1. חלק מהציבור הדתי מתלהב מזה שמציגים את אורח חייו, לכאורה, בטלוויזיה. אפשר להבין את ההתלהבות שלנו. זה לא קורה כל יום. אך בלי שנשים לב, מתרחש אירוע דרמטי ומתמשך מתחת לאפנו והוא עונה לשם המסורבל: 'עיצוב תודעה א-פוליטי עקיף'. בטלויזיה - המדיום הוא המסר. הווי אומר: אם זה משודר - כנראה שזאת המציאות; כך מתנהגים, כזה הוא העולם וככה חושבות הדמויות ופועלות, כביכול, בעולם האמיתי. מכאן קצרה הדרך להזדהות 'חיובית' ולמדידת הערכים הדתיים מול מה שמשודר ולא מול מה שכתוב בספר ואנו מחנכים אליו. כי הנה, 'זה העולם הדתי' והוא נראה אמיתי כל כך, אז למה לנו לקחת 'כבד'? 2. זה לא סוד; כך עובדת יצירה; הקהל זורק את השכל ומקבל סיפור המוטמע בו ומעצב את תודעתו לגבי בני אדם וכיצד הם חושבים ומתנהגים. עם לב הצופה פתוח ונוצרת הזדהות (מטרתה של כל יצירה כמעט) - הרי לכם שיעור חינוכי למהדרין (גם אם היוצר לא כיוון לכך). זה הדיל הלא מדובר של המדיה שמציגה, כביכול את 'העולם' גם אם זה לא ממש מדויק. כך למשל, דמויות רבות ושלל דרכי חיים - לא נראים כלל בטלויזיה. הם כוללים נבכי חשיבה אחרים לגמרי ומבוססים על חיים אמיתיים - אך לא מוצגים כ'סיפור' מעורר הזדהות לעולם הרחב. 3. זה קורה לציבורים רבים; אורתודוקסים לגווניהם, אנשי רוח, מתנדבים המסורים לקודש ושאר בני אדם נעלים ומרתקים שהמניעים שלהם גדולים יותר מהישגיות גשמית פשוטה. הבריות הללו קיימות בעוז בעולם הפיזי, אך דרכי החשיבה שלהן לא באות כלל לידי ביטוי ב'במות גדולות'. הם נחשבים, מבחינת תודעת המדיה כלא קיימים. שהרי אם אף אחד לא מדבר כמוך, לא חושב כמוך ולא מתנהג כמוך - דרכך מתקבעת בציבור הצופים (שאינו מכיר בך) כמוזרה. אאוטסיידרית. מבודדת. כך למעשה, באופן עקיף, ציבור שוחרי הרוחניות והקודש המוערך מבודד היטב; כשבתווך, כלי המדיה מושכים גם את מי שהתווית שלו 'דתי' - אל החול המשודר. הנה, 'זה העולם הדתי', והוא נראה כמוך וצפונה, אז מה הקשר 'לשאוף גבוה' מבחינה רוחנית? 4. אני מאמין שהבחירה של גופי תוכן להשקיע בסיפורים מעולמות מסוימים, באופן מסוים - נובעת משיקולים מגוונים שחלקם לא בהכרח מודעים. כל יוצר מתחיל יודע שסיפור הוא סיפור. בכל אדם ועולם אפשר למצוא קונפליקטים מרתקים שאם רק נניח כותב מנוסה לכתוב אותם - ייצא משהו מרתק. דוגמה מוחשית אפשר למצוא ב'שטיסל'. שנים רבות ש'החרדים האסלים' לא עניינו את הטלוויזיה כ'סיפור' (אלא אם כן מישהו חזר שם בשאלה). מתישהו התברר ע"י שטיסל שאפשר ליצור דרמה פופולארית מכל חומר אנושי. הסוד הידוע הזה שמור בכספת של אנשי התוכן. הם עשויים להבין בנקל שמכל דבר אפשר ליצור סיפור טוב ובוחרים, לצערי, גם כשהם נוגעים בעולמות 'דתיים' לעצב את הסיפור, הדמוית ודרכי החשיבה שלהן - כמו מה שמסתדר להם בעולם החול. בדרך הזאת, נחסכים מאיתנו המון סיפורים נעלים ודרכי חשיבה ישראליות שעדין נחשבות 'לא מעניינות' בעיני האמונים על בחירת הסיפורים והענקת התקציבים שמביטים על המציאות במשקפי חולין מצומצמות המעלימות את עצם קיומם של ציבורים רחבים מאוד המקדישים את חייהם לרוחניות ומטבע הדברים חושבים ומתנהגים אחרת ממה שמקובל על המרקע. כך אנחנו מקבלים (לרוב) סדרות 'על דתיים' המשחקות על הטעמים המוכרים של דרמה ולא ממש מדברות את העולם הדתי הרוחני כפי שהוא נראה, נשמע וחושב. זה די עצוב. כי תקציב ראוי לעלילות מתוסרטות בה יראו כיצד הציבור הדתי-רוחני נשמע, מתנהג וחושב - היו יכול לחבר את השיח הישראלי - ולו בטפח אחד - למחוזות ההבנה הישראלית-יהודית ולשלום ביננו, הרבה יותר מכל 'שיח מפלג' שבו גם רעיונות חשובים נאמרים בלהט פוליטי ציני ויוצרים הרחקה. נדב גדליה הוא עורך ומנהל מיזמי תוכן, יוצר הקומדיה הויזואלית 'מדריך למתבונן האמיץ' והספר החדש "רגשות כנים על ימים עלומים".
