מאמרה הרהוט, המעמיק והערכי של ד"ר שפרה מישלוב ”טלאי צהוב – כי לעולם לא עוד" בעניין יזמת המשלחת הישראלית באו"ם לענוד טלאי צהוב לעיני העמים היטיב לתאר את חווייתו המורכבת של עם ישראל בימים אלה. ומכיון שהדברים נגעו במהלכם ביסודות אמוניים של דורינו אלה, מתבקש לבחון את המסקנות בזוית נוספת. אכן, בתקופת השואה וביחסינו עם הכובש הבריטי היה מקום לתביעה מוסרית כלפי הגויים של זכותנו להגנה עצמית, הבאה מעמדה של עם נרדף וסובל, לאמירה, שהסכמתם ושתיקתם בעת הנוראה של שפך הדם היהודי בגלות הנן שפל אנושי שלא יסולח. במימד הזה הטלאי הצהוב שימש כתזכורת לא רק להשפלתו של היהודי בגלות ע"י הצורר הנאצי ימ"ש, אלא גם לשפלות המוסרית, אליה יכולות לרדת האומות המשלימות עם חשכת הפראות והברבריות, בהיותן מנותקות מאור הצדק והאמת, שעם ישראל מביא לעולם. לעניין זה הציטוט של דוד בן גוריון בהחלט ממלא את תפקידו. אלא שכאן אנו באים להבחנה יסודית בין אז לעתה. 'וחלשים נדכאים ימלאו גבורה/ וסוכה נופלת לחומה בצורה/ ועלובת נפש בשמחה אזורה/ ולישראל יאמר עורה עורה'. מצטטת ד"ר מישלוב את שירו של הראי"ה קוק זצ"ל, בו הוא כמה לקריאה הגדולה לקוממיות ישראל וכבודם. לישראל ייאמר "עורה עורה" לא ע"י האומות. הן קיבלו הזדמנות כזו בהצהרת בלפור, בסן רמו ובכ"ט בנובמבר. אירועים חשובים לשעתם בגאולת ישראל. אך האמירה "עורה עורה" הזו היא של ריבונו של עולם, הגואל את ישראל ונחלתו קמעא קמעא, ויותר ויותר, מזה כ-200 שנה. אמירה זו הנה רבת פנים ועוצמות, נכסית ונגלית, מופיעה בניצניה וצומחת. אין מקום לטלאי צהוב על החומה הבצורה. פרט אחד הסתתר מן העין במאמר. פרט שהוא כלל. בה' באייר תש"ח התרחש דבר בעולמו של הבורא. עם ישראל בארצו הפך לישות, גוי אחד בארץ. מאז איננו נזקקים לאישורן של אומות העולם, איננו תובעים מהן הכרה בזכותנו המוסרית להגנה. איננו באים למציאותנו הלאומית היציבה מתוקף אישורן, אלא בפקודת צור ישראל וגואלו. מה נאה תיאורו של שינוי מהותי זה במאמרה של ד"ר מישלוב: "לא עוד חולשה, דכאות, עליבות נפש. לא עוד ידיים חשופות, תחנונים ושוחד לפריץ/ השר/ המלך/ ההגמון שיגנו עלינו, אלא גבורה, הגנה, שמחה, ערנות של תקומה." אם כן, האבחנה חדה ומדויקת. מהי המסקנה? האם השיטה לקבע את רוממותו של עם ישראל בתודעת העמים היא חזרה לטקטיקה של הצגת מסכנות וקרבנות? נכון שזו שיטה שהורגלנו בה, גם בשנות עצמאותנו. אלא שכבוד ישראל תובע את מקומו, שהרי הוא כבוד שמים. ענידת הטלאי הצהוב (אמנם מעוצב ומגוהץ) ע"י הנציגות הרשמית של מדינת ישראל באסיפת האומות העולמית, גם לו היה (חלילה) בהוראה ישירה של ממשלת ישראל, וכל שכן אם היה תוצאה של יזמה מקומית בלתי מבושלת, אינה ראויה להיות חלק מ"אור לגויים". היא משדרת מסר של חוסר הבחנה בין הגלות המדממת לבין צמיחת גאולתנו. מסר כזה מצביע בהכרח, שהדברים אינם מבוררים דיים גם בתוכנו פנימה. כנראה עוד יש כברת דרך לפנינו עד תחושת החירות ו"ערנות של תקומה". מדוע אם כן קיים חוסר בהירות כזה, במיוחד בשעה גורלית והיסטורית זו? בשעה בה כגודל תקומת ישראל, כך לעומתו עוצמת הרשע האנושי המכוון נגד עמנו. ניתן לראות בכך גם ניצוצות של ישראלי חדש, שלא טעם טעם גלות. שמעולם לא עבר את הנהר אל עברו השני, מגלות לגאולה. הוא כבר נולד שם. ולכן תחושת שאט הנפש משפלות הגלות, אסונותיה וסמליה, קהתה בו בהכרח. לשם כך מתברכים אנו בארצנו מדור לדור בגלי עליה יהודית נחלשים ושוב מתעצמים, המזרימים תדיר לגוף הלאומי את שמחת היציאה מעבדות לחירות, מתודעת הטלאי הצהוב על בגדו של היחיד החלש, אשר בדורות אלה אינו מתבטא דווקא בחתיכת בד, כי אם גם במבטם הסולד של הגויים המשכילים ברחבי העולם על בני מקומם היהודים כמיצגי המדינה היהודית, שמחת יציאה אל עבר תודעת הדגל הלאומי המתנוסס מעל ראשה של אומה שלמה ומאוחדת. וביותר, עזיבת רוח תרבות אדום, הספוגה בעליונות גסה על היהודי המושפל, אל הצמחת תרבות ישראל המקורית העתיקה הרעננה, הכובשת וגואלת בחיותה העדינה את ערכי המוסר העולמי. לעולם לא נענוד עוד את הטלאי הצהוב הבזוי והמבזה, כי איננו זקוקים לחמלתכם, ואיננו מוצאים בה נחמה וצורך. נאמר לאנושות וחכמיה בשם אלוקי מערכות ישראל, בענווה ובתודעת שליחות, כי מלחמותינו הצודקות, לא רק הכפויות עלינו, מלחמות מלכות ישראל, מביאות אל קרבם תקוות גאולה לרוח האדם הכללית, להכרתת הרשע ולנצחון הצדק והיושר.
