1. שנים רבות לקח לציבור הדתי להגדיר את "האויב שלו" ולקרוא לו 'הפרוגרסיבים'. מתישהו, ההגדרה 'פרוגרסיבים' הונחה בתקשורת המגזרית וזכתה לתהודה רבה ותחושת קרב. יש חדווה מסויימת בלמצוא את 'האויב', אך לא נעים להודות: 'האויב' כבר עשה את שלו ורבים כבר אינם עמנו היום. בשנות התשעים, בזמן שהציבור הדתי עסק במגוון עניינים ציבוריים חשובים, הטלוויזיה וערוץ 2 במרכז הסלון בבית הדתי - עשו את שלהם, למרבה האבסורד. גם העיתונות 'הכללית' עשתה המון בעזרת תיאורי צבע גסים ופרסומות קשות שהיום אפילו טובי הליברלים היו מצנזרים. קהל היעד היה ההמון וכל האמצעים היו כשרים כדי למשוך אותו. קולמוסים רבים נשתברו על שאלת הדת"לשים ולימודי הגמרא בתיכונים, בזמן שהתשובה צחקה מתחת לפנס. היום כבר חלק מהציבור מבין שאי אפשר להחזיק את החבל בשני צידיו. עוד באותו נושא: הנחשים במגפיים העבודה כמשפחה? סרט אמריקאי-ישראלי אוסקר שכזה 2. יש מחיר (בלשון המעטה) לצריכת תוכן שמסריו השולטים הפוכים לגמרי מהדרך אליה אתה מחנך. זה פשוט לא עובד. מסרים הם משהו רחב יותר מהשאלות העתיקות: 'זה צנוע?' או 'יש בזה אלימות?'. מסרים כוללים סאב טקסט מתוחכם, סגנון, אווירה, שפה ומסרים סמויים ועקיפים על כל צעד ושעל (גם אם לא מכירים בהם). ועדיין, ישנם כאלה שמתעקשים משום מה על צריכת תוכן 'כללי'. הם קוראים לזה 'תרבות ובידור'. 'מה יש בזה?!', הם תמהים. קצת מזכירים את החבר'ה שביקשו בחבילה אחת בגרות בגמרא לילד (כי זה חשוב) וערוץ 2 בסלון (כי זה כיף). למרבה הצער, לפעמים אלו אותם אנשים שצועקים נגד 'הפרוגרסיבים שמנסים להנדס תודעה'. הם לא רואים בכך סתירה, משום מה. לדידם, ככה 'מרגיש להם נכון': לשלב צעקות על פרוגרסיביים לנשמה - ובו זמנית לצרוך את התרבות שהם מייצרים, למען הכיף. התוצאה היא חיים עם סתירות והשפעות פרוגרסיביות לא מודעות בעליל המשליכות על חיי הם האישיים ועל חיי החברה הדתית כולה. 3. אני אופטימי. אין לבכות על חלב שנשפך וכל עוד הנר דולק אפשר לתקן. לכן כדאי לשים לב - כבר עכשיו - גם לתוצאות השקטות של התודעה הפרוגרסיבית, בהבט נוסף שאיש אינו מדבר עליו: הסגנון. מעבר להגדרה המילונית ל'פרוגרסיבים' - יש את האווירה האגרסיבית נטולת העדינות המאפיינת את מה שמכונה 'הפרוגרסיביים'. השפה אינה נעימה, ישנה אטימות, התעלמות מהאחר, בוטות, עוקצנות, דביקות באינטרסים מחושבים והמון 'כוחי ועוצם ידי'. בקיצור: כל מה שהפוך מעשייה ברוכה על מצע אמונה רכה וכלל אצבע של 'ואהבת לרעך כמוך' - שכידוע, טמונה בו כל התורה כולה. שלל מאפיינים רעילים אלו חודרים לעיתים - בלי שנרגיש - גם לבני אדם שמגדירים את עצמם 'מאמינים' או אפילו 'דתיים מאוד'. אפשר לפגוש אותם, לראות הצהרות דתיות חיצוניות ולשמוע אותם אפילו צועקים מדם ליבם על עניינים 'גדולים וחשובים'. אך בזמן הזה, אם מביטים על פסי התנהגות אישיים, אפשר להבחין כי מתחת לסלע פורח לו פרוגרסיבי קהה חושים. כזה השועט קדימה, חדור מטרת שליחות, משועבד לאינטרסים 'גדולים' ומאידך לא מתחשב ברגשות האחר אם הוא לא 'בא לו בטוב', עבד לרגשות קטנים, לאגו, לחוסר סבלנות לרגשותיהם של האנשים המפריעים בדרך. מה שנקרא: פרוגרסיבי למהדרין, באיצטלא של ירא שמיים. למרבה הצער, רוב הגמלים אינם רואים את דבשתם כשהם עסוקים. 4. חשוב לזכור: מעבר לעניינים הציבוריים במאבק בין מאמינים לפרוגרסיבים, יש את הסגנון המתלהם ונטול העידון שבא לידי ביטוי ברשתות החברתיות וזולג בלי משים אפילו לחיים האישיים, לעבודה, למכרים ולבני המשפחה. אנחנו חייבים להפנים את זה עכשיו. לא בעוד שנים רבות כשנביט לאחור - חלילה - ונאמר: 'אה, נכון, מישהו השפיע עלינו ואשכרה לא שמנו לב לקהות החושים שלנו כלפי הזולת שאפפה (גם) אותנו'. זה מה שקרה לנו עם המדיה הבלעדית ששטפה צעירים דתיים במשך עשרות שנים בעוד אנחנו לא מבינים מה עשינו לא נכון. הסגנון האגרסיבי המושלך בחוצות הפיזיים והוירטואליים וניבט אלינו מכלי המדיה החדשותיים והבידורים, נוגד באופן קריטי ומובהק את דרכם של יהודים; ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים. ובמילה אחת: עדינים. גם כשמצייצים באכפתיות, אפשר לעשות את זה בדרכי נועם. אחרת, זאת אותה גברת פרוגרסיה - בשינוי אדרת. כן, גם כשנאבקים למען דברים ציבוריים גדולים אסור לשכוח בשום אופן את הכלל 'ואהבת לרעך כמוך' - מול רגשות הפרט. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו. בלי זה, העיקר חסר מן הספר ולמעשה אין כאן אלא תלמיד טוב ולא מודע של הדרך ההיא; 'פרוגרסיבי למהדרין'. הכותב הוא יוצר תוכן, במאי הסרט החדש 'מדריך למתבונן האמיץ' ומייסד מיזם האמנים 'מסדרונות לתעשייה'