יום ירושלים היה וחלף לו – למרבה השמחה בלא שמומשו איומי הטרור של חמאס. אף שרבים אינם מודעים למשמעות הנשגבה של יום זה, מדובר למעשה בלא פחות מאשר היום השמח והמלבב ביותר בהיסטוריה של העם היהודי במשך אלפיים השנים האחרונות (מלבד יום העצמאות). בשנה הבאה נציין 2,900 שנים בדיוק לתחילת שלטונו של דוד המלך על מלכות יהודה. היה זה דוד, אשר על-סמך פסוקי התנ"ך, ביסס את מעמדה של ירושלים כעיר הקודש וכבירתו הנצחית של העם היהודי. אך כאשר הרומאים החריבו את העיר ושרפו את בית המקדש בשנת 68 לספה"נ, היה זה אות לכ-1,900 שנות אבלות וערגה לשיבתנו כאומה לארצה – עד שסוף סוף, התגשם החלום למרבה השמחה. הגלות הארוכה ולמודת הסבל מעיר קדשנו – ובמיוחד 19 שנות הכיבוש הירדני הבלתי-חוקי – כל זה הסתיים ב-1967, כאשר העיר כולה שוחררה בידי כוחותיה של ישראל במלחמת מגן, אשר פרצה בתגובה להתקפה הירדנית על ישראל, בלא שלא קדמה לה שום התגרות ישראלית. בקושי ניתן לתאר במילים את התרוממות הרוח הלאומית והאישית של כל אחד באותם ימים. סקירה קצרה זו מתעלמת בהכרח מאינספור חוויות קשות שחוו רבים מאלו אשר חיו במהלך מאות שנות גלותנו. כיום, גם כן, ישנם אינספור סיפורים אישיים משמחים – כמו גם עצובים – המתיחסים לאיחודה מחדש של ירושלים, אשר הטביעו את חותמם על אנשים רבים, אך את מרביתם לא ניתן לספר או להזכיר במסגרת הסיפור הלאומי ההיסטורי שמתרחש במלוא הדרו. ועדיין, ישנם כאלו אשר מעדיפים להתמקד בנישה צרה של קשיים אישיים מסוימים כאלו ואחרים על-מנת לעודד מחלוקת, להתכחש להיסטוריה היהודית, ובסופו של דבר – להביא סבל בלתי משוער לא רק ליחידים, כי אם להמוני אנשים, יהודים וערבים כאחד. מאמר שהתפרסם לאחרונה ב'ג'רוזלם פוסט' על-ידי חוקר מפורסם מהשמאל הקיצוני, הפועל למען חלוקת ירושלים והפיכתה של ישראל ממדינה יהודית ל'מדינת כל אזרחיה', מגנה בתוקף את חגיגות יום ירושלים. הוא לועג לעצם ההנחה שירושלים מאוחדת, מכנה את יום ירושלים יום של 'אבל' ו'זעם' עבור הפלשתינים ומביא כהוכחה לדבריו דוגמא מסיפור אישי, המתפרס על-פני כרבע ממאמרו – סיפורו של חברו הערבי, תושב בית לחם, הנשוי לאשה ממזרח ירושלים, אשר למשך זמן רב אסור היה לו לחיות או אפילו לנהוג בירושלים. בסיכומו של המאמר הוא מכריז – "אינני יכול לחגוג את איחודה המזויף של העיר הזאת. זוהי עיר של שנאה וכאב יותר מאשר עיר של אהבה וחמלה". מדהים להיווכח, כיצד נעשה שימוש בסיפורים אישיים אודות קשיים יחסיים, הנובעים בעיקר משיקולים בטחוניים, כאשר סיפורים אלו מופצים על-מנת לקרוע את מזרח וצפון ירושלים מישראל ולהעבירן לידי השלטון הרודני והבלתי-דמוקרטי של הרשות הפלשתינית. ואמנם, על-פי מדד הדמוקרטיה של ה'אקונומיסט' בשנת 2020, מוגדרת הרשות הפלשתינית באופן רשמי כ'משטר רודני', המדכא ביד קשה את האופוזיציה ואת החברה האזרחית'. מנהיגי הרשות הצהירו שוב ושוב, כי לא יסבלו יהודים במחיצתם. נשיא הרשות אבו-מאזן הכריז – "אנו מקדמים בברכה כל טיפת דם שנשפכה בירושלים. זהו דם טהור, דם נקי, דם הסולל את הדרך לאללה". עם הלך רוח כזה, ניכר לעיניים כי שליטה ערבית, ולו חלקית, בירושלים, כעין זו שדוגל בה החוקר המוזכר לעיל, משמעה סבל בקנה מידה עצום עבור יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד. רבים טוענים, כי ירושלים אינה באמת מאוחדת, משום שיהודים כמעט ואינם נכנסים אל תוך שכונות ערביות. ראוי לשים לב, כי אין טענה מקבילה נגדית, כאילו ערבים אינם מצויים בשכונות יהודיות – וזאת משום שערבים מרגישים חופשיים למדי להכנס לכל השכונות היהודיות שבעיר, לעבוד בתוכן ולעשות בהן כל צורך אחר שיחפצו. אולם הדרישה לחלוקת העיר בשל חוסר ההתערות של האוכלוסיות אחת בשניה היא דרישה מלאכותית, הבנויה על סילוף של המציאות. ברחבי העולם יש לא מעט ערים, ובהן אזורים, אשר חלקים מסוימים מהאוכלוסיה - רגליהן פחות או יותר מודרות מהם. אך אף אחד אינו דורש לחלק את אותן ערים! ישנן שכונות בערי אירופה, שאפילו המשטרה חוששת מלהכנס לתוכן, ולא מעט אזורים בעלי מאפיינים אתניים מסוימים הם מקומות, אשר אוכלוסיות אחרות אינם מרבים לבקר, בלא קשר לגורמים כמו פחד ופשיעה. זו דרכו של עולם. המאמר המוזכר לעיל, המלא כולו בסלידה מהמוני הישראלים אשר צועדים ורוקדים בשמחה ביום ירושלים כדי לחגוג את גדילתה של העיר, מתעלם מהיתרונות שגדילה זו הביאה גם לתושבי ירושלים הערבים. מחבר המאמר טוען, כי התשתיות במספר שכונות ערביות אינן עומדות בתקן הראוי, אך תוך כך הוא מתעלם מהמאמץ האדיר והתקציב הגדול שמושקע על-ידי עיריית ירושלים על-מנת לשפר את המצב. יש לציין גם, כי רוב תושבי ירושלים הערבים בוחרים שלא להשתתף בבחירות לעירייה, ואילו היו מצביעים, היו יכולים לשלוח נציגים למועצת העיר, אשר באופן טבעי היו משתדלים לשפר את איכות חייהם. מחבר המאמר אף מתעלם מהעובדה, שתנאי הצפיפות הללו הם במידה רבה תוצאה של בניה בלתי-חוקית חסרת רסן בידי התושבים, בלא כל התחשבות בהקצאה תברואתית או בבטיחות מפני רעידות אדמה. הטענה, ולפיה אין העירייה מאפשרת להם לבנות – היא טענה שקרית. העובדה הפשוטה היא, שהם אינם מגישים היתרי בניה בצורה תקינה. העיריה מדווחת, כי בין 2011 ל-2017, התקבל מספר נמוך במיוחד של בקשות לאישורי בניה בידי ערבים יחסית לחלקם באוכלוסיה. אם נפרט, מדובר על 14% בלבד של בקשות לאישורי בניה שהגיעו משכונות ערביות, שזה בקושי שליש מחלקה היחסי של האוכלוסיה הערבית בעיר. הסיבות לכך שאינם מגישים בקשות לאישורי בניה כוללות את העובדה שאינם מכירים בריבונות הישראלית, כמו גם נסיון להמנע מהמסים הגבוהים שמשלמים שאר תושבי העיר, וכן כניעה ללחצים המופעלים עליהם בידי גורמים חיצוניים עוינים. עם זאת, הבקשות שהם אכן מגישים זוכות לאישור בשיעור גבוה במיוחד. ב-2016, לדוגמא, אושר מספר מדהים של 197 מתוך 198 בקשות לאישורי בניה של ערבים! המאמר המדובר נוקט בנימה מרה ומעוררת איבה ביחס למה שהוא מכנה "אחדותה המזויפת" של ירושלים. הוא קובע, כי "עבור רוב העם הפלשתיני (כך במקור) [יום ירושלים] הוא יום של אבל וזכרון". אך למעשה, רבים מערביי ירושלים די שמחים לחיות תחת שלטון ישראלי. מצבם טוב למדי באופן כללי יחסית לרוב אחיהם החיים לא רחוק מהם תחת שלטון הרשות הפלשתינית, וסקרי דעת קהל הוכיחו שוב ושוב כי ישנו רוב שמעדיף לחיות תחת השלטון הישראלי על-פני שלטון הרשות. בהמשך טוען המאמר, כי ירושלים היא "עיר של שנאה וכאב". אם הכותב מתכוון להסתה הבלתי פוסקת של ממשלת הרשות הפלשתינית, כלי התקשורת והמנהיגות הדתית של המוסלמים, הוא אכן צודק. הסתה זו הולידה התקפות רצחניות רבות כנגד יהודים, וניתן רק להתחלחל כאשר נדמיין מה יהיה גורלם של תושבי ירושלים במידה ותשתלט הרשות הפלשתינית או מי מטעמה ולו על חלק מהעיר. כולנו חייבים להיות מודעים לעובדה, שבמידה וכחות הרשע ישיגו כסף, עוצמה, השפעה פוליטית ושליטה על-פני שטח, כל האנשים הטובים יהפכו לקרבנותיהם, כולל אלו שניסו לרצות אותם. הבנה נחתור הלאה למען ירושלים מאוחדת וחופשית תחת ריבונות ישראל הדמוקרטית. חיים סילברשטיין הוא מייסד ויו"ר של הארגון ההסברה הירושלמי 'אם אשכחך'. ד"ר כץ נולד בהונגריה וגדל בישראל. את חוק לימודיו השלים במערכת החינוך הישראלית, ולאחר מכן שרת כקצין בצה"ל במלחמת ששת הימים וכקצין רפואה במלחמת יום הכיפורים. הוא סיים תואר דוקטור לרפואה וכירורגיה בהצטיינות, באוניברסיטת מילאנו, וכן קיבל שני תארים נוספים בלימודי הכירורגיה מאוניברסיטת תל-אביב. הוא זכה לתעודת רופא בכיר בכירורגיה כללית בישראל ובארה"ב. כאות הוקרה לפועלו הרב למען הקהילה, זכה ד"ר כץ בתואר דוקטור לאות כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. מלבד היותו רופא, ד"ר כץ פעיל בכמה וכמה ארגוני צדקה וחינוך בארה"ב ובישראל. שמואל היה בעבר נשיא בית הספר העברי על-שם הרב אלכסנדר ש. גרוס במיאמי וכן נשיא ארגון ידידי צה"ל במיאמי, והוא נמנה על חבר הנאמנים של מספר ארגונים. ד"ר כץ היה בין מיסדי הקהילה ושותף בהקמת בית הכנסת בבל-הרבור ובהקמת הארגון 'StandWithUS' הדואג לחינוך אודות ישראל ולמלחמה באנטישמיות. ד"ר כץ היה שותף פעיל ביצירתם של מספר ספרונים חינוכיים ברמה גבוהה, כמו גם סרטים וסרטונים. שמואל אף משמש כדובר רהוט ומאמריו מתפרסמים מעל במות עיתונאיות רבות. בזכות מחויבותו לקהילה, זכה לפרסים רבים מארגונים ציבוריים ופרטיים.