התקשורת לא הפסיקה לחבק את כוחות הגירוש, שלטענתה נהגו ברגישות רבה. אך מהעובדות בשטח עולה תמונה הפוכה: בתנהגות ברוטלית ומבזה, לקיחת בני ערובה אטימות לבקשותיהם של נכים , ביזה והפרת הסכמים לא כדאי לבנות על טוב לבם של הכוחות, לב שנאטם טוב כל-כך מול תחינות המגורשים "רגישות ונחישות" חזרו והצהירו קציני צה"ל לעיני המצלמות. "רגישות ונחישות" מלמלו החיילים את המנטרה שהוחדרה בהם במהלך ימי ההכנה לגירוש. ההכנה, מסתבר, לא היתה מספיק טובה: אמנם החלק של הנחישות הופנם היטב על-ידי כל החיילים והשוטרים, אך הרגישות לעומתה נדחקה אי שם מאחור. היתומה היתה בת ערובה התקשורת אמנם לא פסקה מלהקרין את תמונות החיילים הדומעים, חבוקים בזרועות העקורים, אך מעיני המצלמות נסתרו משום מה אותם אלו שמעבר להיותם שותפים בפשע הגירוש הכו מגורשים והתאכזרו אליהם. גם משפחות שכולות או פצועי פיגועים לא זכו ליחס חם ורגיש, וחלקן נאלצו אף לבלוע מנת השפלה וכאב פי כמה מזו שחוו משפחות אחרות. הדר איובי, נערה מעקורות כפר דרום, נלקחה כבת ערובה, פשוטו כמשמעו, על-ידי אחד מקציני צה"ל. הדר היא בתו של אפי איובי הי"ד, שנרצח לפני כמה שנים בפיגוע ירי. אמה, ימימה, נישאה בשנית ליוסי כהן, ושבה להתגורר עם ילדיה בכפר דרום. "החיילים עמדו בבית הסמוך לשלנו", משחזרת אחותה של הדר. "שוטרי היס"מ עברו עם החייל שסירב פקודה והרביצו לו. שרנו כדי לעודד אותו. עמדנו בחוץ עם אמא שלנו והאחים הקטנים. השוטרים פנו לכיווננו והתחילו להרביץ לנו. הם ניסו למשוך את האחים הקטנים שלי כדי להעלות אותנו לאוטובוס. "פתאום הורה המפקד לחיילים שלו להרים את הדר בכוח ולהעלות אותה לאוטובוס. החיילים סחבו אותה, ואמא שלי רצה אחריהם וצעקה שיעזבו אותה. הם ניסו להוציא את כל המשפחה מהבית ולא הצליחו, ואז המפקד אמר: 'כשתגידו לי מתי אתם עוזבים נחזיר לכם את הדר'. הודענו לו שנצא בסוף, ורק אחרי שהתחייבנו על מועד היציאה החזירו לנו את הדר". החיילים שעמדו במקום הרגישו לא בנוח עם האירוע, והפנו טענות למפקד על התנהלותו. "בסוף הגיע איזה קצין והתנצל, ומנכ"ל משרד הביטחון אמר גם שהוא מתנצל ושאסור היה לנהוג בנו כך, בגלל שאנחנו משפחה נפגעת טרור". "חייבים לפנות עוד הלילה" בכפר דרום מוכת הטרור התגוררה גם משפחת ברט. האם, חנה, שותקה לפני כשנתיים, כשכדור מחבלים חדר לעמוד השדרה שלה, ומאז היא מנהלת את משק ביתה ואת שבעת ילדיה מכיסא הגלגלים. צה"ל לא ראה לנכון להפעיל רגישות יתרה גם במקרה שלה: ביום חמישי הגיע סא"ל חיים כהן ונקש על דלת הבית. בתחילה הוא התקשה לעמוד בפני מבטה החודר של חנה. הוא עזב וחזר בכל פעם שראה שבני המשפחה סועדים או מתפללים, והם ביקשו ממנו להגיע מאוחר יותר. "כשסיימנו את ארוחת הערב", משחזר אליעזר ברט, בעלה של חנה, "הוא דפק שוב והודיע שאנחנו צריכים לצאת עכשיו. אמרתי לו שעם חנה במצב שלה אנחנו לא יכולים לעזוב את הבית בלילה. צריך להכין מראש מקום שמותאם לצרכים ולניידות שלה, ואני לא מכיר כרגע שום מקום שיתאים לכך". סא"ל כהן הודיע שייתן תשובה לאחר התייעצות עם מפקדיו. הוא חזר לאחר כמחצית השעה. "הפקודה היא לסיים לפנות את כל כפר דרום עוד הלילה", הודיע בלי למצמץ. בנות המשפחה ששמעו את הבשורה פרצו בבכי, והתקבצו סביב האם, חנה. סא"ל כהן, עם צוות החיילים מאחוריו, לא נסוג, והביט בהם במבט אטום. בשלב זה, מול חוסר האונים והנוקשות שגילה צה"ל, התפרץ ברט, אדם שקול ומתון בדרך כלל, וזעק לעבר הקצין: "אני לא יוצא מכאן הלילה! אתה יכול להרוג אותי, אבל אני לא אוציא את אשתי במצב כזה בלילה מהבית!" כל מה שהיה לסא"ל כהן לומר הוא שזוהי הפקודה, והוא גם הזהיר את אליעזר: "אל תצעק עלי". לשמע הסיפור הקשה התקבצו בבית רבנים ואישי ציבור, שניסו לעזור. לאחר שיחה עם המח"ט התקבל האישור המיוחל לצאת למחרת בבוקר. אולם בזאת לא תמה מסכת הייסורים: החדר במלון בבאר שבע, שבו שוכנת משפחת ברט יחד עם שאר עקורי כפר דרום, אינו מותאם לצרכיה של חנה. "זה מותאם לנכים קלים, אך לא לנכות שלה. אני צריך להתרוצץ כל היום כדי למצוא מגורים שיתאימו לנו, כי כל המקומות שמציעה לנו הממשלה אינם מתאימים למגבלות שלה. בלילות, שזה זמן קריטי מבחינתה, אנחנו נוסעים ליחידת מגורים באזור הנגב שמותאמת יותר למצבה", אומר אליעזר. בינתיים הוא עסוק גם בפירוק והעברת מפעל 'עלי קטיף' שאותו הוא מנהל. ככל הנראה יועבר המפעל לבית אריזה ישן ליד שדרות, וצפוי כי השיווק יימשך מהשבוע הבא. מגורשים לבית חולים לחננאל דוד נמיר יש עדיין סימנים בצוואר, מזכרת מטיפולם הרגיש של החיילים. משפחת נמיר מנווה דקלים התבצרה בביתה ולא אפשרה לחיילים לפרוץ את הדלת. האחרונים לא התייאשו, וניסו לעקוף את הבעיה מהחלון: הבלוק שהשליכו ניפץ את זגוגית החלון, נכנס לחדר ורק בנס לא פגע קשות בילדים שישבו שם. הנזק הסתכם בילד שנחתך בידו. המ"פ שעמד בחוץ המשיך והורה לחייליו: "תעשו כמו שתכננו". התכנון היה פשוט: אחד החיילים תפס את חננאל דרך החלון השבור ופשוט חנק אותו בזרועותיו, תוך ניסיון למשוך אותו החוצה. בינתיים שברו החיילים את הדלת בעזרת בלוק אחר, ונכנסו לבית. "חייל אחד בא אלי ואמר: 'בוא, אני אחבק אותך, זה קשה לכולם'. הוא כאילו חיבק אותי, אבל מתחת לחיבוקים שראו במצלמה הוא דוחף בכוח וצובט אותי בכל הגוף", מספר חננאל. גם בנות לא זכו לשום הנחות, ולפעמים אפילו לא לחיילות שיגררו אותן. בנות מדרשת 'טוהר' בנווה דקלים סגרו את עצמן בשני חדרים. שילת צפדיה פונתה מן החדר כשהיא מחוסרת הכרה: "החיילים פרצו את הדלת, ואנחנו ישבנו ושרנו. באו אלי שבעה אנשי מילואים, הרימו אותי ופשוט תפסו אותי בכל מקום בגוף: בידיים, ברגליים, בגב. הם אחזו בי בחוזקה כדי שלא אוכל לזוז, למרות שלא הראיתי שום התנגדות. עד עכשיו נשארו לי מהם סימנים כחולים. "החיילים הקיפו את הדירה כך שפחדנו אפילו לצאת עם הידיים למעלה, מחשש שיתקפו אותנו. הוציאו אותי מהחדר ואיבדתי את ההכרה למשך דקות ארוכות מעוצמת האחיזה שלהם. כשהתעוררתי ראיתי מולי את הבזקי המצלמות, ומיד העלו אותי לאוטובוס, בלי שראיתי רופא", משחזרת שילת. הבנות נלקחו למרכז שפירא, ולא קיבלו אישור להוציא את ציודן האישי מהמדרשה. הם חוטפים ילדים ההתחשבות הרבה שגילו כוחות הגירוש ברגשות בני המשפחה הובילה לא אחת לקריעה של הורים מילדים, ואף תינוקות מזרועות אמותיהן, ממש כמו באימוני ההכנה. חיה גרוסמרק מנווה דקלים, שצעדה לתומה ברחוב, נחטפה על-ידי חיילים לתוך אוטובוס המגורשים. היא התחננה בפניהם שלפחות יתירו לה לקחת את התינוקת בת החצי שנה שנותרה בבית. "בעלך כבר ישמור עליו", השיבו לה. גרוסמרק כלל לא ידעה היכן נמצא בעלה באותו זמן, אולם ההתעלמות מבקשתה היתה עקבית, ונמשכה עד שהורדה יחד עם שאר המגורשים במרכז שפירא. רק אז הסכימו להשיב אליה את התינוקת. בנווה דקלים נחטפה לאוטובוס גם דברת ינאי בת ה-14. כשהוריה, דורון ומלכה, גילו שבתם נעלמה, החלו לחפש אחריה ומצאו אותה באוטובוס, כשהם פורצים בזעקות. "אני תימני, אתם עושים לי את זה שוב, לחטוף את הילדים!" קרא האב. החיילים אמרו כי יחכו להוראת המפקד, ובלעדיה לא יורידו את הילדה מהאוטובוס. רק לאחר חצי שעה של צעקות ובכיות התקבלה ההוראה להשיב את הילדה להוריה. ציון אוחיון מנווה דקלים עדיין מזועזע מהברוטליות שבה פרץ אחד המג"דים את דלת ביתו, ללא שום דיאלוג מקדים. "הוא תפס אותי עם הבן שלי וניסה להפריד בינינו בכוח. כולנו בכינו וצעקנו, והמג"ד כמעט שבר לי את היד, וקרע לבן שלי את החולצה. "ניסינו להיאחז במשקופים, ובסוף הוא הצליח לקרוע את הבן שלי ממני ודחף אותי לאוטובוס. אמרתי לו: 'יש לי ארבעה ילדים קטנים בבית, תן לי לארוז להם חיתולים, בקבוקים, מוצצים'. הוא סירב. כשאמרתי לו: 'אם אתה לא נותן לי לארוז לילדים אתה ממש נאצי', הוא אמר: 'לא אכפת לי'". רק אחרי התערבות של עובדת סוציאלית קיבל אוחיון שעתיים לארוז חפצים לילדיו. משפחת בן פזי מכפר דרום היתה באמצע ארוחת הצהריים כשהחיילים נכנסו והודיע שעבר הזמן שהוקצב להם, ויש להתחיל בפינוי מיד. בני המשפחה ביקשו לסיים לאכול, אבל החיילים קפצו עליהם והתחילו לגרור אותם החוצה. "הילדים בכו, את התינוק הוציאו מזרועות אמו, את הילד בן השלוש גררו ללא סנדלים לרגליו. הם פעלו בהיסטריה, כאילו יקרה משהו אם יחכו עוד כמה דקות", מספר הרב שרייבר, רב היישוב שנכח במקום. עוד מספר הרב שרייבר כי בניגוד למתקפה על האלימות לכאורה של המתבצרים על גג בית הכנסת, האלימות היתה דווקא מן הצד השני: "שני שוטרי יס"מ השכיבו בחוזקה את אחד הנערים על קונצרטינה מגולגלת. הנער התפתל מכאבים, ועורק בצווארו נקרע". חובש שהגיע למקום ביקש להפריד את הנער מהקונצרטינה, אך בקשתו נענתה רק לאחר דקות ארוכות. תפילין על הרצפה גם עניינים שבקדושה לא זכו לחסינות: לבית הכנסת בנווה דקלים פרצה חבורת שוטרי מג"ב, והחלו לצעוק 'נאצים' לעבר הנערים ששהו במקום. הם החלו לחלק מכות נמרצות על ימין ועל שמאל, כולל לרבנים שעמדו שם. לאחר מכן ניגשו לאחד המתפללים, תלשו מראשו את התפילין, השליכו אותם לרצפה ודרכו עליהם. מגמת הרגישות וההתחשבות נמשכה לאורך כל הדרך, מההוצאה מהבתים, דרך הנסיעה באוטובוס ועד לתחנת ההורדה, שלעתים היתה יעד בלתי מוגדר. ביום א' יצאו אוטובוסים של עקורי המושב קטיף לכיוון ירושלים. לאחר עצירה לתפילה בצומת סעד התבשרו העקורים כי הוויזה של הנהגים נגמרה, ולמעשה לא ממשיכים להסיע אותם מכאן והלאה. הצבא, שהבטיח לטפל בעניין תוך דקות, סיפק לעקורים טיוליות, שהגיעו רק ב-11 בלילה. נהגי הטיוליות התגלו כנהגים פראיים בכביש, וכתוצאה מכך ביקשו משפחות הנוסעים לעצור את הטיולית ולרדת בצומת מסמיה, שם חיכו כשעה להסעה חלופית. לירושלים הגיעו המשפחות המותשות בשעות הקטנות של הלילה. אוטובוס העקורים שיצא ממורג עוכב על הציר במשך שעתיים על מנת להצטרף לשיירה. בני המשפחות שביקשו לרדת לשירותים קיבלו רשות לעשות זאת מעבר לסוללות החול המגנות על הכביש, אזור מסוכן שחיילים אינם מעזים לנסוע בו אפילו ברכב ממוגן, לדברי רבש"ץ היישוב, חיים גרוס. ביזה ובוז "הרצחת וגם ירשת?" זהו הביטוי שעליו חזרו חלק מהעקורים, בהתייחסם לתופעות הביזה והשימוש ברכושם שנותר מאחור על-ידי חיילים ואזרחים. עקורים ששבו לביתם כדי לארוז גילו חפצים חסרים, ואחרים מספרים על שימוש ציני של חיילים להנאתם בתכולת הבתים שמהם גורשו משפחות מספר שעות קודם לכן. מבית משפחת אלנתן במושב גדיד נגנבו מאווררים ומערכת לחימום מים בשווי 5,000 שקלים. נעמי אלדר מגני טל מספרת שבתה ארזה את חפציה בשקיות גדולות, וכשחזרה השבוע לביתה כדי לקחתן גילתה שלמרות השמירה שהבטיחו החיילים, כל חפציה היו פזורים על הרצפה וחלק מהציוד נעלם. ידידיה, בחור המסתובב עדיין בנווה דקלים, מספר כי החיילים משתמשים בספות, במזגנים, מוציאים אוכל מהמקררים וציוד שנמצא בחצרות הבתים ומשתמשים בו כבשלהם. "יש גם אנשים מבחוץ שגונבים: היו פה מקרים של נהגי משאיות תובלה ונהגי מכולות שהעמיסו את הציוד של המשפחות במשאית או במכולה ולקחו אותו איתם הביתה", הוא מספר. חיים גרוס ממורג מספר כי אנשי משרד הביטחון הממונים על האריזה התייחסו בברוטליות לחפצים, ואף שברו חלק מהם: "מהבית שלי זרקו חפצים מהקומה השנייה, ושברו לי מגרות עץ. גם הפועלים שארזו עשו זאת כך שחפצים נהרסו בתוך המכולה. הם גם לא הכניסו לתוכה את כל הציוד". העקורים מספרים גם על מקרים יחסית קלים יותר, אך פוגעים מעצם היחס המזלזל: כמה שעות לפני תחילת הגירוש בכוח נעמדו שוטרים באחד היישובים על דשא בחצר בית. בעלת הבית ביקשה מהם לא לעמוד על הדשא בחצרה, כדי לאפשר לה עוד שעות ספורות של נורמליות. השוטרים ענו לה בגסות: "אם לא תיכנסי הביתה, נעצור אותך על הפרעה לשוטר". ביום ג', כשרק החלו כוחות הגירוש לחדור לנווה דקלים, נכנסו כמה מהם לישיבת 'תורת החיים', לקחו כיסאות שהתלמידים ישבו עליהם וסעדו את לבם באוכל של הישיבה. התלמידים חששו להגיב, מאחר שהשוטרים היו חמושים באלות. ציון אוחיון מספר כי חיילים לקחו אבטיחים ששייכים לו מתוך אחד הבתים, התיישבו על הדשא בחצרו ואכלו אותם באין מפריע. בינתיים לא קיבלו העקורים אישור לחזור לבתיהם כדי לארוז את התכולה שנותרה מאחור. הם מביעים חששות כבדים כי גורמים שונים יהרסו את רכושם או יגנבו אותו, אולם צה"ל יאפשר כניסה ככל הנראה רק ביום א'. עד אז יצטרכו העקורים להתפלל לנס, שלפחות משהו ממה שהיה שייך להם יחזור לרשותם. המפגינים הוכו עד עילפון ובעוד עקורי גוש קטיף זוכים ליחס מעורר כבוד מצד צה"ל והמשטרה, לא הוזנחו גם אלו שהפגינו באותו זמן ברחבי הארץ, או ניסו להצטרף לאחיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון. במוקד 'זכויות אדם ביש"ע' נרשמו השבוע כ-200 תלונות על אלימות שוטרים וחיילים. רק בשבוע החולף נזקקו יותר מעשרה אנשים לאשפוז בבתי חולים כתוצאה מאיבוד הכרה או שבירת גפיים על-ידי שוטרים. אחד המקרים הקשים שייך לאזרח ירושלמי שהשתתף ביום חמישי בקבלת הפנים שנערכה למגורשי נווה דקלים בצומת הכניסה לירושלים. מדובר באדם בן 51, שהשוטרים תקפו אותו במכות נמרצות. הם הטיחו את ראשו בכביש, גררו אותו והכו אותו בחזה ובבטן עד שאיבד את הכרתו. הוא הגיע מעולף לבית החולים, וכרגע הוא מאושפז שם בהכרה, סובל מפגיעות פנימיות. בצומת גבים עמד בחור ונשא שלט לחיזוק העקורים. השוטרים התנפלו עליו במכות ועצרו אותו. אחד ממוסרי העדות לאירוע הוא איש משטרה, שאמר: "אחרי מה שראיתי אני מתבייש שאני שוטר". בכוונתו להעיד במשפט נגד חבריו. על חסיד חב"ד שהפגין בצומת ביל"ו התנפלו 8 שוטרי יס"מ והכו אותו. אחד מהם תקע את מרפקו בגרונו של הבחור, עד שהאחרון הכחיל על הכביש. בסיום התקיפה נעצר הבחור באשמה של תקיפת שוטר. בחור שניסה להסתנן לחומש נעצר על-ידי פלוגת חייל נח"ל, שהכו אותו מכות נמרצות. לאחר שעצרו אותו ניסו להעליל עליו האשמה שקרית כי שבר יד ולסת לחייל. קבוצת צעירים נוספת שניסתה להגיע לחומש נתפסה על-ידי אוגדת של גולני. מח"ט שהיה במקום דרך על אחד הנערים ברגלו, וברגל השנייה בעט בפרצופו. אחד הילדים שניסה לברוח נחבט מראשו באבן ונפצע, אולם לא סופק לו טיפול כלשהו. הקבוצה הועלתה לטיולית, שנהגה היה ככל הנראה תחת השפעת אלכוהול. הנערים מספרים כי הוא נהג בפראות והכה את הנוסעים במהלך הנסיעה. הנערים ביקשו לברוח מהטיולית מפחד הנהג, ובאזור תחנת הדלק של קדומים הצליחו לצאת. הנהג תפס את אחד הילדים וכיוון את הנשק לבטנו. השאר ברחו בפחד, והנהג כיוון את נשקו גם לעברם. חייל שעמד במקום לא עשה דבר כדי לעצור את הנהג, שבסופו של דבר המשיך לנסוע והוא מסתובב חופשי בשירות צה"ל. מסתננים שנעצרו במחסום כיסופים זכו לסטירה נמרצת בפנים, ששברה לאחד מהם את משקפיו, מידי מג"ד בגבעתי, משה אור. "כך צריך לטפל במסתננים", הסביר לחייליו את המעשה. במחסום כיסופים עומד גם מפקד משטרת כיסופים, רון יהודה, שעליו נאספו תלונות רבות. יהודה מפעיל שיטה מיוחדת נגד אלו שהוא מעוניין לרסן: הוא מכניס אותם לחדר סגור עם עוד כמה שוטרים, כך שלא יהיו עדי ראייה מבחוץ, ושם מפליא את מכותיו בעצורים. השבוע היה זה נתנאל נסים שהוכנס לאותו חדר מפורסם, לאחר שלדברי השוטרים ירק על אחד מהם כשניסה להתנגד להעלאתו לאוטובוס העצורים. "אנחנו כבר נראה לו", הבטיח השוטר בעל הדרגה הגבוהה במקום. השוטרים גררו אותו לחדר, דפקו את ראשו במשקוף, קפצו עליו והכו אותו קשות. הוא יצא מהחדר כושל, מטושטש, ונראה שהקיא מעוצמת המכות בראשו. תמונת המצב המדגמית הזו מאפשרת בכל זאת ללמד זכות על מי שנטלו חלק במעשה הגירוש: את המימרה 'עברה גוררת עברה' הם שדרגו מכתב שחור על גבי לבן למציאות חיה ובועטת. גיבורי כפר דרום הארס וההשמצות השקריות שנטפו מפיהם של מגישי החדשות בשבוע האחרון ביחס לגיבורי המאבק בכפר דרום, קוממו במיוחד את אלו שנכחו במקום וחשו את גודל השקר והעוול שנעשה לאותם מאות נאבקים מסורים. הקרב על גג בית הכנסת של כפר דרום הפך למעין סמל של מאבק אלים, קיצוני ועוד כהנה וכהנה מושגים במכבסת המילים התקשורתית, שהחלה עם הפצת השמועה על שפיכת חומצה על החיילים. בשמועה הזו לא חדלו השדרנים והכותבים להיאחז כבקרש הצלה, גם כאשר הגורמים המוסמכים ביותר הודיעו קבל עם ועולם כי מדובר בעלילה גמורה. העובדות, לטובת מי שמעוניין באמת, הן כדלהלן: קבוצת חיילים אושפזה בבית החולים סורוקה לאחר שהשתתפה במאבק על גג בית הכנסת. הם אושפזו במצב קל עם כוויות קלות, וסבלו מצריבות בעיניים ומשאיפת עשן. ד"ר איתן חי עם מבי"ח סורוקה העריך כי מדובר בחומר מהסוג טינר, הגורם לצריבה, כוויות וקשיי נשימה, והוסיף כי החיילים במצב מצוין. מאוחר יותר אמר ח"כ מיכאל איתן כי הדיווח על שפיכת החומצה הוא עלילת דם. איתן אמר כי אחד הרופאים אמר לו כי לא היה צורך כלל להפנות את הנפגעים לבית החולים. בינתיים, כיוון שנשללה מכל וכל האפשרות שמדובר בחומצה, ניסו לזהות את החומר שנזרק מהגג עם חומר אחר, וההשערה שהופצה היתה סודה קאוסטית. גם את זאת הפריך פרופ' מתי ליפשיץ, מומחה לטיפול ברעלים שטיפל בפצועים בסורוקה: "יכול להיות שהיתה להם סודה קאוסטית, אבל לא נראה לי שהם השתמשו בזה, לפחות על המאסה הגדולה הזו שהגיעה אלינו. סודה קאוסטית יכולה לגרום לכוויות קשות. המאסה של כמעט 80 אנשים שהגיעו אלינו, כולם עם צריבה כלשהי ותופעות אלרגיות, אינה מתאימה לסודה קאוסטית", אמר ב'קול ישראל'. באותו לילה המשיכו חדשות ערוץ 2 לשדר את הקביעה כי על גג בית הכנסת בכפר דרום השתמשו המתבצרים בסודה קאוסטית. למעגל המוקיעים הצטרפו גם ראשי מועצת יש"ע: יו"ר המועצה, בנצי ליברמן, יצא בגינוי חריף נגד הקרב על גג בית הכנסת, והודיע כי לא יינתן גיבוי משפטי לעצורים. מדוברות כפר דרום נמסר בתגובה: "אנשי כפר דרום תומכים לחלוטין בכל מה שהיה על גג בית הכנסת, ותומכים בעצורים. אנו קוראים לכל המגנים לערוך חשבון נפש כיצד הצליח צה"ל לפנות בכזו קלות את גוש קטיף למרות ההצהרות הגדולות על מאבק נחוש מצד מועצת יש"ע". עוד מסרו כי אנשי כפר דרום מקבלים טלפונים מכל רחבי הארץ מאנשים האומרים כי הקרב בבית הכנסת של כפר דרום הציל את כבוד המאבק ואת כבוד ארץ ישראל. "אחד השוטרים הצבאיים אמר, כשכולו צבוע כחול מהקרב, כי אם לא היה הקרב הזה והכל היה הולך בקלות הוא לא היה יכול לחיות במדינה כזאת". הרב שרייבר, רבה של כפר דרום, הודיע כי הוא והנהגת היישוב נותנים גיבוי מלא לכל מה שנעשה על הגג: "הנערים הללו אינם חוליגנים. הם אנשים נהדרים, שליחים שלנו. הם עשו שם דברים נפלאים, שהעדשה לא קלטה: שירה, הסברה לחיילים. העסק היה בשליטה מלאה. לילה קודם עשינו תדריך והחלטנו שעל הגג צריך להיות מאבק עיקש ונחוש. זה צריך להיות סמל המאבק של כפר דרום. היו לנו גבולות גזרה ברורים שלא חרגו מהם לא לפגוע באף שוטר וחייל. לעומת הפשע הנבזי של לזרוק משפחות שכולות ופצועות כמו אלו שגרות בכפר דרום, התנגדות מינימלית נראית סבירה לחלוטין. המשמעת והכללים נשמרו במאה אחוזים". עוד דווח כי המשטרה הפרה את ההסכם עם מנהיגי היישוב, שלפיו 180 הנערים האחרונים שנותרו על הגג ירדו בשקט ולא ייעצרו. המשטרה עצרה לבסוף את כולם, וכ-250 נערים נעצרו והועברו לכלא דקל. מנחם דב, אחד העצורים, מספר מהכלא על התעללות מצד הסוהרים, וכן על אלימות קשה מצד שוטרי היס"מ שפינו אותם מהגג. כמו כן הוא אומר כי לא היה שימוש בשום חומצה. "בסך הכל שפכנו בחזרה את המים הכחולים שהתיזו הזרנוקים, כי חששנו מהצפה, ושתקרת הפל-קל של בית הכנסת תקרוס". הוא מוסיף כי הם הקפידו שלא לנהוג באלימות, ואחד הבחורים, שהיה אלים, חשדו בו מיד שהוא פרובוקטור. מנחם דב מספר כי בסך הכל רוחם שלך העצורים מרוממת. ביום ג' הובאו הנערים לדיון בהארכת מעצרם, כשמשפחותיהם ומשפחות כפר דרום מעודדות אותם מבחוץ. בדיון הוחלט לשחרר 50 קטינים, כך שכרגע נותרו בכלא כ-70 עצורים. ח"כ גילה פינקלשטיין, שנכחה בדיון, ביקשה להפחית את סכום הערבות לשחרור העצורים, ונענתה. היא התחייבה לשלם מכיסה דמי ערבות עבור חמישה עצורים שהוריהם לא נכחו בדיון. השופט קיבל גם בקשה נוספת של ח"כ פינקלשטיין, שלפיה יימחק הרישום הפלילי לקטינים שנעצרו.