כולנו נמצאים במתח של תוצאות הלחימה בעזה, ומייחלים לתמונת נצחון. שחרור החטופים נמצא בראש של כולנו, ובתודעה שהשחרור הוא היחיד שיכול להביא לתחושת נצחון המלאה.

לכאורה מסלול האפשרות לשחרור החטופים מתנגש במסלול הניצחון על המאס, בהעדר יכולת צבאית לשחרר את החטופים. התחושה היא של מלכוד ודשדוש, ומה שקורה בצפון הרצועה ובירי על נתיבות מאל בורג' מעצים את התסכול. השלב הנוכחי דורש חשיבה של חישוב מסלול מחדש, לא בהכרח של "יציאה מהקופסה" כפי שמצוטט בשם גנץ ואיזנקוט ולא בסגנון התבוסתני ביקורתי של רונן ברגמן. מה שחשוב להשתחרר מהקונצפציות החדשות שמתלוות למלחמה הנוכחית, להביט נכוחה מול המציאות המתהווה ולנסח הגדרה מחדש של היעדים.

כאשר מנסים לחשוב מה תחשב "תמונת נצחון" קשה לדמיין, אולי גופתם של המנהיגים. אבל ברוח ימי החנוכה והמכבים אולי נכון יתר לחפש בראש ובראשונה תמונת ניצחון רוחנית, תרבותית, ולאו דווקא צבאית. הכי קרוב לזה היתה התמונה של הרצועה הירוקה של שדות הקיבוצים מול החורבות של בית חנון וג'יבליה. איכשהו התמונה לא זכתה למספיק חשיפה ופיתוח, אבל יש מצב שזה הנצחון האמיתי של תרבות החיים שלנו כעם היהודי ומדינת ישראל, לעומת תרבות המוות של האיסלם מבית מדרשם של חמאס, האחים המוסלמים, דאעש ולמרבה הצער רוב הפלשתינאים.

הפלשתינאים איבדו ב-7.10 את זכותם הלאומית המוסרית למדינה, ועמדה מוסרית פוליטית זו צריכה להיות מוצהרת באופן נחרץ וברור, גם אם היא למורת רוחם של ביידן ובלינקן. הנצחון המוסרי הערכי והרוחני כבר הושג למעשה כמעט מיד לאחר פרוץ המלחמה כאשר עם ישראל כולו, בארץ ובעולם, התגייס באופן מוחלט לטובת המערכה, נס גלוי לאחר שנה מזעזעת של פילוג ומריבת אחים.

למרבה הצער סביב השיח על החטופים, והעיכוב בחיסול הנהגת החמאס מתפתחת תחושה של החמצה עד כדי תבוסה והפסד, וקונצפציית תבוסתנות השמאל השתלטה על הציבור. אותן קולות נושנים מהעבר מהדהדים ומחזירים אותנו לאחור. "דרום אפריקה כבר נצחה בהאג" קורא נדב אייל בקול, ונחום ברנע מסביר לנו שאין לנו סיכוי לנצח במערכה הזו, ולכן שחרור החטופים בכל מחיר הוא הפתרון היחיד. הקריאה לקבל את הצעות החמאס לסיום הלחימה ופינוי כוחות מעזה תמורת החזרת החטופים כבר נשמעת בחוגים שונים, והרבה ממשפחות החטופים מאמצות אותה.

בשיח בתקשורת ישנה תחרות סמויה וגלויה מי מוכן לשלם יותר לסינוואר תמורת השבת החטופים וכביכול מי יותר הומני. נראה שרוב גורמי השמאל אימצו לחיקם את החטופים כמי שמחיים את הקונצפציות שלהן שנמוגו ב-7.10. האמירה שאת חמאס נוכל לחסל אחר כך נשמעת כאמת מוסכמת למרות שברור שלא בכל פעם נוכל להגיע להישגים קרובים כמו עכשיו, ויש חשש שהלחצים שאנו חווים היום מן הסתם יהיו גדולים יותר ככל שישכח יותר ה-7.10. המערכה כולה נמצאת בלחץ זמנים, אשר מנוגד לצורך בזמן להשיג את כל המטרות.

השיח ותרבות המחאה מתגנבות לכל פעולות מטה החטופים, ההסתדרות מכריזה על שביתה מופרכת כאילו במי אתה פוגע כשאתה שובת, ומישהי ממשפחת החטופים מאיימת בהחרפת המאבק וב"נפסיק להיות מנומסים". כאילו הכל נמצא בידי הקבינט, וסינוואר נבהל מההסלמה של המאבק, או שסביר יותר שלהיפך, הוא מחכך ידיו בהנאה ומקשיח את סרבנותו. קטונו להבין את רצון ה' אבל לוואי והוא מקשיח את לבו בדומה לפרעה, כדי להפליא בו את המכות.

מה שנותר הוא נצחון צבאי, שלמעשה ברובו כבר הושג, אבל עדיין דורש לחימה בעצימות נמוכה יותר אבל נחושה ומתמשכת. מה שנקרא בפי כל סוגיית "היום שאחרי" יש להגדירה גם באופן צנוע יותר ומדויק יותר. יש צורך לחשוב על ההסדרה האזרחית בעזה, כבר מהיום. מתוך האזנה למזרחנים למיניהם שמנסים לדלות קולות שבירה מהחמאס וקולות מחאה מצד אזרחי עזה, ניתן להסיק שהחמאס הוא בלתי ניתן להכנעה וריסוק בשל המציאות בה אזרחי עזה, רובם ככולם הם חמאס, ואי אפשר למוטט ולרסק שני מיליון ויותר. המיתוס לפיו הם נשלטים ע"י ארגון אכזרי שנכפה עליהם כנראה איננו מדויק.

למרות ששלטון החמאס היה בוודאות דיקטטורי ואכזרי, הוא נשען על הזדהות מרבית של כמעט כל האוכלוסיה. לא ניתן לצפות מהם שהם ימרדו בחמאס, ולא ניתן לצפות שהשלטת גורם ערבי אחר, סעודי, מצרי האמירויות או הרשות הפלשתינאית ירצו ויצליחו לשלוט עליהם. לכן על ישראל לשקול להכיר בכך שהחמאס ימשיך לשלוט אזרחית בעזה, וכל מה ניתן לעשות לשלול ממנו את השליטה הצבאית באופן טוטלי ככל שניתן. מה שמסתמן הוא השארת החמאס כרשות האזרחית של עזה, תחת שליטה בטחונית צבאית של ישראל, בדומה למה שקורה ביהודה ושומרון.

ממילא אין הבדל משמעותי בין הרשות הפלשתינאית וחמאס, וכנראה זה מה שהפלשתינאים מסוגלים לנפק. פירוז הרצועה חייב להישאר רק באחריות ישראל, ואי אפשר לסמוך על אף גורם אחר ערבי או בינלאומי. על בסיס הישרדות אזרחית יש מצב שסינוואר ושאר מרעיו ישמחו לקבל את ה"מתנה" הקטנה הזו, ויכנסו למו"מ תמורת שחרור החטופים כולם.

הכותב הוא פסיכולוג קליני