"המתנדבים בעם ברכו ה'" (שופטים ה ט) זו יכולה היתה להיות שעתה הגדולה של הציונות הדתית במלוא תפארתה ועדיין לא מאוחר, אני נחשף לעובדה זו בכל יום שעובר. מיד לאחר פוגרום שמחת תורה, נוצרה מציאות שהביאה לצורך הקריטי של סיוע לקבוצות שונות. אם בשנה שלפני ההתנתקות ניסינו לעשות מבצעים "פנים אל פנים" ומבצעי הסברה עצומים, שכולם נפלו על אוזניים אטומות ועל לב אטום עוד יותר, הפעם ניתן לעשות זאת בלי להוציא מילה אחת מהפה, בלי לנסות לשכנע, פשוט לעשות. ועל מה אני מדבר, אז ככה, החל משמחת תורה משפחתי וחבריי עסוקים בסיוע למפונים, לחקלאים, לחיילים, משפחותיהם ועסקיהם. מהדרום עד הצפון. אם זה בהתנדבות במלונות המפונים, שינוע של ציוד עבור המפונים, שיחות, חיבוקים, אוכל, מיון חפצים ועוד. אם זה בקטיף עגבניות ועגבניות שרי, מלפפונים, אפרסמונים, לימונים, אבוקדו, פומלות ועוד ואפילו אני, במצבי, מצאתי את עצמי קושר חוטים לקישואים בישובי העוטף וזאת לאחר סיור חיזוק והאבסה של חברים ובני משפחה אשר מגויסים שם. מצאנו את עצמנו מגיעים ללוויות, ניחומי אבלים, אזכרות ועוד. אך כל זאת באופן פרטי, בלי הצהרות, בלי שידעו עלינו מאומה – מאיפה אנחנו, מי אנחנו, למה אנחנו ועוד ועוד וכאן אני חושב שהיינו יכולים לעשות יותר ולמה אני מתכוון? לציונות הדתית יש מערך עצום ומאגר גדול של קבוצות נוער ובוגרים מובנה – אם זה ישיבות, ישיבות תיכוניות, אולפנות, מדרשות, תנועות נוער ועוד. כל שהיה צריך לעשות הוא שכל קבוצה כזו, לדוגמא – אולפנת "מעלה לבונה", בה לומדת אחת מבנותיי, תוציא חולצות עם הלוגו "אולפנת מעלה לבונה למען חקלאי העוטף" ויוציאו אוטובוסים לחממות העוטף, באישור הורים ועם אפשרות מימון ממשלתית, בכל זאת, זה צורך כלכלי ומלחמתי של המדינה ואפילו בלי מימון. מי שלא מעוניינת, לא חייבת. ביום הן מסיימות משק שלם. וככה כל קבוצה. "שבט...... בני עקיבא למען החקלאים" וכן הלאה, הבנתם את הרעיון. טיפה יח"צ והמדינה היתה מבינה שהנה, זו הציונות הדתית והם כאן כדי להציל את המצב. אין חקלאי אחד שלא היה מתרגש ומתחיל להבין שיש לו עסק עם ציבור איכותי. אם ביום כיפור "כח קפלן" השתלח בציונות הדתית באופן חסר רסן, תוך האשמות על רצח תינוקות ועוד, הפעם הם היו סותמים את הפה לתמיד ואם לא הם, אחרים היו סותמים להם את הפה. אם אהוד ברח הפך את הציונות הדתית לשק חבטות, הפעם היה סותם את הפה לתמיד או שהיו סותמים לו – החברים שלו..... זה לא רק הם, זה גם לפיד המשתלח הסדרתי שטרח להצטלם עם ארגז ירקות על הכתף ואשתו להצטלם עם נעלי עקב בחממה.... זה גם ליברמן המשתלח וכן הלאה. עדיין לא מאוחר! גם ככה התלמידים לא בדיוק לומדים, חלקם אפילו מפונה ומשועמם בבית וכשלעצמי, בינינו, המסגרות הללו נועדו בעיקר ליצירת מסגרת חברתית, פחות ממסגרת לימודית, את הבגרויות אפשר גם לעשות בשנה אחת בבית. הערך הגדול ביותר לטעמי במהלך כזה, הינו החינוך לסולידריות חברתית, הפנמה והטמעה פנימית של המשפט "ואהבת לרעך כמוך" בתוך ה DNA של הנוער שלנו. חינוך לכך שהמשפט לפני התפילה של "אני מקבל על עצמי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי....." אינו משפט מהשפה ולחוץ, אלא אמת מעשית, בחינת "כל הלומד על מנת לעשות..." ואני מאמין שבחינוך, זה הדבר החשוב ביותר. לקראת ההילולה של ר' שלמה קרליבך והאדמו"ר מפיאסצ'נא, שהיתה גם היא לא מזמן, נזכיר את דבריהם – "הדבר הכי גדול בעולם, הוא לעשות טובה למישהו אחר". זה החינוך ואלו הערכים אותם אנו רוצים להנחיל לילדינו. לכן, אני ממליץ לכל מוסד חינוכי ולכל תנועת נוער ובוגרים, גם באופן ישובי וקהילתי – אם מדובר בקהילות שמעוניינות לפעול כך, להוציא חולצות, להכנס לקבוצות (ישנן המון כאלו) וללכת להשפיע, לעזור באופן שימנע את הצורך ב"פנים מול פנים" מאוחר יותר. באופן שלא נצטרך להוציא מהפה מילה אחת כדי לספר מי אנחנו. אז תעלו על נעלי עבודה, כובעים, סנדביץ', חולצה וקדימה – לעבודה ולמלאכה. בהצלחה.
