמריקנים תיקנו את ההערכה שלהם בעקבות הפרסום מכמה עשרות פצצות לעד 100, והרוסים עשו לעצמם חיים קלים ו'קנו' את הסיפור במלואו. על-פי שירותי הביון הרוסיים, היכולת הגרעינית של ישראל מוגדרת מתוך כותרת של עיתון בריטי. תראה איזה כוח יש לפעמים לעורך בעיתון". ואלה תולדות מרדכי מרדכי ואנונו נולד בשנת 1954 בעיר מרקש שבמרוקו למשפחה מרובת ילדים (למרדכי 10 אחים ואחיות) והתחנך בבית הספר היהודי אליאנס. בשנת 1963 עלתה המשפחה ארצה והשתקעה בבאר שבע. מרדכי המשיך את לימודיו במסגרות חרדיות, אם כי מוריו התרשמו שהוא אינו מקפיד על שמירת מצוות והוא אף נתפס מחלל שבת. בשנת 1974 החל את שירותו הצבאי, ולאחר השחרור, בשנת 1977, התקבל לעבודה כטכנאי בכור הגרעיני בדימונה. לאחר שנתיים החל ללמוד הנדסה באוניברסיטת באר שבע במקביל לעבודתו בכור. ואנונו החליף את מגמת לימודיו כמה פעמים, עד שלבסוף בחר בפילוסופיה, סיים תואר ראשון והחל בלימודים לקראת תואר שני. מוריו מאותה תקופה מתארים אותו כתלמיד מעל לממוצע. פעילותו הפוליטית החלה בשנת 1982, כשארגן הפגנות נגד מלחמת לבנון וחבר לסטודנטים ערבים. בהמשך הפך לפעיל באגודת הסטודנטים, וטיפל בזכויות סטודנטים ערביים שלטענתו קופחו. בסוף שנת 1985 השתתף ואנונו בערב פולקלור ערבי במועדון באוניברסיטה, והיה שם יהודי בודד בין כמאה ערבים. במהלך הערב נשא ואנונו נאום שבו קרא להקמת מדינה פלשתינית. תוך כדי פעילות התקרב ואנונו לחוגים קומוניסטיים, ואף תכנן להצטרף לרק"ח בשנת 1984, אך בעקבות אזהרה שקיבל מאנשי הביטחון בקריה למחקר גרעיני ויתר על הרעיון. באמצע שנת 1985, על-פי פרסום ב'מעריב', מתוסכל מהשעמום בעבודה ומחוסר האפשרות לקידום, החליט ואנונו לעזוב את עבודתו, אך שוכנע להמשיך ומשכורתו הועלתה. כמה חודשים אחר-כך, במסגרת גל פיטורים של כ-200 מעובדי הקריה, פוטר גם ואנונו. כעת, חופשי ממחויבות, הצטרף למפלגה הקומוניסטית ובמקביל העמיק הנתק בינו לבין הוריו שומרי המסורת. בינואר 1986 עזב מרדכי ואנונו את הארץ כשבאמתחתו גם כמה סרטי צילום שצולמו בתוך הכור, כשתחנתו הסופית אוסטרליה. בדרך הספיק לעבור יומיים ברוסיה וכמה שבועות במזרח. בסידני החל לעבוד כנהג מונית וחבר לחוגים נוצרים פציפיסטיים. באמצע שנת 1986 אף הוטבל ואנונו לנצרות. במהלך פעילות בכנסייה פגש ואנונו עיתונאי עצמאי, אוסקר גוררו, ששכנע אותו לפתח את סרטי הצילום מהכור והציע לתווך בינו לבין העיתונות העולמית. גוררו פנה לסנדיי טיימס, שבועון בריטי שתחקיריו זכו למוניטין עולמיים, והציג את תצלומיו בפני כתב השבועון פיטר הונן. הונן, בעל תואר בפיסיקה ואלקטרוניקה, התרשם ונסע להיפגש עם ואנונו בסידני כדי לתחקר אותו. במקביל נשלח כתב אחר של העיתון לבאר שבע, על מנת לוודא שואנונו אכן עבד בכור. ד"ר פרנק ברנבי, מומחה שעבד בתכנית הגרעין הבריטית בשנות החמישים, נשכר על-ידי העיתון לתחקר את ואנונו, שהגיע בינתיים ללונדון. ברנבי תחקר את ואנונו במשך כמה ימים, הגיע למסקנה שסיפורו אמיתי, ועורך הסנדיי טיימס נתן אור ירוק ללכת על הסיפור. לואנונו לא הוצע תשלום עבור האינפורמציה, אולם העיתון היה מוכן לממן את עלויות המעבר של ואנונו למדינה אחרת אחרי הפרסום, וכן לשלם לו מקדמה בסך 150 אלף דולר תמורת ספר שיוציא על הפרשה יחד עם צוות העיתון. במהלך ספטמבר 1986, שבו שהה ואנונו בלונדון, הוא החליף בתדירות גבוהה את בתי המלון שבהם שהה והנמיך פרופיל. בדיעבד הסתבר שהדבר לא הועיל המוסד היה בעקבותיו. לארגון הביון הישראלי נודע על הפרשה כשכתב הסנדיי טיימס הגיע לבאר שבע כדי לאמת את טענותיו של ואנונו. ייתכן שהמוסד גם קיבל דיווח ממקבילו הבריטי . ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, הורה להביא את ואנונו למשפט בארץ, מבלי לפגוע בריבונות הבריטית. משועמם ומעט מתוסכל מהתמשכות החקירות של סיפורו פוגש ואנונו 'באקראי' אישה אמריקנית בשם סינדי ויוצר עמה קשר רומנטי. סינדי, סוכנת המוסד, מציעה לטכנאי מדימונה לנסוע אתה לאיטליה כדי לבקר את אחותה. למרות אזהרות אנשי הסנדיי טיימס, מחליט ואנונו לקבל את ההצעה וממריא בטיסת בריטיש איירוייז לאיטליה. מאותו רגע אובד הקשר בינו לבין העיתון. שבוע אח"כ, ב-5 באוקטובר, מפרסם העיתון את הסיפור הסנסציוני תחת הכותרת: "חשיפה: סודות הנשק הגרעיני של ישראל". בגוף הכתבה נטען כי לישראל יש בין 100 ל-200 פצצות אטום. פורסמו גם צילומים ודיאגרמות של הכור בדימונה. ואנונו היה אז ככל הנראה על סיפונה של ספינה ישראלית שהביאה אותו ארצה מאיטליה. חודש מאוחר יותר הודיעה ממשלת ישראל כי ואנונו נמצא בארץ. משפטו החל באוגוסט 1987 בדלתיים סגורות בפני הרכב של שלושה שופטים. ואנונו נידון ל-18 שנות מאסר, שאת רובן ריצה בתנאי בידוד מחמירים בכלא אשקלון. ערעורו לבית המשפט העליון נדחה בשנת 90'. בשנת 1999, בעקבות עתירה של 'ידיעות אחרונות' לבג"ץ, התירה הצנזורה לפרסם כ-1,200 עמודים (40 אחוזים) מפרוטוקול המשפט. תקציר הפרשה מבוסס על ספרו (באנגלית) של ד"ר כהן:The Whistleblower of Dimona: Israel, Vanunu and the Bomb (Holmes & Meier, NY). השבדים ישנים ד"ר יואל כהן, יליד אנגליה בן 51, עלה ארצה בשנת 1980. את אשתו שרה רבקה, העובדת במהדורה האנגלית של 'המודיע', פגש במרכז קליטה בירושלים. "אנחנו סיפור הצלחה של הסוכנות", הוא מחייך. את התואר הראשון ביחסים בינלאומיים למד באוניברסיטת לונדון. אחר-כך עשה דוקטורט בסיטי יוניברסיטי בלונדון בנושא השפעת התקשורת על הפוליטיקה הבריטית. כאן מנצל כהן את כישורי המשחק שלו ומחקה את מבטאו הנפוח להפליא של דאגלס יום, לשעבר שר החוץ הבריטי: "התקשורת משפיעה על הפוליטיקה? ואני תמיד חשבתי שזה בדיוק להיפך!" לזוג כהן ארבעה ילדים: שתי בנות ושני בנים, והם מתגוררים בשכונת רמות בירושלים. ד"ר כהן, המכהן כראש המגמה לתקשורת במכללת ליפשיץ להכשרת מורים, מלמד גם במכללה האקדמית בנתניה ובמכון הטכנולוגי בחולון. אחד מספריו עוסק בקשר בין דיפלומטיה לתקשורת, והוא פרסם גם מאמרים רבים העוסקים בתחום התקשורת. בין השאר הוא עובד כעת על ספר שיעסוק בכתבים הזרים בישראל. באמת יש בישראל כל-כך הרבה כתבים זרים? "למרות מה שמקובל לחשוב, מסתבר שאנחנו אמנם כוכבי תקשורת, אבל לא במקום הראשון. עשיתי מחקר: פניתי למשרדי החוץ, לכלי התקשורת הגדולים ולאגודות העיתונאים ברחבי העולם, וביקשתי נתונים על מספר כתבי החוץ שלהם במדינות השונות. אחרי שניתחתי את התוצאות, התברר שישראל היא במקום העשירי בלבד מבחינת ההתעניינות העולמית. בתקשורת האמריקנית אנחנו במקום החמישי: יש בין 50 ל-60 ארגוני חדשות אמריקניים בארץ". ומה הכי חשוב לאמריקנים? "תתפלא, אבל דווקא יפן היא המדינה שיש בה הכי הרבה כתבים אמריקנים. מבחינת התקשורת של המדינות המתפתחות: דרום אמריקה, אפריקה ואסיה, אנחנו רק במקום השלושים. מדינות נוספות שבהן יש ריכוז של כתבים זרים הן ארה"ב, בלגיה (בגלל האיחוד האירופי), איטליה (בגלל באפיפיור), רוסיה, יפן ואוסטריה (שימשה בתקופת המלחמה הקרה 'מוצב קדמי' של המערב). מחקר אחר שעשה כהן הנוגע להתפשטות של החדשות. הוא חקר את המהירות שבה התפשטה השמועה על רצח רבין ז"ל והשווה אותה לרצח ראש ממשלת שבדיה, אולוף פלמה, בשנת 1976. שתי הרציחות אירעו במוצאי שבת. פלמה נרצח ב-22:45 ורבין ב-21:44. כהן: "50 אחוזים מעיתוני שבדיה למחרת פספסו את הידיעה לגמרי!" מה אתה אומר! "לא רק זה, אלה שכן התייחסו עשו את זה בלקוניות. בארץ, לעומת זאת, העיתונים שיצאו למחרת הרצח עסקו כמעט אך ורק בו". טוב, צריך גם לזכור שבזמן שחלף משנת 76 ועד רצח רבין היתה התפתחות טכנולוגית עצומה בתקשורת ובדפוס. "אין ספק, אבל עדיין זה קשור לערנות חדשותית: בשבדיה אף אחד לא מצפה שיקרה משהו במוצאי שבת, אז העיתונאי התורן בטח אמר לעצמו 'מה כבר יכול לקרות עכשיו בשבדיה?' והלך הביתה בעשר בלילה...