מהתמשכות המערכה ומהכמויות הבלתי נדלות של מנהרות הנחשפות ברצועת עזה עולות שלוש מסקנות ראשיות:

לישראל אין מושג אמיתי על היקף המנהור שנבנה ברצועה ועל הטמון בו והוא מבחינתה "חידה בתוך תעלומה עטופה באניגמה".

האיום הראשי על ישראל הם לא מחבלי חמאס, אלא שאול התחתיות שנבנתה תחתיה, שמזכירה תיאורים תנ"כיים: ”לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק...” (ישעיהו ה', יד); ”אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ, וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע” (חבקוק ב', ה).

גם אם חמאס יושמד עד אחרון מחבליו ומנהיגיו, ישראל לא תוכל להתקיים בביטחון, כשבגבולה מנהור שהיקפו, פריסתו והטמון בו אינם ידועים;

חיוני להניח שהמנהור הזה ינוצל ע"י גורמי טרור ומדינות עוינות לישראל כדי לפגוע בה, בין אם צה"ל ישהה ברצועה ובין אם ייצא ממנה.

חשיפת המנהור ע"י כוחות צה"ל, נעשה עקב בצד אגודל, הן משום שלמגן החפור והמוסתר, יש תמיד יתרון מבצעי על התוקף, שהוא גלוי וחשוף והן כדי להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים.

מסיבות אלה טיהורה של הרצועה ממחבלי החמאס וממתקניהם דומה לריקון מימי אוקיינוס בכפית;

כניסתם מחדש של אזרחים מעורבבים במחבלי חמאס לאזורים בהם שוהה צה"ל, יחד עם העצמת קצב כניסתן של שיירות הספקה הומניטריות לרצועה שמתדלקות ומציידות את חמאס, מקשה עוד יותר על פעולות החשיפה והטיהור מצד אחד ומאפשרת לחמאס להמשיך ולהתמיד בלחימתו העיקשת, מצד שני.

את המנהרות – נכס אסטרטגי ומרכז הכובד של מערכת הלחימה של חמאס, צריך להפוך ככל שממדיו וגודל תעלומתו נחשפים, לנכס אסטרטגי לקידום מטרה ראשית של ישראל: העברתם של אזרחי הרצועה לראש גשר הומניטרי מחוצה לה.

פינוי האזרחים משדה הקרב צריך להיות אינטרס ישראלי ראשי, משום ש"כמגינים אנושיים" הם הנכס החיוני במערכת הלחימה של חמאס ומנגד, התורפה הראשית במערכת הלחימה של ישראל - הן בקרב הטקטי הצבאי והן במערכה המדינית שהיא מנהלת.

ההד התקשורתי הגבוה שיוצר גילוי המנהור שנועד להביס את צה"ל, הוא מבחינת ישראל הזדמנות להבלטת שלוש נקודות:

מטרת הלחימה הראשית העדכנית של צה"ל (מטרה שעומדת מעל חיסול חמאס) היא טיהורה של הרצועה מהמנהור שחמאס בנה מתחתיה.

חשיפת המנהור וחיסולו מחייבים הרס שיטתי של המרחבים הבנויים ברצועה, שכן מתחתם, חמאס בנה את המנהור.

הצורך בהרס שיטתי של המרחבים הבנויים ובחריש עמוק של כל קרקע הרצועה כדי לטהרה מחידת המנהור והמוטמן בו, מחייב לרוקן את רצועת עזה מאזרחיה, כמו שבוצע בעקבות אסון צ'רנוביל.

טיהור הרצועה ממחבליה וממנהרותיה בלי הרחקת האזרחים, יגרום להקרבה מיותרת של חיי לוחמי צה"ל, להתארכות של המלחמה, לפגיעה במשק ובכלכלה, להעמקת הדה לגיטימציה לקיומה של ישראל בעולם ולהעצמה של האנטישמיות והפגיעה ביהודי התפוצות.

כדי להגן על האינטרסים הישראליים מצד אחד ולאור הצורך הקריטי להציל את אזרחי עזה מהרג באש הלחימה, מרעב, מקור וממחלות, מצד שני, על אוכלוסיית עזה לשהות במהלך טיהורה של הרצועה בראש גשר הומניטרי בתחומי במצרים.

על ישראל להבהיר – אולי אפילו בכינוס מיוחד של הכנסת, שבלי תמיכה ישירה או עקיפה של מצרים – הפיל בחדר שלא מדברים עליו - צבא חמאס על מנהרותיו לא היה קם וטבח ה-7 באוקטובר 23 היה נמנע.

השטח בסיני הדרוש להקמת ראש הגשר ההומניטרי, נמסר למצרים ע"י ישראל לאור ההנחה שהשלום שישרור בין שתי המדינות, יקנה לישראל ביטחון ולכן היא יכולה לוותר עליו.

בגלל הפרת השלום מצדה של מצרים, ישראל נשארה בלי הסכם שלום, שחבל לוותר עליו ובלי ביטחון, שלא ניתן לוותר עליו.

הקמה מיידית של ראש גשר הומניטרי בתחומי מצרים, הוא הפתרון היחיד להשגת שלוש מטרות חשובות לישראל ולעולם: הבאת המלחמה לסיומה המהיר, השבת הביטחון למערב הנגב ולשאר אזרחי ישראל והצלת חייהם של אזרחי הרצועה.

המפתח להשגת שלוש המטרות נמצא בידי מצרים: בהפרתו - המכוונת, או מתוך התרשלות - של הסכם השלום, היא הייתה שותפה מלאה בהבאת האסון על אזרחי ישראל ועל אזרחי הרצועה.

בהתנגדותה להקמת ראש הגשר ההומניטרי בתחומה, מצרים מניחה לישראל ולאזרחי הרצועה לדמם ובכך היא מוסיפה חטא על פשע.

זו תהיה עובדה כבדת משקל בתביעות המשפטיות שיוגשו נגדה לפיצוי קורבנות האסון שלמצרים היה תפקיד מרכזי בהתרחשותו ובהכשלת המאמצים לסיימו.