בשבוע שעבר, ביום חמישי בערב, הייתי בדרכי לשומרון ללימוד משותף עם אימהות ונערי בר מצווה לקראת הכניסה לעול נועם מצוות; לימוד משותף שנקבע אי אז לפני שהעולם התהפך עלינו בשמחת תורה התשפ"ד. בדרך, בעודי מסדר את המחשבות לקראת המפגש, הדהדו באוזניי הדברים המרגשים והמדהימים של איריס חיים, אימו של יותם, שהוקלטו במיוחד ללוחמי ביסל"ח שלחמו באותם ימים בסג'עייה ושהרגו בשוגג את שלושת החטופים, ביניהם יותם חיים ז"ל. דבריה שהופצו זמן קצר לפני שיצאתי לדרך והועברו במהירות בכל פלטפורמה אפשרית, גרמו, כך נדמה לי, לעם כולו לזקוף שוב את קומתו למרות המכה הקשה, והיו עוד פרק גבורה מפעים בהתמודדות של איריס ושל משפחת חיים עם המצב הבלתי אפשרי שנכפה עליהם ועל כולנו. וכך אמרה באותה הקלטה הרואית לחיילים: "אני רציתי להגיד לכם שאני מאוד אוהבת אתכם ושאני מחבקת אתכם פה מרחוק, ואני יודעת שכל מה שקרה זה בכלל לא באשמתכם ובאשמת אף אחד, חוץ מהחמאס יימח שמם וזכרם מעל פני האדמה. "אני מבקשת, לשמור על עצמכם, ולחשוב כל הזמן שאתם עושים את הדבר הכי טוב בעולם שיכול לעזור לנו כעם ישראל, וכולנו זקוקים לכם בריאים, ואל תהססו לרגע אחד אם אתם רואים מחבל, אל תחשבו שאתם הרגתם חטוף בכוונה, אתם צריכים להגן על עצמכם כי רק ככה אתם תוכלו לשמור עלינו. "ובהזדמנות הראשונה אתם מוזמנים לבוא אלינו, כל מי שמעוניין. ואנחנו רוצים לראות אתכם בעיניים שלנו, ולחבק אותכם ולהגיד לכם שעשיתם – כמה שזה כואב ועצוב להגיד דבר כזה – זה היה הדבר הכי נכון כנראה באותו רגע, ואף אחד מאיתנו לא שופט אתכם ולא כועס, לא אני ולא בעלי רביב ולא הבת שלי נויה, ולא יותם זכרו לברכה, ולא תובל אח של יותם. אוהבים אתכם מאוד מאוד. וזה הכול". עוד באותו נושא: עם מחפש משמעות אם יש את נפשך לדעת עם של גיבורי כוח בדרך אמונה בחרנו, בדרך אמונה שבנו באור ולא בבור את השיחה לאימהות ולנערים בחרתי אפוא לפתוח בהקלטה הזאת של איריס. השמעתי את ההקלטה של איריס האם לעשרות אימהות שישבו לצד הבנים שלהן, שיחיו לאורך ימים. לאחר ההאזנה, שאלתי: איך אימא שאיבדה כך לפני זמן קצר את בנה, יכולה לבחור להגיב בצורה כזאת, למרות הקושי העצום? התגובות של האימהות הגיבורות, שרובן נותרו לנהל את הבית לבד כשהבעלים לוחמים בחזיתות השונות, היו מרגשות מאוד, ולימדו לא מעט על החומר שממנו עשויות אימהות יהודיות. הבחנתי שאחת מהאימהות, שישבה בשורה האחרונה, מרוכזת ודרוכה מאוד, וניכר היה שהשאלה נוגעת לה במיוחד. היא אמרה שאיריס התעלתה מעל העולם הפרטי האישי שלה והתחברה לכלל. לאחר שהשיחה הסתיימה, בדרך חזרה, כתבה לי המארגנת שהאישה הגיבורה ההיא שישבה בשורה האחרונה, חזרה מסורוקה, שם נמצא בעלה, פצוע קשה מהלחימה בעזה. היא נסעה שלוש שעות במיוחד כדי להגיע לערב הזה ולהיות עם הבן שלה! מהו הסוד שעומד מאחורי גבורת האימהות שלנו? מאיפה מגיעים הכוחות? השאלות האלה הופנו לא אחת לאיריס חיים במהלך השבועות הארוכים האלה, בראיונות הרבים שנתנה לכלי התקשורת. השבוע, בריאיון שהעניקה לאחר השבעה לערוץ 12, אמרה את הדברים האלה: "אני בכל השבעים יום דיברתי על בחירה שלי לראות את הבן שלי באור ולא בבור. וכשבאה בשורה כל כך קשה ומטלטלת, ובעצם אמרתי, במה אני אתרכז עכשיו, איזו תקווה נשארה לי, לקח לי קצת זמן... בדקה הראשונה ממש התפרקתי, בכיתי מאוד, אבל לא הרבה זמן אחרי, אמרתי: הבן שלי, שאמרתי שהוא לא בבור אלא באור, מבחינה רוחנית, שאני בוחרת – הוא לא בבור יותר, ויותם היה בבור, מבחינת המקום הפיזי שהוא היה – במנהרה כנראה. ועכשיו הוא באור". לצאת מהמקום הפרטי בסיומו של הריאיון שאל המראיין את איריס: "את רוצה להעביר עוד איזה מסר למי שרואה אותנו, אנחנו בשמונים ימים של לחימה לא פשוטה". וכך השיבה: "אני כל יום מקבלת את ההודעות, כמו כולם, של 'הותר לפרסום'. מחר אני הולכת לנחם משפחה... עם כל הקושי, אני חושבת שאנחנו בשעה שכולנו מקריבים פה משהו. אני יכולה להגיד את זה כי הקורבן... זה לא קורבן, אני לא מרגישה שהקרבתי, כי אני חלק ממשהו מאוד גדול, של מדינת ישראל, תמיד אני אומרת שאין לנו מקום אחר בעולם הזה. אף אחד לא רוצה אותנו כל כך. אנחנו חייבים להגן על עצמנו וזאת משימה לאומית של כולנו. וכל אחד שנמצא בסיטואציה, מאוד חשוב מה הוא אומר. "ואתמול היה לי מאוד מביך שישבו אצלי בשבעה... משפחה של חטוף שחזר. ובאותה נשימה גם הלכו להפגין נגד המדינה, הממשלה. מאוד הפריע לי. אמרתי שנייה, רגע, החזירו לכם חטוף, תגידו כרגע תודה. ושנייה בואו נסתכל על כל מה שנעשה בהכרת תודה. "וזה המסר שלי – לצאת לרגע מהמקום הפרטי הזה שרק רוצה לצעוק ורוצה את הילד שלו בחזרה, גם אני רציתי את הילד שלי בחזרה, וכל הזמן רציתי אותו והנה, הוא לא חזר חי, אבל... זה המסר שלי – שאנשים צריכים לדעתי, אני מבקשת מאנשים, לא צריך כלום, כל אחד יעשה מה שמתאים לו, אבל איזשהו אורך רוח ופירגון וחמלה גם למי שעושה". המצווה הראשונה בערב הלימוד לקראת בר המצווה, למדנו בין השאר את דברי רבי צדוק הכהן מלובלין על המצווה הראשונה שמקיים נער בר המצווה בחייו, קריאת שמע של ערבית: "המצוה הראשונה שנתחייב האדם כשנעשה בן י"ג שנה היא קריאת שמע של ערבית שהיא הראשית..." מדוע דווקא המצווה הזאת? משיב ר' צדוק, כיוון ש"עיקר קריאת שמע [הוא] קבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות" (צדקת הצדיק ג, על פי ברכות יג א). ומדוע דווקא קריאת שמע של ערבית? ממשיך ר' צדוק: "דברישא חשוכא (בהתחלה חושך), צריך קבלת עול מלכות שמים, אף מתוך החושך... ואז סופו לקיימה בעושר ונהורא דיממא (ואור היום), השגה הברורה... (צדקת הצדיק, אות ד'). הצעד הראשון בכניסה של נער יהודי לחיים בוגרים הוא הנכונות לקבל עול. להשתחרר לרגע מהמקום הפרטי ולבחור להביט באור – באמונה, גם בבור, גם כשמסביב הכול חשוך, מסופק ומעורבב (מלשון ערב). איריס חיים, באצילותה ובעין הטובה שלה, מלמדת אותנו את סוד החיים היהודי הזה. כיצד בוחרים בחיים גם ברגעי חושך. כיצד בוחרים לראות גם בבור את האור. כיצד יוצאים מהמקום הפרטי ומסתכלים על מה שנעשה בהכרת טובה. אז בשם כל עם ישראל – תודה רבה לך איריס על סוד החיים!
