מייסד דף הפייסבוק והלינקדאין "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה. בן 54, נשוי ואב לשתי בנות, אחת מהן עם צרכים מיוחדים, תושב תל אביב זו ילדותי נולדתי בתל אביב להורים שנולדו בתל אביב והבנות שלי נולדו בתל אביב - שלושה דורות תל־אביביים. אמא הייתה מורה ואבא היה פועל בחברת עלית. הם לימדו אותי לכבד כל אדם באשר הוא ואף פעם לא לעשות מעצמי ביג דיל. סבא שלי יליד חברון, וכל משפחתה של אמי היא חלק מהמשפחה הלוחמת. גדלתי לתוך ציונות, אהבת המכורה ואהבת עם ישראל. בשנת 1977, כשהייתי בכיתה ד', עברנו לגור בגבעתיים. שם התהפכו חיי, ומילד דומיננטי הפכתי להיות ילד דחוי, מוחרם, מוקצה, ילד שמן שהרטיב במיטה עד גיל 12, שלעגו לו ולא היו לו חברים. אני זוכר את אמא שלי בוכה ביחד איתי על הסבל הגדול ואת אבא שלי מנסה לגונן עליי מפני הילדים שהיכו אותי ולעגו לי. את זה לקחתי איתי הלאה, ולדעתי זה מאוד השפיע על תפיסת העולם שלי כיום. הכי גאה הבנות שלי הן גאוות חיי. הן שינו את חיי, ולא רק הפכו אותי לאבא אלא לימדו אותי על החיים. מוטו לחיים "אני ואתה נשנה את העולם". שיר שאני חושב עליו בהקשרים הללו הוא "אילו ציפורים": "אילו ציפורים, אשר עפות מעל הים, אילו ציפורים היו דוברות כבני אדם, אילו סיפורים היו ודאי לציפורים...". לטעמי השיר הזה לא נכתב על ציפורים אלא על אנשים עם מוגבלות. אלה שלא יכולים לדבר, שלא יכולים לספר מה עובר עליהם ומה הם חווים, אלה שלא מעניינים אף אחד, אלה שקולם לא נשמע ושאף אחד לא מעוניין שיישמע. התפקיד שלנו כחברה אזרחית הוא לדאוג שקולם יישמע. תפקידנו לזעוק את זעקתם, להילחם בהשתקה שלהם, להביא את מצוקותיהם לסדר היום הציבורי. עוד באותו נושא: "דואגים לתשתיות עמידות לכל מצב" הדילמה הכואבת: החטופים בעזה כיצד להחזיר את הרבנות הראשית למרכז? "הרבנות הראשית צריכה להשתנות עם הדור" חברה שבה אנשים מוגדרים על פי המוגבלות שלהם היא חברה חולה וממש לא בריאה. חברה שמדירה במקום לשלב את האחר ולהכיל אותו היא חברה לא שוויונית. חברה שלא מנגישה בתי ספר, משרדי ממשלה, תחבורה ציבורית ודברים חיוניים נוספים למי שלא יכולים להיות כמונו בגלל שיש להם מוגבלות שכלית או נפשית, שמשתמשים בכיסא גלגלים, שיש להם אוטיזם, שלא רואים או לא שומעים - מי שלא מבין שכל אלה שווים לחלוטין לכל אחת ואחד אחר יש לו ציון נכשל בדמוקרטיה, בזכויות אדם, באהבת אדם ובערבות הדדית. כשאעמוד על הבמה ברגע קבלת הפרס אחשוב על אמא שלי, רבקה, ועל הבת המיוחדת שלי, ליה, אבל לא פחות על האחות המיוחדת שלה - שירה. כי להיות אחות של מישהו עם צרכים מיוחדים זו משימה לחיים. ***