"אין לי ספק שאם הייתי מוצאת בעיזבון של מישהו מחברת כזאת, הייתי זורקת אותה. לא הייתי יודעת לקרוא אותה, לא מה עושים איתה, הייתי חושבת שזה סתם שמאטע. נס שזה לא קרה", כך אומרת הדסה חלמיש, והיא צודקת. כמה אנשים היו מוצאים מסמך מרופט בעיזבון של הוריהם, כתוב בשפה שהם לא מכירים ועדיין חושבים שהוא שווה משהו? אבל כאן הכול התגלגל אחרת. "היומן הזה הגיע אלינו כדי להיות מסופר", אומרת הרבנית ד"ר שפרה מישלוב. נקפוץ לאחור כמעט שמונים שנה. ד"ר זינאידה ברזובסקיה, רופאה רוסייה, נמנתה עם הכוחות הרוסיים ששחררו את מחנה אושוויץ. למזכרת היא לקחה לעצמה מחברת מרופטת, שכנראה התגוללה בין חפצי היהודים שנגזלו מהם. ליומן ההוא הצמידה ברזובסקיה שני גזירי עיתון שסיפרו על השחרור הדרמטי. היא לקחה את המחברת והטמינה אותה בין חפציה. לאחר פטירתה התגלגלה המחברת לביתו של בנה. שנים אחר כך, כשגם הוא נפטר, מצאה נכדתה, אנסטסיה, את המחברת בחפציו. אנסטסיה לא הבינה את מה שנכתב בה, אבל שני גזירי העיתון גרמו לה לנחש שיש כאן מסמך בעל חשיבות. כשהיגרה לסן פרנסיסקו אנסטסיה לא שכחה את המחברת. במשך כמה שנים חיפשה מכון שידע לפענח מה כתוב בה, יכיר בערכה ויטפל בה כראוי. כך היא הגיעה למכון לחקר השואה בצפון קליפורניה. המכון קבע שמדובר במחברת אותנטית שנכתבה בגטו לודז'. היה זה יומן אישי מיוחד במינו שחיברה רבקה ליפשיץ בשנים 1943–1944. יומן של נערה חרדית ששרדה ארבע שנים וחצי בגטו, שבמהלכן עברה טלטלות רבות: איבדה את הוריה ושניים מאחיה, עברה לחיות עם הדודים שלאחר מכן גם הם גורשו ונפטרו, ובעצם עברה את רוב השנים בגטו עם אחותה ושלוש בנות דוד: אסתר הבכורה, חנה השנייה ומינה הצעירה. בניסיונות לאתר קרובי משפחה של כותבת היומן, הגיע המכון להדסה חלמיש, ביתה של בת הדוד מינה. לפני עשור, כשכל זה קרה, גם אסתר, אחותה הבכורה של מינה, הייתה בחיים. אסתר נפטרה לפני כמה שנים, אבל מינה, אישה חיונית בת 97, עוד איתנו. כך התכנסנו לשיחה עם מינה ברויאר, הדסה חלמיש - בתה, והרבנית ד"ר שפרה מישלוב, שכתבה ספר מרגש ומיוחד – 'כמיהה וגעגוע' (ידיעות ספרים) - המבוסס על קטעי היומן. השבת, ט' באלול, לפני 79 שנים, נרצחו יהודי המשלוח האחרון מגטו לודז', שהגיע לאושוויץ, וכך בא הגטו היהודי הענק אל קיצו. גטו מלא חיים מינה ברויאר בת ה־97 היא אישה מרשימה ונינוחה, שחוכמת חייה משתקפת מעיניה וממילותיה. אני מנסה להבין ממנה איך שורדות חמש נערות, שלא לומר ילדות, במשך ארבע שנים וחצי בגטו, יום אחרי יום. מאבדות הורים, סובלות רעב ומחלות, ועדיין יוצאות מזה ביחד. "זו לא שאלה", מינה עונה, "כי יש ריבונו של עולם גדול, והוא הקובע, לא תמיד הרצון שלך הוא הקובע. בהתחלה זה קשה, אבל כל דבר קשה גם עובר, ותמיד חושבים על יום המחרת, שיהיה יותר טוב. מחכים לבוקר, אולי ישתפר". יש כוחות שיכולים להספיק לשנה-שנתיים, אבל ארבע שנים וחצי, עם כל האובדנים? "המכאובים נשארו, אבל את חיה. כשאת מאבדת הורים זה חלל ריק, אז בהתחלה זה נורא. מה שהכי קשה זה הזיכרון שאמא שלי הייתה חולה ולא היה לי במה לסעוד אותה. נתתי לה מים כאילו שזה משהו, אבל ידעתי שזו לא תרופה. וזה הכי קשה לי". מינה מדברת על אובדן שהתרחש לפני יותר מ־80 שנה ברגש ובגעגוע, אבל עיניה יבשות. היא כבר לא בוכה. הדמעות נשארו על אדמת פולין. הוריה של רבקה, בת הדוד שכתבה את היומן, נפטרו בגטו בשלב מוקדם יותר. ארבעת היתומים שהותירו אחריהם חולקו בין שתי משפחות דודים. אברהם ואסתרה הלכו למשפחה אחת, רבקה וציפי הגיעו לביתה של מינה. מעט אחר כך, אביה של מינה, הרב יוחנן ליפשיץ, גורש מהגטו עם כל הרבנים ואימה חלתה בשחפת, וזו הכריעה אותה. וכך הן היו חמש בנות צעירות, הגדולה שבהן היא אסתר בת ה־15, שמחלקת הוראות, מנהלת תורנויות בין הבנות, דואגת להן לאוכל וגם למורל. "אחותי הייתה גדולה ממני בסך הכול בשנתיים וחצי, אבל היא נולדה להיות מנהיגה. אצלנו זה היה החינוך, מה שהגדולה אומרת - צריך לשמוע בקולה", נזכרת מינה. "ראיתי עד כמה היא לוקחת ברצינות את התפקיד. לדוגמה, כשהגענו לאושוויץ סיפרו לנו את השיער והעמידו אותנו בשמש. בלי שערות בשמש זה נורא כואב, וחנה אחותי התעלפה. אסתר ראתה מרחוק שיש איזה ברז שנוטף מים, היא לא חשבה פעמיים והתחילה לרוץ בלי היגיון. איך היא תביא לה מים? עצרו אותה, נתנו לה מכות, ובסוף היא לא הגיעה לשם, אבל עשתה את זה מתוך אחריות לתת לה מים". היום מינה חולקת איתנו חוויות מהימים ההם, אבל שנים רבות היא לא סיפרה. הכול נשאר חתום בלב ובגוף. "אלה היו ימים קשים מאוד. אם אני מדברת על זה ביום, כשאני הולכת לישון בלילה אני לא מצליחה להירדם. אז אני ממעטת בזה, מה זה ייתן לי?". הדסה נקראת על שם סבתה, אימה של מינה, "אבל לא ידעתי עליה כלום", אומרת הדסה, "אמא לא סיפרה לי". ואז הגיע היומן. "יום אחד אני מקבלת טלפון מ'יד ושם': הדסה, תקשיבי, אנחנו חושבים שנמצא יומן שכתבה בת דודה של אמא שלך בגטו לודז'. רבקה ליפשיץ, את מכירה את השם הזה? עניתי ששמעתי את השם הזה, אבל לא שמעתי עליה שום דבר. אני לא יכולה לתאר לך מה קרה ברגע הזה, נפרץ סכר. עד אז הכול היה מוחזק". הדסה לא ידעה דבר ממה שעברה אימה בשואה. "אני דור שני, כל הילדים גדלו עם הורים שלא מדברים, לא שאלו שאלות. גדלנו להיות כאלה - לא מרגיזים, מצייתים. לא שאלנו אז לא ידענו, יכולנו רק להפעיל דמיון: מה זה גטו? זה מקום שמתים בו. אבל אז אני קוראת ביומן, זה מקום מלא חיים. כן, יש מוות, הרבה מוות, כל המשפחה הקרובה מתה. אבל היו בו גם כל כך הרבה חיים". הדסה מספרת על הדחקה שהחלה אז, כשאף אחד לא ידע לתת תשובות ולאיש לא היה זמן או אפשרות להתאבל. "את אבא של אמא לקחו בראש השנה, ואמא לא שאלה לאן לקחו אותו, אף אחד גם לא ידע. לא ישבו עליו שבעה. גילינו מה קרה לו רק חמישים שנה אחרי. נסענו יחד לפולין - דודה אסתר, אמא ואני, במשלחת מיוחדת שציינה חמישים שנה לחיסול גטו לודז'. הסבירו לנו איפה היה הגטו, ושם שאלנו בפעם הראשונה לאן לקחו את הרבנים. אז ענו לנו שהוא נלקח לחלמנו למשאיות הגז". הדסה מצירה על אבל שלא היה ועל מעגל שלא נסגר. "זה נשאר מדמם. יש כל הזמן מחשבה שאולי יקרה נס והוא ידפוק בדלת ויחזור. אין פרידה". כשהדסה קיבלה את היומן של רבקה, היא גילתה עולם ומלואו וגם טפח ממה שעבר על אימה כל השנים. אבל בעבור מינה החוויה הייתה קשה. מישהו חיבל לה בנעילת הזיכרונות הקשים ובהטמנתם בקצה התודעה. "כשבישרתי לה על זה, אמי אמרה: מה?? עכשיו?? שבעים שנה רבקה מתה, מאיפה היא באה עכשיו? אבל זה גם גרם לה לספר קצת יותר על הימים ההם". "רבקה השאירה לנו אוצרות רוח". כריכת הספר בהוצאת: ידיעות אחרונות, ספרי חמד היהודייה שצוחקת על כל העולם "הא, אני צוחקת על כל העולם, אני היהודייה המסכנה מהגטו, אני שלא יודעת מה יהיה איתי מחר... אני צוחקת על כל העולם, כי יש לי משענת, כי יש לי את המשענת הגדולה, הענקית, של האמונה, כי אני מאמינה! וככה אני חזקה יותר עשירה יותר ושווה יותר מהאחרים. א-לוהים, אני כל כך מודה לך!!!" (מיומנה של רבקה, מתוך כמיהה וגעגוע, עמ' 231) הרבנית ד"ר שפרה מישלוב גדלה על סיפורי שואה. "אני דור שני-שלישי כזה. השואה נכחה בבית שלנו, ואני התעניינתי מאוד. קראתי ספרות שואה מגיל צעיר. מחקרים, מסמכים, הכול". אפילו שמה הפרטי מנציח את אחות סבה שנרצחה בשואה. שפרה היא קרובת משפחתן של מינה והדסה. את דור הסבים, ניצולי השואה, היא מכנה ביראת כבוד 'דור הנפילים', ואת מינה שהיא מכירה מילדות היא מתארת כ"אישה צחקנית, חייכנית, מלאת שמחת חיים ועם המון נוכחות. בתור ילדה קטנה הייתי ביישנית", מוסיפה שפרה, "לא שוחחתי איתה. בכלל לא האמנתי שהיא עברה את כל אימי השואה". כשהיומן הגיע לידי המשפחה ולאחר שתורגם, הוא התגלגל לידיה של שפרה - מרצה למשפט עברי, מנהלת הקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר־אילן וחוקרת במכון 'משפטי ארץ'. "קראתי אותו והזדהיתי. התרגשתי וחשתי שיש פה מסמך חשוב מאוד מאוד". המילים של רבקה דיברו אליה. "ריגש אותי להיכנס לעולם שלה, לעבור איתה את היומיום, להבין את המקומות שמהם היא שאבה כוח: הפגישות עם המדריכות והחברות, האמונה, התפילה, התהילים. הרגשתי שכל הזמן מדברים על אנה פרנק, ושהיא משמשת דמות להזדהות לבני הנעורים, אבל גם פה יש עולם תוכן שלם, שלא מכירים אותו ולא חשופים אליו". ביומנה של רבקה מתואר מפעל שבו עובדות הנערות ומתקיים בו גם בית ספר. ויש תנועת נוער סודית של אגודת ישראל, ואפילו ניסיון לקיים מפגשי תרבות. לצד אלה, מישלוב מדברת על התמשכות החוויה ועל הגוונים הרבים שבה. "רבקה עברה את כל השלבים של השואה. זו הייתה שגרה ממושכת מאוד שהצריכה מגוון גדול של התמודדויות. הרעב נוכח כמעט בכל דף. גם המוות נוכח שם, וגם הייאוש. זה מתחיל כשהיא בערך בת עשר, והיא יוצאת מהגטו כמעט בגיל 15. בשנים האלה היא גם נפגשת עם מי שהיא ומה שהיא, מה היא רוצה להיות ומה החלומות שלה". מה התחדש לך ביומן של רבקה? "יש כאן נקודת מבט של נערה עם עולם אמוני וסביבה חברתית דתית־חרדית. זה עולם תוכן שלם שמדבר את עצמו. כשהתחילה השואה היא אומנם הייתה בערך בת עשר, אבל החינוך החסידי והאמוני והשאיפות לארץ ישראל היו מוטמעים בה. זה נוכח מאוד בכתיבה שלה. אני לא חושבת שיש עוד כזאת ספרות שממש נכנסת לתוך העיניים של נערה כזאת. וגם השהייה הארוכה בגטו, שבדרך כלל נזכר רק ככותרת או תחנה בדרך. לודז' לעומת זאת היה אחד הגטאות הגדולים שהתקיים כמה שנים, וביומן משתקף שיחד עם הרעב והמחלות יש עולם, יש חיים, יש שבת, יש יום כיפור, יש פגישות, יש חסד, יש תרבות. היומן מאפשר להבין את המורכבות המטורפת הזאת". רבקה מתחילה לכתוב את היומן בעצת המדריכה שלה, סורצ'ה, שכתבה בעצמה יומן לאורך שנים רבות, עברה את השואה ושרדה, וזכתה להקים משפחה בישראל. סורצ'ה העניקה לרבקה מחברת, ובמציאות שבה אין לאנשים מסביב הרבה קשב או פניות, ולא תמיד אפשר לחשוף רגשות של פחד או כעס, היא עודדה אותה לחלוק את הפחדים והתקוות עם הדף. בהתחלה רבקה לא יודעת כל כך מה לכתוב, אבל התפתחותה בכתיבה ובאישיות עולה מן הדפים ככל שהיומן מתקדם. 'כמיהה וגעגוע' מבוסס על היומן של רבקה ומביא משם קטעים רבים, אבל הוא לא היומן הגולמי. מישלוב עשתה עבודת סינון וליקוט מדויקת, בסיועם ובעצתם של הדסה חלמיש ועורך הספר. "היו דברים שחזרו על עצמם, והיה צורך לשלוף את הפנינים שיפגישו את הקוראים עם רבקה ועם העוצמות שלה, כל זה בתוך מעטפת של פרוזה שתיתן את הנגישות לסיפור". מעטפת הפרוזה שמגישה מישלוב מצוינת. הכתיבה קולחת, נוגעת, שואבת את הקורא לתוך הסיפור. רגע אחד הוא בישראל של 2023, ואחרי דף או שניים הוא בלודז' של 1939, עובר עם משפחת ליפשיץ המסורה והאוהבת את הכיבוש הפולני, עוקב בדאגה אחרי הניסיון הכושל של האב למלט את משפחתו, נכנס עם משפחת ליפשיץ לגטו ואז עובר להתמקד ברבקה ובחייה. מישלוב מתחקה אחרי דמויות שלא הכירה ומצליחה לצבוע בצבעים עזים, חיים, את השנים ההן שנדמות בעינינו לפעמים לצבועות בשחור ולבן. המעטפת הכל כך מציאותית הזאת מאפשרת לקורא לגשת לעולמה הפנימי התוסס של רבקה, על הדילמות והקשיים, על האמונה והתקווה, ודרכה להכיר את ההוויה של הגטו. מישלוב היא אישה כותבת. מלבד מחקרים ומאמרים היא כתבה גם ספר הגות על הרב קוק, אולם זו ההתנסות הראשונה שלה בפרוזה. בכנות? לא ניכר שזהו ספר ביכורים. "כל השנים היה לי חלום לכתוב פרוזה, השתתפתי בכמה סדנאות כתיבה, ואני קוראת המון. התלבטתי אם לעשות עוד סדנת כתיבה ואמרתי לעצמי, במקום זה פשוט תתחילי. פיניתי לעצמי בוקר בשבוע". הדסה נתנה לה את ברכת הדרך וגם סייעה לה במיון ובדיוק החומרים. "קראתי המון ספרות הכנה לכתיבה, ואחד הטיפים היה להצמיד את הדמויות לאנשים שאת מכירה. כשכתבתי על הדמות של מינה היה לי קל, כי מה שראיתי ביומן - ראיתי בחיים. נערה עוצמתית, חזקה ואופטימית מאוד, נערה אסרטיבית שיודעת לדחוף את עצמה ולהשיג מה שצריך גם לה וגם לאחיות שלה". הדמויות האחרות עוצבו אחרי תחקיר של כמה חודשים. לכתוב עם סיוטים בלילה בנות משפחת ליפשיץ, שלוש האחיות ושתי בנות הדוד שמצטרפות אליהן, מנהלות אורח חיים שומר הלכה ומוסר ברמה שקשה לדמיין. מדובר בנערות בנות עשרה שמנהלות את עצמן, בלי הורים שיגידו מה מותר, מה אסור ומה הגבולות, במציאות שבה אנשים אחרים השילו מעליהם מפעם לפעם את שמירת השבת, את האיסור לא תגנוב, בגלל התנאים הבלתי אפשריים. אצלן זה כמעט לא קרה. השמירה על האמונה והמצוות הייתה טוטלית. מינה מנסה להסביר: "החינוך הוא החשוב. ברגע שאת מקבלת את החינוך, את ממשיכה את מה שלימדו אותך. אין 'אני רוצה'. מה זה את רוצה? ראשית כול את צריכה לדאוג לאחר". בסוף כשאין, אנשים מתחילים לגנוב זה מזה. "אבל אצלנו זה לא היה. זה החינוך, הוא העיקר, וגם היום אם את נותנת לילד שלך חינוך טוב, זה נשאר לכל הזמן. אבא שלי היה רב, וסבא שלי היה רב. זו הייתה שושלת, היה לנו בית מיוחד. החינוך שאנחנו קיבלנו נשאר לזמנים הכי קשים". מינה מספרת על שמירת השבת המיוחדת שלהן: "ברגע שהכריחו אותנו עבדנו, אבל ברגע שגמרנו אז זו שבת. אני זוכרת שמישהי שאלה אותי: כרגע עשית בעבודה מה שעשית, ועכשיו את לא רוצה להדליק את האור? אמרתי כן, שבת. מה שעשיתי בעבודה זה לא אני, לא הרצון שלי, כאן זה אני. וזה החינוך. היה לי מזל שגדלתי בבית טוב". ובכל זאת, לקראת סוף תקופת הגטו מתגלה גנבה בתוך הדירה של הנערות. הרעב כרסם בכל פה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שמישהי נגעה באוכל של מישהי אחרת. "הרף המוסרי הזה פשוט הפתיע אותי", אומרת מישלוב, "זה, לצד אנושיות, והבאתי גם את המחשבות הקשות על ייאוש ותהיות על הקב"ה". מתוך הקושי הזה, האמונה שרבקה אוחזת בה כל כך נחווית כחזקה יותר, וגם המאמץ לא ליפול, לא להתייאש, לא לחדול לרצות לחיות, למרות האובדן והקושי. חלמיש ומישלוב מספרות את סיפור היומן לקהלים מגוונים, לציבור חרדי ודתי, והן היו רוצות שסיפורה של רבקה יגיע לקהל רחב יותר, כי הוא מספר סיפור אחר, לא מצוי כל כך: סיפור על אמונה ורוח. שפרה מוסיפה מילה לנוער, וגם למדריכים ולמחנכים שלו: "הדור של היום כבר לא מכיר את הסבים והסבתות שלנו, ולרוב הוא לא פותח ספרים על הנושא. לבני הנוער יש איזה ריחוק מכל התחום. הניסיון שלי היה ליצור סיפור מעניין שאולי כן יפתח אצלם משהו, שיקרב אותם לעניין וייצור רצון לזכור ולדעת". מבחינתה הספר הוא סוג של מודל לבני הנוער, למרות חוסר הפרופורציה בין הקשיים של אז לאתגרים של היום. "שואה היא דבר שאי אפשר לדמיין, אבל למרות השוני הרב יש גם דברים שאפשר לקחת לחיים האישיים. איך מצליחים לעבור תופת, מניין שואבים כוחות". כשקראתי את הספר הוא הלך איתי לכל מקום. הצלחת לישון כשכתבת אותו? יש בו סיפורים קשים. "גם כשהקצבתי לעצמי שלוש שעות לכתוב, לא הצלחתי לכתוב בכל פעם יותר מכמה עמודים ספורים, כי היה לי קשה נפשית. בכל פעם כשנכנסתי לסיפור הייתי רבקה וסבלתי ורעבתי, וכשהייתי האם מרים הרגשתי את תחושות הדאגה וחוסר האונים שלה. להרגיש מבפנים את הסבל הזה היה קשה מנשוא, וכן - זה לילות בלי שינה וזה סיוטים שלפעמים חוזרים". הספר, ובעצם הסיפור של חמש הנערות הצעירות, מסתיים בצביטת לב. באושוויץ נתלשת מהן ציפי, אחותה של רבקה, והן נשארות ארבע. אחרי תקופה קשה מאוד באושוויץ הן יוצאות לצעדת המוות, ומשם לברגן בלזן. השחרור כבר ממש קרוב, אבל חנה, האחות האמצעית של מינה ואסתר, הייתה במצב קשה. מינה מסכימה לספר: "בבקרים הייתי קמה ורצה אליה. היא לא שלטה בצרכים, אני הייתי מנקה ורוחצת אותה. לקחתי בגדים מאלה שמתו. אני לא יכולה להסביר את זה, זה לא יוצא מהראש. יום אחד פתאום היא מחבקת ונותנת לי נשיקה. אמרתי לה חנה, מה זה? השתגעת? היא הייתה כל כך אסירת תודה. כולנו היינו מסכנות כל כך, אני לא רוצה להיזכר בזה. הגעתי אליה יום לפני השחרור ואמרתי לה: עוד מעט זה נגמר. היא אמרה: אני מקווה בשבילכן, לי כבר אין תקווה. אולי תצליחי עם אסתר. זה מאוד כואב". הדסה מממשיכה: "למחרת מגיע יום השחרור, אמא הולכת לבקר את חנה ורואה שהיא נפטרה. היא חוזרת בזחילה למקום שבו אסתר והיא היו בו. ואז אסתר שואלת אותה: הלכת היום לחנה? אמא אומרת לה: היום את הולכת. אסתר, שהייתה חלשה וחולה, שאלה אותה: את לא מבינה שאני לא מסוגלת? אבל אמא התעקשה. היא לא הייתה מסוגלת להגיד לה שחנה איננה. בסופו של דבר אסתר זחלה על ארבע אל חנה, וכשראתה את ברגן בלזן זרועה בגופות, היא חוזרת לחדר שלהן, נשכבת ליד מינה וזהו. הן לא מדברות על הנושא מאז ועד היום. הן מעולם לא דיברו על המוות של חנה. שאלתי: לא דיברתן? לא בכיתן? אמא לא בוכה, לקחו לה את הדמעות". אחרי השחרור קרסו מינה, אסתר ורבקה ואיבדו את ההכרה. מינה התאוששה ראשונה, אך גם היא הייתה זקוקה לטיפול רפואי ולהשגחה. אחרי שהתחזקה, ביקש הצוות הרפואי לשלוח אותה לבית מרפא בשוודיה, אך היא התעקשה שאחותה ובת הדוד יבואו איתה. אסתר פקחה את עיניה, אבל רבקה, שבנות הדוד לא ידעו היכן היא בדיוק, המשיכה להיות במצב קשה. הצוות אמר למינה שרבקה גוססת וכדאי שהן תמשכנה בדרכן. שתי האחיות עולות על אונייה, כשהן בטוחות שגם רבקה לא שרדה את המחנה. הן חיפשו אותה במשך השנים כשהן בטוחות שהיא נפטרה שם, אבל מציאת היומן גילתה אחרת. ככל הנראה רבקה לא נפטרה בברגן בלזן. לא ידוע אם היא נפטרה כמה שבועות או חודשים אחרי כן, או שבכלל הקימה לעצמה חיים חדשים במקום אחר. גם את הכאב הזה היומן עורר מחדש, מספרת הדסה. "כשהיומן הגיע והבנו שרבקה לא נפטרה מיד, כמו שהן חשבו כל השנים, אסתר ואמא התחילו לריב: למה לא נשארת, למה לא שמרת עליה, האשמה התחילה לחגוג. גם ככה יש אשמת ניצולים, כל מי שניצל מרגיש אשם. זו אשמה מייסרת מאוד. ואני חושבת שזו הסיבה האמיתית שכל כך הרבה ניצולים לא רצו לדבר, כי אם אתה פה, למה אתה פה? אז למה בכלל לדבר? זו חוויה קשה מאוד". שפרה, אם היית פוגשת היום את רבקה, מה היית אומרת לה? "הייתי אומרת לה תודה שהיית מספיק אמיצה וכנה לכתוב את מה שמתרחש אצלך עמוק בפנים. בזכות זה השארת לנו אוצרות רוח". ***