בשלוש שורות מתאר רבה בר בר חנה במסכת בבא בתרא את אחד מרשמי המסעות הנדירים שלו. שורה אחת מתוך אותו תיאור, מצאתי לנכון להעלות בפניכם: יום אחד, הוא אומר, אני פוגש בסוחר ישמעאלי קשיש שמציע לי: בוא ואראה לך מקום, שבו ארץ ושמים נושקים זה לזה. בוא אחרי. לקחתי תרמיל, שמתי על שכם והלכתי אחריו. עברנו ימים ונהרות, הרים וגאיות, כל מיני פגעי טבע, והגענו אל המקום הנכסף. הורדתי את התרמיל מהשכם והבטתי סביבי, נהנה מן הנוף, ואז נעלם התרמיל. הבטתי בסוחר הבדואי, היחיד שנמצא איתי שם, בקצה העולם, וידיו ריקות. ואז רבה בר בר חנה פורץ בשאלה: האם יש גנבים כאן, מי סילק את התרמיל שלי? עונה לו הסוחר: הירגע. גלגל החמה עבר כאן ונטל את תרמילך, כמו גלגל ענק של לונה פארק. בעוד 24 שעות בדיוק יחזור התרמיל לאותה נקודה, ותוכל ליטול אותו. יהודי ללא תרמיל סיפור מוזר, סיפור דמיוני, אבל כשהגמרא מקדישה לזה מקום זה אומר דרשני. אם תרצו, אנחנו אותו רבה בר בר חנה, היהודי הנודד שמחפש מקום נכסף, לא סתם ארץ ולא משהו ערטילאי: הוא מחפש את נקודת המפגש בו ארץ ושמים נושקים זה לזה. זה רק פה, זו ארץ ישראל. זה המקום שיעקב מקיץ בו מחלום הסולם ואומר: "אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים", כי פה הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. נשאנו על שכמנו אלפיים שנה, שעברנו כל מיני פגעי טבע, פוגרומים, גירושים, הגליות ושואות, נשאנו על שכמנו תרמיל. מה היה בתרמיל היהודי? מה יש בצקלונו של היהודי הנודד? סידור, חומש, דף יומי, משניות, נרות שבת, מגדל בשמים של הבדלה, גביע לקידוש, חנוכייה, מגילת אסתר, קערה של ליל הסדר זה הצקלון שלנו. את זה נשאנו על כתפנו. בכל המקומות שעברנו, ימים ונהרות. מגיע רבה בר בר חנה היהודי הנודד אל המקום שאליו הוא נכסף, ואז נדמה לו כי אבד התרמיל. הוא שואל: מי גנב את התרמיל? שמרתי אותו למרות האינקוויזיציה, למרות מסעי צלב, למרות גזירות ת"ח ות"ט. בבונקרים, ביערות ובגטאות, התרמיל היה קרוב אלי. ודווקא במקום הזה, שבו הסולם מוצב ארצה, במקום שלי, זאת לא השבת שהייתי רגיל אליה, זה לא אורח החיים שאליו הייתי מורגל, זה לא כמו האולפנה שנשלחתי אליה לפני מאה, מאתיים ושלוש מאות שנה. הסוחר מרגיע אותו, ואומר שזה עניין של זמן. גלגל החמה הוא סמל של זמן. זה זמן כזה שאנשים פונים עורף למשהו, ויבוא הזמן שהם יחזרו אליו. השאלה היא אם אנחנו צריכים לעמוד בידיים שלובות ולהמתין שהזמן יעשה את שלו; היהודי הנודד מארבע הרוחות שהתקבץ פה במולדתו ההיסטורית, האם התרמיל האבוד שלו ישוב אליו מאליו? אנחנו יודעים שהזמן לא עושה כלום. הביטוי 'הזמן יעשה את שלו' הוא אחיזת עיניים. הוא תרמית גדולה שלא פעם נתפסים אליה. זמן לא עושה כלום. זמן זו יחידה סטטית. או שאדם פועל במסגרת הזמן או שהוא לא פועל. הזמן לא יפתור את הבעיה. דיון בכנסת בדחיפת בג"ץ לפני 3 שנים בערך, כשידידי פואד ישב בראש מפלגת העבודה, הוזמנתי כרב ראשי לדבר בכנס של העבודה על 'מדינת ישראל: מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה'. אמרתי משפט אחד: "מיום שהבית הזה קיים, בית המחוקקים של מדינת ישראל, עכשיו כבר אפשר לדבר על למעלה מ-55 שנה, הכנסת ואני לא אומר את זה כביקורת אלא כציון כעובדה עוד לא מצאה את הדרך, הזמן והיכולת להקדיש שבוע, שלושה ימים, להגדרת היעדים: מה זה מדינה יהודית, מה הקמנו, מה אנחנו רוצים. במגילת עצמאות שלנו מופיע עשרים פעם הביטוי 'מדינה יהודית היא מדינת ישראל'. לא מדינה של יהודים, שאת זה גם לפעמים אפשר לשים בסימן שאלה, כי מה יהיה בעוד 20, 30, 50 שנה, לא רק מדינה של יהודים, או מקלט או בית לאומי לעם היהודי. דובר על מדינה יהודית, כלומר בעלת אופי, צביון, דיוקן, דמות תוכן וערכים יהודיים. מדינה יהודית. במה זה מתבטא? עד היום הכנסת נזקקה לביטוי הזה בעיקר כדי לכבות שריפות, לאחות קרעים. רק כשמישהו רוצה לרשום את הילדים שלו במרשם התושבים כך וכך, למרות שעל-פי ההלכה הם לא כאלה; רק אז מגיעה הכנסת לדון סוף סוף בהגדרה מיהו יהודי לגבי חוק השבות ולגבי חוק מרשם אוכלוסין. רק באדר תש"ל (מרץ 1970) יש הגדרה לראשונה של החוקים האלה. 22 שנה אחרי שקמה המדינה היהודית, בגלל אילוץ שהיה פסק דין של בג"ץ חמישה מול ארבעה, בג"ץ הכתיב לבית המחוקקים את תפקידו לחוקק הגדרה ליהדות, הן לגבי חוק השבות והן לגבי חוק מרשם אוכלוסין. אף פעם לא היתה מערכת דיונים עניינית בכנסת איזו שבת תהיה לנו. יש לנו יום מנוחה, ולגבי היהודי המאמין זה "יום מנוחה וקדושה לעמך נתת". במה מתבטא לא רק ה'שמור', אלא גם ה"זכור את יום השבת לקדשו"? כשיש אבנים ברחוב בר-אילן, יש הצעה לסדר היום או דיון דחוף בכנסת לגבי זה, ובסוף קמה אפילו ועדה. אבל מתי ישבה פעם הכנסת לדון בשאלה לא רק מיהו יהודי, אלא מהי המדינה היהודית שהיא בית המחוקקים שלה, מה דמות לה, איך היא תיראה? אחרי הטרור נגיע לבעיה האמתית הבעיה המרכזית היום היא בעיית הביטחון, הטרור והפונדמנטליזם האסלאמי. יותר ויותר מתברר לעולם שהיא לא רק נחלת הסכסוך הישראלי-פלשתיני במזרח התיכון, היא מגיעה למגדלי התאומים, לפיטסבורג, לוושינגטון, לאיסטנבול, והשבוע גם למדריד. יש כאן בעיה כלל עולמית. לנו, לאחר פתרון הבעיה הביטחונית הקיומית, קיימת הבעיה העקרונית המרכזית: מדינת ישראל כמדינה יהודית, באיזה תוכן היא מתמלאת ובמה היא מגשימה משאת נפש של דורות שחלמו להגיע אל המקום הנכסף הזה, שבו ארץ ושמים נושקים זה לזה.