הוא זוכר את הכותל עוד בימיו המצומקים של טרום מדינה, עת הערבים עלבו במתפללים. הוא היה שם כששחררו את הר הבית ושמע את מוטה גור, מפקד חטיבת הצנחנים, מסביר שאו-טו-טו עוזבים את העיר העתיקה. היום מזוהה הרב ישראל אריאל יותר מכל עם מכון המקדש, שהקים ופיתח כדי להפיץ את תודעת המקדש. "בשבתות היינו הולכים לרובע, מתפללים שחרית וקוראים בתורה בבית הכנסת 'תפארת ישראל', ויורדים לכותל למוסף. בשבת אחת, באמצע 'כתר', עבר ערבי על חמור בתוך המתפללים. הרחבה הייתה אז קטנה וצפופה, והיהודים נדחפו אחורה. זו הייתה טראומה, מן עלבון אחד גדול, אבל אולי היום זה יותר גרוע – כי אז היינו בגלות האנגלים והיום אנחנו עצמאיים" לרגל 40 שנה לשחרורה של העיר, שחזרנו עם הרב אריאל את תחושותיו לגבי הכותל במבט של ילד ואחר-כך של לוחם, ומאוחר יותר מנקודת מבטו של מי שהפך ברבות השנים לשוחר המקדש מספר אחת. אז נכון, הרב אריאל היה ועודנו מעורב בעשייה רבה במקומות מגוונים, אבל לכבוד יובל ה-40 הרשינו לעצמנו להתמקד בעיר הקודש. חמורים בכותל בעצם האיטלקים הם שגרמו לכך שהרב אריאל גדל בירושלים. הוא נולד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה בקרית - מוצקין. האיטלקים, שהפציצו את בתי הזיקוק של חיפה, גרמו לפחד של ממש אצל ילדי המשפחה. ההורים החליטו לעקור לירושלים, אבל גם כאן חוו את אימי המלחמה – הפעם את מלחמת השחרור, על המצור וההפצצות שבה. הילד ישראל אריאל התגורר אמנם בעיר החדשה, אבל עוד זכה לבקר בכותל שלפני השתלטות הירדנים. "בשבתות היינו הולכים לירושלים שבין החומות, מתפללים שחרית וקוראים בתורה בבית הכנסת 'תפארת ישראל'. לכותל היה אסור להביא ספרי תורה, אז היינו יורדים לשם לתפילת מוסף. בשבת אחת, באמצע 'כתר' עבר ערבי על חמור בתוך המתפללים כשהוא מדרבן אותו. הרחבה הייתה אז קטנה וצפופה, והיהודים, שלא רצו לזוז ממקומם באמצע 'קדושה', נדחפו אחורה. זו הייתה טראומה, מן עלבון אחד גדול", הוא אומר, אך במחשבה שנייה מוסיף: "זה לא שאני מאושר ממה שיש שם היום, אולי היום זה יותר גרוע – כי אז היינו בגלות האנגלים והיום אנחנו עצמאיים". את לימודיו התיכוניים עשה הרב אריאל בכפר הרא"ה, ומשם המשיך לכרם ביבנה, במחזור השני של ישיבת ההסדר. מאוחר יותר הגיע לישיבת 'מרכז הרב'. החלום התגשם תקופת ההמתנה של מלחמת ששת הימים תפסה אותו כאברך בישיבה ואב לשני ילדים. הוא גויס למילואים, ויחד עם חטיבת הצנחנים שאליה השתייך, החל להתאמן לקראת צניחה בסיני. "בתקופת ההמתנה אנשים היו בתחושה קודרת, שעומדת להתרחש שואה", משחזר הרב. "דיברו על כך שבתל אביב הכינו בתי קברות ל-30 אלף איש, והתכוננו למלחמת גזים". הרב מספר כי באותם ימים חטיבת הצנחנים הייתה הדתית ביותר בצה"ל, משום שאליה התנקזו הסדרניקים וגם גרעיני הנח"ל של 'בני עקיבא'. בשבת פרשת בחוקותי, ל"ג בעומר תשכ"ז, בעיצומם של האימונים, סעדו הצנחנים סעודה שלישית ואחר-כך פרצו בריקודים סוערים. "התחלנו לשיר 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', ובשלב מסוים זה הפך ל'בשבוע הבא בירושלים הבנויה', שזה היה מעבר לכל דמיון. בסוף זה לקח מעט יותר משבוע, אבל אנחנו באמת הגענו לירושלים, וזכינו שהשירה הזאת התממשה". באותה שבת ביקשו החבר'ה שהאברך ממרכז הרב ידרוש בפניהם. בידיו של הרב אריאל היה רק חומש, והוא קרא מתוכו: "אמרתי שכתוב 'אם בחוקותי תלכו... ורדפו מכם חמישה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו'. רש"י מיד מדבר על הבעיה החשבונית שבפסוק, ואומר 'אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה', כלומר האחדות היא מכפילת כוח. "תיארתי בפני החיילים את המציאות שהייתה אז. את היהודים מן העולם ששולחים תכשיטים למשרד הביטחון כדי שייקנו טנקים, ואת ממשלת האחדות שקמה, שבה שיתפו בפעם הראשונה את 'חרות'. הייתה הרגשה שעם ישראל הוא כאיש אחד בלב אחד". הרב אריאל חיזק את שומעיו ואמר שהאחדות היא שתגרום לפסוקים להתקיים, למרות המציאות הקשה. "לא ממש האמנתי שזה מה שיקרה במלחמה הזאת", הוא מגלה היום, "אבל רציתי לחזק אותם. בסוף גם ראיתי את הדברים מתגשמים". טעויות שעלו בדם ההתחלה נראתה קודרת. כשפרצה המלחמה, הטו כל החיילים אוזן לשידורי 'קול ישראל', שציטטה את קול הרע"ם – שידורי התעמולה המצרית מקהיר. לפי הדיווחים, תל אביב, חיפה וירושלים עלו באש. 'קול ישראל' לא הוסיפה או גרעה מהידיעות הללו, ולכן הן נתפסו כאמיתיות. "כל הנבואות השחורות ששמענו לפני כן נראו כמתגשמות". ואז הגיעה הפקודה לעלות לאוטובוסים. "אבל במקום שהם ייסעו לכיוון שדה התעופה בלוד, כדי להצניח אותנו בסיני, הם התחילו לנסוע בדרכי עפר, ופתאום אנחנו רואים את הרי ירושלים". מחאותיהם של הצנחנים, שפנטזו על צניחה בעורף האויב, לא עזרו, ולפנות בוקר הגיעו החיילים לירושלים, וחולקו לאזורי הלחימה השונים בעיר. הרב אריאל היה בחבורה המבוגרת יותר ("אצל הצנחנים, גיל 27 נחשב מבוגר") שנקראה 'משמר החטיבה' והייתה צמודה למח"ט, מוטה גור. אחרי הקרב בבית הספר לשוטרים, המחלקה הייתה צריכה להגיע למוזיאון רוקפלר. הצנחנים התאמנו על סיני ולא על ירושלים, ולכן מפקדה כמעט הכניס את חייליו לתוך לוע התותחים. הוא היה קיבוצניק ולא הכיר את ירושלים. "אמרתי לו: 'אני רואה כאפיות שם למעלה. לאן אתה רוצה להגיע?' הוא אמר: 'מוזיאון רוקפלר'. אז אמרתי לו: 'המוזיאון זה פה'" אחרי הקרב בבית הספר לשוטרים, המחלקה הייתה צריכה להגיע למוזיאון רוקפלר, שם הוקם מטה החטיבה. בשל העובדה שהצנחנים התאמנו על סיני ולא על ירושלים, מפקד המחלקה של הרב אריאל כמעט הכניס את חייליו לתוך לוע התותחים. "הלכנו בטור. בדרך היו יריות מכל הכיוונים ונפצעתי קלות באף. בשלב מסוים המחלקה הגיעה אל מתחת לחומה, ואז לקחתי את המפקד מיד אחורה. הוא היה קיבוצניק ולא הכיר את ירושלים. אמרתי לו: 'אני רואה כאפיות שם למעלה. לאן אתה רוצה להגיע?' הוא אמר: 'מוזיאון רוקפלר'. כשהייתי ילד אבי לקח אותנו למוזיאונים, אז אמרתי לו: המוזיאון זה פה". עם בוקר נפתחה על רוקפלר הפגזה מאש כוחותינו. באותה עת נכחו במקום כ-1000 חיילים. "בדיוק הנחתי תפילין, ובאמצע פתאום הפגזה. הורדתי אותם מהר ורצתי למצוא מסתור". מהירי הזה נהרגו 13 איש. "זו הייתה מהלומה די קשה. התחלנו לאסוף את החללים. מוטה גור הבין מה קורה; הוא סיכן את עצמו, קפץ החוצה והתחיל לצעוק בנפנוף ידיים: 'תיכנסו כולכם לבניין, תיכנסו כולכם לבניין!' כמה פעמים וברח. וזו הייתה הצלה, כיוון שיכלו להיהרג הרבה יותר". מאוחר יותר באותו יום נתבקש הרב אריאל ללכת ולאסוף גופות של עשרות טנקיסטים שטעו בצומת מוזיאון רוקפלר, מה שמחלקתו של הרב אריאל כמעט עשתה יום קודם. המשימה הוטלה על הרב אריאל, כיוון שקצין הדת החטיבתי לא היה. המראות היו מזעזעים, והיא נחרתה בזיכרונו של הרב, שניגש למלאכה מבלי הכנה נפשית מוקדמת. כמה שנים אחר-כך, כרב פיקוד צפון במלחמת יום הכיפורים, הוא נאלץ לפקד על ה'חברה קדישא הגדולה בעולם', אבל אז הוא כבר הגיע ממקום אחר לגמרי. אחרי איסוף חללי השריון חזר הרב אריאל למוזיאון, והחבר'ה התחילו לברר מה קורה עם חברים ומכרים מהחטיבה. השמועות על החללים החלו לטפטף, ובהם שמות של חברים טובים שהיו ואינם עוד. בשורות האיוב התיישבו אצלם על גבי מה שידעו על המצב בארץ מפיו של 'קול הרע"ם'. "אמנם היינו במוזיאון רוקפלר, שזה כבר קרוב לחומה, אבל עדיין הייתה תחושה של שואה, ושאנחנו הבאים בתור". מנהיגות רבנית תחת אש כאן נכנס לתמונה הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה"ל. "הוא נכנס פנימה וסיפר שהוא הגיע מעזה, שיש שם מלחמות והמכונית שלו עלתה באש, וכששמע שהגיעו לירושלים, הוא תפס את הג'יפ הראשון ועלה לעיר". מצב רוחם הירוד של החיילים הצעירים נשקף מפניהם, והרב גורן, מתפעל הרב אריאל עד היום, חיזק אותם בדברי אמת, שהפכו עם השנים והלימוד לתפיסה מהותית בחייו. "הוא אמר שמכל המצוות, המצווה היחידה שעבורה מותר לאדם לסכן את עצמו לכתחילה היא כיבוש ארץ ישראל. שבת, יום כיפור ומצוות חשובות אחרות נדחות מפני פיקוח נפש, אבל לא כיבוש הארץ. לכן תדעו, הוא אמר, שאלה שאינם מתו על קידוש השם, והרוגי מלכות – אין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתן. "'אתם יכולים להיות מאושרים מדבר אחד', הוא המשיך ואמר: 'יהודים נהרגו בגלות משנאה סתם. אתם לפחות נמצאים בירושלים ונלחמים עליה, תשמחו שזה התפקיד שה' הועיד לכם'". הרב אריאל מחדד שהרב גורן לא אמר את הדברים מן השפה ולחוץ. הרי גם הוא היה בסכנת חיים, מה שקיבל ביטוי מוחשי מיד אחר-כך, בתפילת המנחה. "הוא התחיל להתפלל, ובאמצע שמונה-עשרה עברה לנו מעל הראש איזושהי רקטה, בכינון ישיר. תוך רגע האנשים התעופפו לכל עבר. הרב גורן היה היחידי שנשאר בתפילה. ברגע שהרקטה עברה מעל לראשו הוא כופף את ברכיו, כמו התחלה של השתחוויה, וכשזה חלף, הוא המשיך בתפילתו, עומד יחידי בחצר". אחר-כך התפתחה שיחה. החיילים הבינו שהם נמצאים מטרים ספורים מן החומה, והחלו לשאול את הרב הראשי על סדר העלייה להר הבית: האם רק כוהנים יכולים לעלות ולכבוש, כיצד מותר להיכנס וכו'. הרב גורן השיב שהוא עדיין לא יודע מה יהיה, ושהדברים נמצאים בדיון בממשלה, אבל הרב אריאל חיפש תשובות חדות יותר. "היום אני יודע שיש הלכה, שאם בקודש הקודשים נפל קצת טיח, אם יש כהן שיכול להיכנס ולטפל בזה – ייכנס כהן, ואם לא – אדם מישראל טהור, ואם הוא טמא – ייכנס טמא, ובלבד שקודש הקודשים לא יישאר מלוכלך. זה עיקרון שבוודאי תופס כשצריך לגרש את הערבים, ובטח במקרה של פיקוח נפש". אבל ההסבר הזה לא ניתן לחיילים אז, והרב אריאל איננו שוכח את חיבוטי הנפש שלו. "הרבנות הראשית הייתה צריכה להשאיר 'הוראות מגרה' ליום שכזה". ניצחון בלי הכנה מאוחר יותר הבין הרב אריאל שהרב גורן באמת לא ידע, ושבעצם התכניות של הממשלה היו אחרות ממה שהתרחש בפועל. "העמידו רמקולים סביב העיר העתיקה ודיברו בהם בערבית. מהקצינים הבנתי שאומרים להם שייכנעו. התכנית הייתה גם להגיד להם: 'העיר העתיקה היא עיר בינלאומית', כדי שצה"ל בכלל לא ייכנס לעיר וייסוג. "לאחר מעשה סיפר לנו הרב גורן, שהוא ומוטה גור ואישים נוספים נדדו לילה שלם בין חברי הממשלה כדי לשכנע אותם להיכנס. משה דיין אמר: 'מה אני צריך את כל הוותיקן הזה?' ובכל זאת, ניתנה הוראה להיכנס". בשלב מסוים התבקש החייל ישראל אריאל לעמוד בתצפית לכיוון הר הבית. הוא ראה את פצצות המטוסים נופלות ומעלות עשן. "בשלב מסוים השתרר שקט, היה אז שמונה או תשע בבוקר, אני רואה את רצפת הר הבית מוארת באור שמש, דממה. פתאום אני רואה שני חיילים רצים שפופים אל כיפת הסלע, נכנסים פנימה – וזהו. קפץ לי לראש המשפט: 'ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך'". "הרב גורן התחיל להתפלל, ובאמצע שמונה-עשרה עברה לנו מעל הראש איזושהי רקטה, בכינון ישיר. תוך רגע אנשים התעופפו לכל עבר. הרב גורן היה היחיד שנשאר בתפילה. ברגע שהרקטה עברה מעל לראשו הוא כופף את ברכיו, כמו התחלה של השתחוויה, וכשזה חלף, הוא המשיך בתפילתו, עומד יחידי בחצר" מיד אחר-כך החלה הסתערות של כל הגדודים והפלוגות, בעיקר דרך שער האריות. "היו שם אש ועשן וזחל"מים וכל מי שרק אפשר. ואני מגיע להר הבית עם כל ההתלבטויות. ראיתי שהירדנים ברחו ונטשו את התותחים שלהם, עם כל התחמושת שעל החומה". ברקע עוד נשמעו צליפות ויריות, אבל הר הבית עצמו היה ריק. הרב אריאל נשלח לעמוד סמוך לרב גורן ולמוטה גור, שישבו ליד כיפת הסלע. "במעט ידע שהיה לי, ידעתי שכיפת הסלע זה כבר ממש בעיה, אבל אם הרב גורן נמצא שם – אז אני עולה. עליתי וראיתי חיילים שרועים על הרצפה, אחרי מאמץ של יום וחצי, ואוכלים כיבוד שהרב גורן הזמין מאחת המאפיות בירושלים". ממקום עומדו שמע הרב אריאל את השיחה שהתנהלה בין שני האישים. הרב גורן הציע להביא את חללי הצנחנים למנוחת עולמים בהר הזיתים, אבל גור סירב. הרב גורן אמר לו: 'זה בית הקברות הכי חשוב של העם היהודי', ומוטה השיב: 'אבל אנחנו עוד מעט עוזבים את ירושלים, וצריך שלהורים יהיו קברים. נקבור אותם בהר הרצל'". "כל הקריאה 'הר הבית בידנו'", מסביר הרב אריאל, "הייתה צבאית, כמו לומר 'העמדה בידי'. זו לא היתה קריאה לאומית. המפקד, דקה אחרי שהוא כבש את המקום, לא היה מוכן לקבור את החיילים שלו בהר הזיתים". הדיבורים האלה דכדכו עוד יותר את הרב אריאל, שחש שאמנם כבשו את ההר, אבל עומדים לעזוב אותו. "אבל פתאום שמעתי חייל אומר לחברו: 'הגיעו לפה שני זקנים מירושלים', וזה עורר אותי לחיים. חשבתי לעצמי: יש עוד יש עשן, יריות וצליפות. על איזה שני זקנים מדובר? בוודאי זה אליהו הנביא ומלך המשיח. אם כבשנו את ההר, אז ודאי הגיע מלך המשיח". שהחיינו בכותל לא חלף זמן רב, והחבר'ה התחילו לזרום מהר הבית לכיוון הכותל המערבי. הירידה הייתה דרך שער המוגרבים, שעליו עדיין צלפו. "מדי פעם היו מזנקים וחוטפים את השער במהירות. ופתאום כשהייתי שם ראיתי שני זקנים". אלה לא היו אליהו ומלך המשיח, אלא הרב צבי יהודה קוק והרב הנזיר, הרבנים של הרב אריאל, והוא שמח לראותם. "הרבנים התחבקו והתנשקו מהתרגשות, אבל הרב גורן הוא זה שנתן את המשמעות. היום מדברים על הנהגה; לא כל אחד יכול להיות מנהיג. יש מי שתופס את השעה ומרים אותה, ויש מי שלא קולט מה קורה. מהבחינה הזאת, בתוך הבלגאן, כשאף אחד לא ידע אם בכלל נשארים, פתאום אני שומע תקיעת שופר וקריאה: 'כל החיילים, תגידו אחרי שהחיינו וקיימנו...' זה לא היה שהחיינו על פרי חדש. כשכובשים שטח חדש זו מצווה מן התורה, וכאן, כשכובשים את הר הבית אין לך שהחיינו גדול מזה". הרב אריאל מתאר שמחה גדולה עד איבוד עשתונות חיובי. אנשים שלא הכירו זה אז זה רקדו והתחבקו, וההתרגשות הייתה רבה. בהמשך התארגנה תפילת מנחה, והרב גורן עמד מהצד והביט. "בסוף התפילה, התכוונתי להגיד תחנון, ופתאום שמעתי קול רועם: 'היום לא אומרים תחנון, היום אומרים הלל'. זה לא סתם שהלכתי להגיד תחנון, עוד לא נכנסתי לתחושה שאנחנו ב'הלל' – לא השתחררתי עדיין מהתחושה של הקטסטרופה". אבל הרב אמר, והרב אריאל פתח בתפילת 'הלל'. מאוחר יותר 'שיפץ' מוטה גור את הסיטואציה הזאת, והפך אותה למאבק בין שני רבנים, האחד רואה את השמחה שבהישגים והשני את העצב שבאיבוד החברים. גור כתב את זה בספרו. אבל "זה לא ממש היה כך", מחייך הרב אריאל. הפקודה הבאה שניתנה לרב אריאל הייתה ללכת ולשמור על הפתח המערבי של כיפת הסלע. היום הוא יודע שזה המקום הקרוב ביותר לקודש הקודשים, אבל גם אז ידע שזו הטריטוריה הבלעדית של הכהן הגדול. "בראשי עברו מחשבות על זה שאני לא כהן ולא לוי, וכל ילד יודע שאין להיכנס עם המנעלים והאבק שברגליים למקום הזה, ואני עם המנעלים והנשק והאבק עומד כאן". מכון המקדש הוקם אמנם 20 שנה אחרי המלחמה ההיא, אבל הזרעים נטמנו בלבו של הרב אריאל בשעתיים-שלוש ההן, כשעמד על ההר ושמר. "חשבתי שרבנות צבאית אמיתית צריכה להכין במחסנים שלה את מה שיש לנו היום במכון: מנורה, כלים למקדש, בגדים לכהנים ומזבח, הכול מסודר בארגזים במרתפים, כדי שכשנגיע לירושלים יהיו משאיות שיפרקו את החפצים, וקדימה לעבודה. אז נכון שאנחנו רודפים אחרי האירועים, אבל אפילו התחלה של הדברים לא היתה. שאלתי את עצמי למה זה לא כך, ושם נולדו הרעיונות הראשונים". חמישה רדפו מאה אז את מלך המשיח הרב אריאל לא זכה לראות באותו יום, אבל הוא חזה בהתגשמות הפסוקים שדרש כמה ימים לפני כן בפני החיילים. בעודו עומד על כיפת הסלע ושומר, הוא ראה טור אינסופי של אנשים, מסודרים בזוגות, לבושים בפיג'מות וידיהם מעל ראשם. הרב אריאל לא הבין מדוע הם מתקרבים לעברו, וחכך בדעתו אם לירות כשיגיעו אליו. "פתאום אני רואה בסוף הטור חייל מרושל הולך עם איזה עוזי. איך שהם מגיעים אלי הם מקבלים פקודה לעצור, ואז החייל מושיב אותם מאה, ועוד מאה ועוד מאה, ואני רואה לפני שהידיים שלהם רועדות. אחר-כך באו עוד שניים-שלושה קציני צה"ל, והתחילו לקרוא ליושבים, האחד סגן אלוף, השני רב סרן וכן הלאה". לבושי הפיג'מות היו החיילים הירדנים שאיישו את התותחים יורקי האש שעל החומה, והם נסו אל הבתים שמסביב והתחפשו לחולים. "אמרתי לעצמי: יושבים כאן 2000 איש מהצבא הירדני, שהיה צבא מעולה. הנה, התקיים הפסוק 'ורדפו מכם חמישה מאה'. בהמשך, אגב, יש ברכה 'ונתתי משכני בתוככם'. לזה לא זכינו". בשלב מסוים התבקש החייל ישראל אריאל לעמוד בתצפית לכיוון הר הבית. הוא ראה את פצצות המטוסים נופלות ומעלות עשן. "בשלב מסוים השתרר שקט, היה אז שמונה או תשע בבוקר, אני רואה את רצפת הר הבית מוארת באור שמש, דממה. פתאום אני רואה שני חיילים רצים שפופים אל כיפת הסלע, נכנסים פנימה – וזהו" למרות כל מה שחזו עיניו של הרב אריאל, באותם רגעים הוא עוד לא ידע שהדברים ששמע בתחילת המלחמה היו בגדר קשקוש. רק ביום שישי, כשהמחלקה שלו עלתה על אוטובוסים כדי לעזור בלחימה בצפון, השליכו פנימה אזרחים חלות, דברי מתיקה וגם עיתון. "פתאום אני מסתכל על העיתון שמונח על הרצפה, ואז אני רואה שדה תעופה מצרי מלא עשן, וכותרות: 'חיילנו הגיעו לתעלת סואץ', 'חיילנו הגיעו לשארם א-שייך'. התעוררתי מחלום. אחר-כך הסתבר לי שבכוונה רצו לעשות ערפל קרב, ולתת לערבים לספר את הסיפורים שלהם, שהם יחלמו על האש ואנחנו בינתיים נעשה את העבודה". העלייה לצפון כבר הייתה באווירה אחרת לגמרי, וההלל של שבת בבוקר בכפר תבור נאמר בשמחה גדולה. מכון המקדש – בזכות השב"כ ביום שישי בשבוע שעבר הגיעה למכון המקדש חבורה של תיירים מאינדונזיה. זה אמנם לא קורה בכל יום, אבל אנשי המכון רגילים לראות אנשים מכל העולם, ואפילו חרדים, שהחרימו אותו בתחילת דרכו. 'מכון המקדש' פועל במישורים רבים להגברת הידע והערגה למקדש. הוא מפעיל ימי עיון, מחבר ספרי ילדים ונוער, ספרי קודש ולימוד, מחזיק כולל מחקרי-תורני ועוד. במכון שוחזרו כבר רוב כלי המקדש, והביקור בתערוכה הפך לחוויית חובה. הכול החל לפני 25 שנה, כשימית חרבה, והרב אריאל, ששימש כרב הבלתי רשמי של העיר, גלה ממנה לירושלים. הדבר היה לו קשה מאוד והוא החליט להתנתק, לחזור ללימוד תורה, "ומתוך הלימוד להחליט מה יהיה". כעבור חצי שנה התקשרו אל הרב חבר'ה מישיבת ההסדר של קריית ארבע וביקשו לסיים את תקופת לימודי החורף של הישיבה בביתו שברובע היהודי, בלימוד לילי, ובבוקר לעלות להר הבית. הרב הסכים, והוחלט ללמוד את ענייני הר הבית, "שהם לא כל-כך הבינו בזה, וגם אני לא". ביום המיועד הגיעו לבית משפחת אריאל 30 בחורים, חמושים ברובי עוזי להגנה עצמית. "הם הניחו את הרובים מתחת למיטות, והלכתי להכין להם כוסות שתייה. פתאום שמענו שעטות במדרגות, וכמו בסרטים נכנסו לפה אנשי שב"כ יחד עם שוטרים, עלו על הכיסאות באקדחים שלופים והכריזו: 'אף אחד לא זז ממקומו, להניח את הנשק על הרצפה, כולכם עצורים'". החבורה נלקחה למגרש הרוסים, שם הוחזקה במשך 11 יום. היה חשש שמדובר במחתרת המבקשת להתפרע או להקריב את קרבן הפסח על ההר. "היו כנראה חבר'ה שרצו מעבר לעלייה ותפילה", מלמד הרב אריאל זכות על השב"כ. העיתונות כמובן כבר חגגה. במהלך השהות במעצר הציע הרב לבחורים ללמוד את ענייני המקדש, שהרי בשל כך הם הגיעו עד הלום. "הפכנו את המקום לישיבה. למדנו דף יומי ומסכת מידות. לא היו בידינו כל הציורים של 'מכון המקדש' שיש היום, והייתי צריך ללמוד יחד איתם את הדברים". במהלך אותם ימים קבעו הרב אריאל ומשה אשר, שהיה שם איתו, שאחרי שיתפוגג העשן הציבורי הם ייפגשו ויראו מה עושים הלאה. "הקמנו עמותה, וקראנו לה 'המכון ללימוד מחקר ובניין המקדש', בכוונה בסדר הדברים הזה. התחלנו בתערוכה קטנה, וצעד אחר צעד הלכו הדברים והתפתחו, עד שהגיעו לאן שהם הגיעו. "הגענו למקומות שלא האמנו שנגיע, ילדים וגדולים לומדים ודנים במקדש ושואלים אותנו שאלות, חלקן גדולות כל-כך שאנחנו לא מסוגלים לענות". הבגידה ההיסטורית אי אפשר לסגור את המעגל של ילדות-שחרור הר הבית-מכון המקדש מבלי לשאול את דעתו של הרב אריאל על הוויתור על הר הבית. כשמדברים על הוויתור צריך אולי לחור לסיטואציה ההיא, עם הרב גורן, ההלל והשופר. אם הרבנים היו עושים את הסצנה הזאת על ההר ולא בכותל, ייתכן שזה מה שהיה נחקק בתודעה של הציבור והמנהיגים כמקום שאסור לוותר עליו. "בשעת תסבוכת ומהומה ובלגאן, הדברים הולכים בנתיב שלהם. הכותל היה בראש של האנשים: זה הכותל של האבא ושל הסבא, וזה מיד מחבר אותך עם מסורת, עם מה שמוכר. הר הבית לא היה בראש של האנשים, ולכן הוא נשאר מיותם". כדי להדגיש את הדברים מספר הרב אריאל על אדם שהפיץ כמה שבועות לפני המלחמה, באופן כמעט מחתרתי, תמונה של הכותל. "כירושלמי ידעת שהס מלהזכיר את הכותל המערבי, והמחשבה להגיע לשם הייתה רחוקה כמו להגיע לירח. אבל הר הבית? הוא בכלל לא היה בסלנג היהודי. היה בית המקדש או הכותל. הר הבית, כמושג בשפה העברית, התחדש רק במהלך המלחמה". "משה דיין נתן את המפתח לוואקף כי הוא היה אצלו, אבל היה מי ששכנע אותו. גדולי הרבנים החרדיים, ובראשם הרב יחזקאל אברמסקי, ניגשו אל דיין ואמרו לו לומר ללוי אשכול לתת לערבים את הר הבית. 'אין לעם ישראל שום עניין עם הר הבית'. הם גם אמרו להודיע לאו"ם שאין לנו עניין בהר הבית" כאן, במפתיע, בוחר הרב ללמד סנגוריה על משה דיין. "הוא נתן את המפתח, כי הוא היה אצלו, אבל היה מי ששכנע אותו". הרב אריאל למד את הדברים מעיתון 'במשפחה', ואחר-כך חזר ווידא את הנושא עם מי שאמר אותם, הרב מנחם פורוש. "לפי מה שהוא אומר, גדולי הרבנים החרדיים, ובראשם הרב יחזקאל אברמסקי, ניגשו אל דיין ואמרו לו לומר ללוי אשכול לתת לערבים את הר הבית. 'אין לעם ישראל שום עניין עם הר הבית'. הם גם אמרו להודיע לאו"ם שאין לנו עניין בהר הבית". כדי לתאר מה היא בעיניו מסירת המפתחות לערבים, בוחר הרב אריאל במילה 'בגידה'. "זו שליחות שהוטלה על דורנו אחרי 2000 שנה. התפללנו: 'תעלנו לארצנו ותיטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו', אז הקב"ה שמע את התפילה. הוא העלה אותנו, ונתן לנו חלק מהשטח של הארץ, אבל את ההתחייבות שלנו לא עשינו. אנחנו מצפים ממנו שהוא יעשה גם את זה ויוריד מקדש מן השמים, ועל כל זה, אנחנו נותנים לאחרים את המפתחות שהגיעו לידינו. "הבגידה היא באלו שהתפללו ועשו מאמצים בכל הדורות לעלות ולחדש את העבודה: רבי אשתורי הפרחי, רבי יהודה הלוי, הרב קלישר ועוד. למה אנשי בית שני, שהגיעו לפה מעט יותר מ-42 אלף – כמו שכונה קטנה בירושלים – ידעו לחדש את העבודה מיד, בלי תקציבים ותוך כדי מלחמות ונישואי תערובת? היו להם כל הבעיות שיש לנו. ואנחנו שישה מיליון יהודים, 40 שנה אחרי כיבוש הר הבית, הולכים בלי בושה להתפלל בכותל! "כל יום שאני רואה את הזרות והניכור של העם, אני עומד ומשתאה על מה שמתרחש. יבוא דור ויגיד שיש כאן מחדל. היהדות הדתית, שקוראת לעצמה ציונית – וציון זה הרי בית המקדש, צריכה להסתכל בראי. אדם צריך לשאול את עצמו איפה הוא ומה הוא עושה עם 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' ומצוות רבות נוספות. אם אחרי 40 שנה היבול שלנו, הציונות הדתית, בקשר למקדש זה רק עוד ריקודגלים, אנחנו במצב אנוש. שבט אריאל משפחת אריאל המורחבת מונה היום למעלה מ-150 צאצאים, כולם בנים ונכדים לארבעת האחים שהם גם רבנים מוכרים. הבכור הוא הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, השני הוא הרב ישראל אריאל, השלישי הרב יועזר אריאל, דיין בצפת ובטבריה, והרביעי הרב יגאל אריאל, רבה של נוב מזה שנים רבות. על התופעה המעניינת של ארבעה בנים, כולם רבנים, אומר הרב ישראל אריאל שזהו 'מעשה נסים'. אבי המשפחה, משה שטיגליץ, אומנם נהג לקחת את הבנים להסתופף בצילם של רבנים ואדמו"רים וחינך לאהבת תורה, אבל האווירה מסביב הייתה מזרחיסטית למדי. הישיבות התיכוניות היו אז בחיתוליהן, והבנים השתתפו בהקמתן בניגוד לקו שרווח בשכונה ובבית הספר 'לדוגמא' שבו למדו. הרבנים לבית אריאל נמצאים במקומות שונים על סקלת הציונות הדתית: הרב ישראל הוא ממקימי ה'סנהדרין', ואילו הרב יגאל צוטט כאומר על המאבק בגוש קטיף: "בטווח הארוך אנחנו צריכים את לבו של העם". הרב יעקב נמצא, אפשר לומר בזהירות, בתווך. אתם מדברים על הנושאים האלה במשפחה? "זה לא כל-כך פשוט. כולנו, אומנם, נמצאים במשבצת של הציונות הדתית, ובעד ירושלים וארץ ישראל והתורה, אבל דעותינו שונות. אי אפשר שלא לדבר על הנושאים האלה, כי אנחנו נפגשים בחומש ובגוש קטיף ובכל מקום. אבל אנחנו מכירים בגבולות הוויכוח". הרב אריאל מספר שמדי פעם עורכים האחים שבתות גיבוש משפחתיות, ואז נבחרים נושאים לא טעונים, כדי שכולם ירגישו בנוח. מתוך עשרת ילדיהם של (...) והרב ישראל אריאל, ארבעה בנים וחתנים מכהנים כרבנים: בישיבת עתניאל, בכולל 'בית הבחירה' בעלי, בישיבה לצעירים בשעלבים ובעמונה. "יש עוד שיושבים ולומדים, ובוודאי כוחותיהם עוד יצאו לפועל". מה הסוד? "לזה יש לי קצת יותר הסברים, למרות שאני לא רוצה להתהדר או להגזים. אבל מגיל צעיר הילדים ידעו שאצלנו בבית יש קו. בשבת לובשים חולצה לבנה נקייה, ללא רבב, לכבוד שולחן השבת צריכים הילדים לכתוב בעצמם דבר תורה וגם להשתתף בזמירות. שלחנו את הילדים גם למוסדות חינוך טובים, למרות שזה לא תמיד היה קל. בימית, למשל, ייסדנו בית ספר בן 14 תלמידים. 7 מתוכם היו שייכים למשפחת אריאל, וכיתות ד'-ה'-ו' היו ביחד. השתדלנו גם להוות דוגמא אישית, למרות שאינני יודע אם הצלחנו בכך. לא אמרנו שאנחנו מתנחלים, אבל נסענו לימית. הדברים האלה פעלו. רוב המשפחה, למשל, היתה בחודש האחרון לפני הגירוש בגוש קטיף, בלי שקבענו את זה מראש, כי היה ברור ששם צריכים להיות".
