לאחרונה חגגנו את "יום איחוד ירושלים", הידוע גם כ"יום שחרור ירושלים", בשמחה ובהוקרה. בנס, בלי פיגועים או בעיות מיוחדות, למרות החשש שארגון החמאס ינסה לממש את איומי הטרור שלו. בגלל חוסר חינוך מתאים, רבים אינם מודעים למשמעות הנשגבת של היום הזה. יום ירושלים ויום העצמאות מהוים למעשה חלק מהימים המאושרים ביותר בלוח העיברי, כאשר מסתכלים על ההיסטוריה של עם ישראל באלפיים השנים האחרונות. בשנה הבאה ימלאו בדיוק 2900 שנים לתחילת מלכות המלך דוד על ממלכת יהודה. היה זה דוד המלך שהעביר את בירתו מחברון לעיר ירושלים. בהתבסס על פסוקי התנ"ך, ירושלים היא העיר הקדושה ביותר של העם היהודי והמשמשת כבירתה הנצחית של מדינתם. כאשר הרומאים בזזו את העיר והעלו אותה באש בשנת 68 לספירה, החלו 1900 שנים של גלות של רוב יהודי הארץ. הניתוק היה מלווה באבל על הפסדי העבר, ובגעגועים לשיבה לארץ האבות, לשיקום היציבות הלאומית ולחיזוק החרות האישית. לאחר הקמת מדינת ישראל ב ,1948 הירדנים שלטו באופן בילתי חוקי גם בירושלים. במשך 19 שנים ארוכות וקודרות של השליטה הירדנית, הם לא אפשרו אפילו דריסת רגל של יהודים בעיר, לאחר שהרגו או שגרשו את כל תושבי העיר היהודים שגרו שם לפני 1948. למעשה הם ניסו להגלות לתמיד את היהודים מעירם הקדושה. לאושרנו, המצב הזה הגיע לקיצו בשנת 1967 במלחמת המגן של מדינת ישראל נגד ההתקפה המשולבת של צבאות ערב. כוחות צה"ל שחררו את העיר כולה, בתגובה להתקפה היזומה והחד צדדית של הירדנים על ירושלים ועל ערים אחרות. את רוממות הרוח הלאומית והאישית בעקבות הניצחון, קשה לתאר במלים. סקירה קצרה זו מתעלמת בהכרח מאינספור המאבקים והתלאות האישיות של העם היהודי ושל אחרים, במשך מאות השנים שבעבר. גם היום, אינספור סיפורים אישיים שמחים ועצובים הקשורים לאיחוד ירושלים משפיעים על אנשים רבים. אבל יש לזכור שלמרות שעדיין יש מספר בעיות החייבות להיפתר, התמונה הכוללת והנרחבת של הנתונים מראה התקדמות לאומית והיסטורית מפוארת שהיא לטובת כל תושבי העיר, בין אם הם יהודים, מוסלמים, נוצרים או אחרים. לצערנו, עדיין ישנם כאלה הבוחרים להתמקד באופן צר בקשיים אישיים של מספר קטן של אנשים, בכדי לעודד עימות, ובכדי להשיב לאחור את התהליך ההיסטורי היהודי. הסתה ותסיסה חברתית, בסופו של דבר עלולות לגרום לסבל בלתי ישוער לא רק ליחידים אלא גם לציבור בכללותו, בלי שום קשר לרקע הדתי שלהם. מאמר שפורסם לאחרונה בג'רוסלם פוסט על ידי חוקר שמאלני קיצוני ידוע, הפעיל בניסיונות לחלק את העיר ירושלים ולהפוך את מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", מקונן מרה על אודות חגיגות יום ירושלים. הוא לועג לעצם הרעיון שירושלים יכולה להיות מאוחדת. הוא קורא ליום ירושלים יום ה"אבל" ןה"כעס" הפלסטיני, ומביא כהוכחה לבעיה הכללית, דוגמא אישית, התופסת כמעט רבע מכל אורך הכתבה. הסיפור הוא של חברו הערבי, תושב בית לחם הנשוי לתושבת מזרח ירושלים, שבמשך זמן רב לא הורשה לגור או לנהוג בירושלים. וכך הוא מסכם את דבריו: "אינני יכול לחגוג את האחדות המדומה של ירושלים ... זוהי יותר עיר של שנאה וכאב מאשר עיר של אהבה וחמלה". לא יאומן איך סיפורים אישיים של סבל יחסי, הנגרמים בדרך כלל משיקולי בטחון, מופצים ומשמשים באופן מכוון, כדי לגזול ממדינת ישראל הדמוקרטית והחופשית, את מזרח וצפון ירושלים ולהעביר אותם לידיה של הרשות הפלסטינית, המושחתת והדיקטטורית. הרשות הפלסטינית היא באופן רשמי "משטר אוטוריטרי" על פי מדד הדמוקרטיה של השבועון אקונומיסט לשנת 2020. משטר זה נוהג ביד קשה באנשי האופוזיציה ובאוכלוסייה האזרחית. בנוסף לכך, מנהיגיו הצהירו שוב ושוב שהם לא יסבלו שום נוכחות יהודית אצלם. ראש הרשות אבו מאזן אמר: "אנו מברכים על כל טיפת דם שנשפכת בירושלים. זהו דם טהור, דם נקי, דם בדרכו לאללה". לכן, שליטה, אפילו חלקית, של הראשות הפלשתינאית בירושלים, כזו שמחבר המאמר הנ"ל חותר אליה, תגרום לסבל בקנה מידה עצום ליהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד. עוד באותו נושא: מהרב קוק ליחיאל לייטר 57 שנים לאיחוד ירושלים - הישגים ואתגרים ירושלים: אכן, עיר של שלום ואחדות "בניית שכונת עטרות היא המטרה כעת" רבים טוענים שלמעשה ירושלים אינה מאוחדת, מאחר וכמעט אין דריסת רגל יהודית בשכונות הערביות. נציין, כי אין טענה מקבילה אודות נוכחותם של ערבים באזורים יהודיים. ערבים מרגישים חופשיים להיכנס לכל השכונות היהודיות שבעיר, לצרכי עבודה ולכל מטרה אחרת. הדרישה לחלק את העיר מאחר ויהודים נמנעים מכניסה לחלקים ממנה היא מוזרה. לא חסרות דוגמאות לערים ברחבי העולם שיש בהם אזורים שהכניסה אליהם מוגבלת עבור חלק מהאוכלוסייה. סיבה זו לא הפכה לתנועה לאומית שדורשת את חלוקתן! במספר ערים באירופה ישנן שכונות שאפילו המשטרה אינה מעיזה להיכנס אליהן. כמו כן ישנם מרחבים עירוניים המאוכלסים על ידי קבוצות אתניות מסוימות, שבני קבוצות אתניות אחרות מעדיפים לא לבקר שם, ללא קשר לפחד או לפשיעה. זאת היא המציאות בכל רחבי העולם. המאמר המצוטט לעיל, המלא תרעומת על המוני הישראלים הצועדים ורוקדים בשמחה ביום ירושלים, כדי לחגוג את שגשוגה של עירם, מתעלם מהתועלת ששגשוג זו הביא גם לתושבים הערבים. המחבר טוען שהתשתיות בחלק מהשכונות הערביות הן במצב ירוד, אך הוא מתעלם מהמשאבים הרבים ומהתקצוב הגדול שמשקיעה עיריית ירושלים כדי לשפר את המצב. עוד יצוין, כי רוב תושביה הערביים של ירושלים נמנעים מלהצביע בבחירות המוניציפליות בגלל שיקולים אישיים, ובכך מונעים מעצמם ייצוג שלהם בעיריה, שיתכן ויוכל לדאוג טוב יותר לשיפור איכות חייהם. הוא גם מתעלם מהעובדה שתנאי הצפיפות בחלק מהעיר הם במידה רבה תוצאה של הבניה הבלתי חוקית המשתוללת של התושבים. הם בונים ללא כל התחשבות בתכנון העירוני, בתברואה או בבטיחות למקרה של רעידת אדמה. הטענה שהעירייה אינה מאפשרת להם לבנות באופן חוקי היא לא נכונה. הבעיה היא שהם פשוט לא מגישים מספיק בקשות להיתרי בנייה. העירייה דווחה שבין השנים 2011 ל-2017 היא קיבלה "מספר נמוך באופן יחסי, של בקשות להיתרי בנייה [ערביים]". העובדה היא שרק 14% מהבקשות להיתרים היו משכונות ערביות, שמהוות קרוב לשליש מחלקם היחסי של הערבים באוכלוסיית העיר. חלק מהסיבות לכך שהם אינם מגישים בקשות להיתרים הן - אי הכרה בריבונות ישראל, ניסיון להימנע מלשלם את המיסים הכבדים שמשלמים התושבים האחרים, וכניעה ללחצים של כוחות חיצוניים מרושעים שבחלקם קשורים אפילו לארגוני טרור. העובדה היא, שהרוב המוחלט של הבקשות שהם כן מגישים, מאושרות על ידי העיריה. בשנת 2016, למשל, אושרו 197 מתוך 198 בקשות בנייה ערביות! המאמר המדובר נוקט עמדה שלילית ומחרחרת שנאה כלפי מה שהוא מכנה "אחדותה הכוזבת של ירושלים". הוא קובע ש"עבור רוב העם הפלסטיני... יום ירושלים הוא יום של אבל וזיכרון". למעשה, רבים מערביי ירושלים דווקא שמחים לחיות תחת שלטון ישראלי. כמו יתר האזרחים, הם נהנים מאיכות חיים טובה יותר מאשר רוב אחיהם החיים תחת שלטון הרשות הפלסטינית, והסקרים שנערכים מדי פעם מוכיחים שוב ושוב כי הם מעדיפים להמשיך ולחיות תחת שליטה ישראלית מאשר תחת שלטונה של הרשות הפלסטינית. עוד נכתב במאמר כי יום ירושלים הוא "יום של כעס הנגרם על ידי התגרות ישירה", וכי העיר היא עיר של "שנאה וכאב". אם המחבר מתכוון לאותה אם ערבייה שצוטטה פעמים רבות לפני כמה שנים, שהיא מתפללת שכל בניה ימותו כאשר הם יהרגו יהודים, אז הוא צודק. ההסתה מצד ממשלת הרש"פ וכלי התקשורת, כמו כן גם מצד כמה מנהיגים מוסלמים דתיים ואחרים, הובילה לפיגועים רצחניים רבים נגד יהודים ונגד לא יהודים. אפשר רק לדמיין בחשש מה יעלה בגורלם של תושבי ירושלים אם הרשות הפלסטינית או עוזריהם ישתלטו אפילו על חלק מהעיר. כולנו צריכים להיות מודעים לעובדה שאם הרשעים ישיגו כסף, כוח, השפעה פוליטית ושליטה על שטחים, כל האנשים הטובים שיחיו תחת שליטתם, יהפכו לקורבנותיהם, כולל אלה שניסו לעזור להם בעבר. לכן, לטובת כל תושביה, חשוב מאוד להמשיך ולדאוג שירושלים תישאר מאוחדת, חופשית, ותחת ריבונות ישראלית דמוקרטית. ד"ר שמואל כץ נולד בהונגריה וגדל בישראל. שירת כקצין בשרות סדיר בצה"ל במלחמת ששת הימים ב-1967 ושרת כרופא בבית חולים צבאי במלחמת יום הכיפורים ב-1973. הוא חבר באיגודים לכירורגיה בישראל ובארצות הברית, ובאיגודים רפואיים אחרים. בנוסף לכך הוא פעיל מאוד בהנהלות של ארגונים פרו-ישראליים רבים. חיים סילברשטיין הוא המייסד ויו"ר הארגונים "אם אשכחך" העוסק בדיפלומטיה ציבורית עבור ירושלים, וגם JCAP -מרכז ירושלים למדיניות יישומית. חיים פעיל בענייני ירושלים מעל שני עשורים. הוא גם חבר מליאה במועצת בית אל.