הידיעה שאחים ואחיות שלנו, נשים וגברים, זקנים וצעירים, נתונים בידי חיות טרף, אבל נמצאים במרחק הושטת יד, כמעט יכולה להטריף את הדעת. הלב יוצא אל בני המשפחות הכואבים ודואגים, והרצון שלהם לראות שוב את יקיריהם חופשיים מוצדק מאין כמוהו. גם הזעקה שלהם מוצדקת – תפקידם הטבעי בתור בני משפחה הוא לעשות את כל אשר לאל ידם כדי לשחרר את יקיריהם. אין ספק בדבר שהזמן הוא בעוכרנו בסוגיה זו. מצבם הרפואי והפיזי של החטופים ודאי אינו משתפר, שלא לדבר על המצב הנפשי. החשש לחייהם גובר עם כל יום שעובר עליהם בשליטת מחבלי החמס. המאמצים המבצעיים לא הביאו עד כה, למעט במקרה אחד, לשחרור חטופים חיים. האסון הנורא של שלושת בני הערובה שנהרגו בידי כוחותינו ודאי מחריף את הסיטואציה, ולכאורה דורש חתירה לעסקה, גם אם מנקודת מוצא נחותה הרבה יותר מאשר הקודמת ונכונות לויתורים מפליגים. כל זה נכון ופשוט, ואפשר אף לומר שמוסכם על הכל. אבל צריך לומר גם עוד משהו. הרצון להציל את החטופים והדרישות – המוצדקות כאמור – להביא לשחרורם בהקדם האפשרי, פוגע במאמץ הישראלי להכריע את החמס. שמעתי כבר כמה מומחים שטענו שהפסקת האש במהלך העסקה הקודמת לא פגעה בהישגים המבצעיים של צה"ל שלפניה. אינני מומחה צבאי ועל כן אינני מתווכח עם טענה זו, אף שהשכל הישר קצת מתקשה לקבל אותה (מה גם שלפחות לעיני הבלתי מקצועיות, נראה שללחימה שלאחר הפסקת האש ישנם מאפיינים שונים מאלה של זו שלפני ההפסקה, כגון מלכודי בתים). אבל די פשוט שהעסקה הבאה, בהתחשב בעמדת המוצא של מדינת ישראל ובלחץ הפנימי הגובר לחתור אליה, תהיה קשה הרבה יותר. אנו שומעים שהחמס מתנה עסקה בהפסקת הלחימה לחלוטין. ממשלת ישראל איננה מוכנה לתנאי זה אך מצד שני היא מציעה לשחרר אסירים 'איכותיים' יותר, כלומר מחבלים בכירים יותר. הישג כזה יחזק את החמס ובוודאי יקשה על מיטוטו. דומה שנכון להתבונן על הדברים כך: הדרישה לשחרר את החטופים ויהי מה, מדגישה את זכותו של הפרט. זה בסדר גמור, ואולי אף יותר מכך, שהפרט דורש את זכויותיו; בזכויותיו של הפרט כלולה גם הזכות לדרוש את זכויותיו. אולם אין זה אומר שהכלל צריך להרגיש מחויב לפרט עד כדי להכפיף את האינטרס הכללי לזכויות הפרט. זאת בגלל שתי סיבות. האחת, שגם לכלל יש זכויות, לא פחות מלפרט. והשניה, שהעמידה על זכויות הכלל משרתת בסופו של דבר גם את הפרטים. ביסוד ההתבוננות הזו עומדת הוראת חז"ל שלא לפדות את השבויים ביותר מדמיהם - מעבר לכך שהוראה זו באה למנוע העמסה כבדה של הפרט על הכלל, היא נועדה להפחית את האטרקטיביות של השבי, וממילא להפחית את הסיכון לשבי עתידי. דומה שגם בנידון דידן, עסקה שתבוא לקראת החמס בצורה דרמטית מדי תגביר את תאבונו ואת תאבונם של עמיתיו לדרך ותדרבן אותם להוסיף ולהשתמש בטכניקה זו. כאשר הכלל חזק דיו, הוא מסוגל לקחת סיכונים ברמה מסוימת כדי להביא לרווחת הפרט, שהרי הפרט הוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו. הצלחה במאמץ כזה מחזקת את השייכות לכלל ומאדירה אותו. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא מבצע אנטבה. אולם זאת בתנאי שהדבר לא פוגע באינטרס החיוני שלו. ואם כבר הגענו עד כאן, אין זה העימות הראשון בין כלל לפרט שאנו חווים בשנים האחרונות. דומה שעימות זה עומד בשורש המחלוקת החריפה בנושא הרפורמה המשפטית, כאשר הממסד המשפטי הרים על נס את זכויות הפרט, גם על חשבון זכויות הכלל. הטענה הבולטת ביותר כנגד הבקשה ליצור מנגנון שיאזן את הרכבו של בית המשפט העליון היתה שתפקידו של בית המשפט העליון הוא לשמור על זכויות הפרט, אל מול הרשות המבצעת, שבמשתמע דואגת לזכויות הכלל. גם הטענות על 'הפרת החוזה שבין המדינה לאזרחיה', היוצאות מנקודת מוצא שהמדינה מחויבת התחייבות 'משפטית', ראשונה במעלה לזכויות הפרט של אזרחיה, אשר מושמעות כיום כלפי הנפגעים מהתקפת החמס (ושוב, אי אפשר שלא להבין את תחושותיהם) הושמעו לפני שנה על ידי קבוצות של מתנגדי הרפורמה כגון הטייסים, אנשי ההייטק ועוד. זאת בניגוד לתחושה רחבה המפעמת ברבים – בחיילי הסדיר ובמילואימניקים, בסבתות המבשלות ובנוער המתנדב, בפותחי הבתים למפונים ובפותחי הארנקים, אשר בימים הראשונים לאחר שמחת תורה מצאה לה ביטוי עוצמתי מאוד גם בכלי התקשורת, ובתקופה האחרונה נדמה שמפנה את מקומה שם לטובת קולות אחרים – תחושת הכלל. תחושת האחוה, תחושת הסולידריות. סולידריות זו מביאה לצער עמוק על כל הנרצחים והנופלים, ולדאגה רבה מאוד לחטופים, אולם אל ניתן לנגזרותיה לקום על מקורן – הבסיס הכללי שלנו כאומה. "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
