קמפיין חדש בא למדינה – קמפיין 'היום שאחרי'. כל הפרשנים מהצד היותר מסויים במפה הפוליטית, כל הפוליטיקאים מאותו צד ולאחרונה גם גורמים עלומים בצה"ל, דורשים מנתניהו לדון ולהחליט כבר עכשיו מה יהיה ברצועת עזה ביום שלמחרת תום הקרבות. במקום 'שלום עכשיו' – 'אחרי עכשיו'. ואני מנסה להיזכר באיזו מלחמה ממלחמות ישראל, שאלת 'היום שאחרי' גובשה תוך כדי המלחמה? תשובה לא מפתיעה: אף לא באחת מהן! תמיד, בכל המלחמות, הנחת היסוד היתה שקודם כל צריכים להכריע את האוייב ולסיים בניצחון ולא רק בתמונת ניצחון, ואח"כ כבר נבחן את המציאות ונקבל החלטות מדיניות. וגם כשהגיע 'היום שאחרי', לא הרבה נותר מהניסיונות לייצר מציאות מתוכננת 'ביום שאחרי'. ברוב המקרים זה לא קרה. במגילת העצמאות, זו שכל כך הרבה צוטטה בשנה האחרונה במחאה נגד הרפורמה המשפטית, בן גוריון סירב לציין מה יהיו גבולות המדינה – מתוך חוסר רצון לכבול מראש את המדינה שזה עתה נולדה בגבולות שאולי ישתנו במלחמה. זו היתה החלטה גאונית, כמעט נבואה, כי גבולות מדינת ישראל כידוע היו שונים מאד מגבולות 'תוכנית החלוקה' של האו"ם שההכרזה על המדינה, מבחינה משפטית, התבססה עליה. המלחמה הסתיימה בסדרת הסכמים שנקראו 'שביתת הנשק', שבמשך 19 שנה הסבו רק בעיות וכאבי ראש למדינת ישראל כמעט בכל הגזרות – מצרים עם הטרור של 'הפידאיון' מרצועת עזה, ירדן עם הפיגועים שיצאו משטחה ופשיטות התגמול של צה"ל בעקבותיהם, וסוריה עם הסכסוכים הבלתי פוסקים על האיזורים המפורזים ונסיונות הטיית הירדן שגרמו ל'קרבות על המים'. עוד באותו נושא: החזון המדיני של בן-גוריון לפי פרשת משפטים חמש נקודות שליטה – אבל בלי רצועת ביטחון עזתים חיים תמורת חללים? טעות אסטרטגית מחיר אובדן מנופי הלחץ אחרי מבצע סיני, בלי שום הסכם, הסכים בן-גוריון בסופו של דבר לסגת מכל רחבי סיני ורצועת עזה, על סמך ערבויות אמריקניות שיישמר חופש השיט במיצרי טיראן ושצבא מצרי לא יחזור לרצועה. עוד לפני שהדיו על ההחלטה התייבש, היה ברור שהיא הפכה לאות מתה. כך כותבת מי שהיתה אז שרת החוץ, גולדה מאיר, בספרה 'חיי' על הדיון באו"ם עם תום הנסיגה הישראלית (עמ' 224) בשורות שמוכיחות שההיסטוריה חוזרת על עצמה: "אבל אני אך חזרתי למקומי והנרי קאבוט לוג' (שגריר ארה"ב באו"ם – ח"ה) קם על רגליו. לתמהוני הרב שמעתי אותו מבטיח לאו"ם שבעוד שאמנם תישמרנה זכויות חופש המעבר לכל האומות במיצרי טיראן , הרי את עתידה של רצועת עזה צריך יהיה לגבש בתוך ההקשר של הסכמי שביתת הנשק. אולי לא כל מי שהיה באו"ם באותו יום הבין מה אמר לוג' אבל אנחנו הבינונו יפה מאד. מחלקת המדינה של ארה"ב ניצחה במערכה שלה נגדנו, והמימשל הצבאי המצרי, על חיל המצב שלו, יחזור לעזה. לא יכולתי לעשות מאומה ולא לומר מאומה. רק ישבתי לי במקומי, נשכתי את שפתי, ולא יכולתי אפילו להביט במר קאבוט לוג' יפה התואר כשהוא מרגיע את כל אלה שחששו כל כך שמא נסרב לסגת ללא תנאי. זה לא היה מן הרגעים היפים ביותר בימי-חיי". גם מלחמת ששת הימים התנהלה בלי שום חשיבה על 'היום שאחרי', ואת הגבולות קבעו ההתפתחויות הצבאיות. עזר ויצמן מספר בספרו 'לך שמים לך ארץ' שעם תום המלחמה הוא ישב עם עוזרו דאז רחבעם זאבי ושניהם שירטטו את גבול ישראל סוריה ברמת הגולן כשמשה דיין מציץ מאחור ומעיר להם הערות. כך נקבע הגבול. עשרה ימים בלבד אחרי המלחמה, בי"א בסיון תשכ"ז, 19 ביוני 1967, קיבלה ממשלת ישראל החלטה סודית, כי היא מוכנה לנסיגה מלאה לגבול הבינלאומי בגזרות מצרים וסוריה. לגבי יהודה שומרון וחבל עזה, שם הקו-הירוק לא היה "גבול בינלאומי" במובן המשפטי של המילה, נקבע כי "יישאר מצב צבאי וייעשה מאמץ לחיפוש פתרון קונסטרוקטיבי לטווח ארוך". ההחלטה נשארה חסרת משמעות ומומשה רק עם מצרים עשר שנים אח"כ – אחרי שהנשיא סאדאת הגיע לישראל והביע נכונות להסכם שלום. התוכנית המדינית הרשמית לכאורה של ממשלות ישראל בעשור הראשון התבססה על 'תוכנית אלון' – שגם היא מעולם לא יושמה מבחינה מדינית. היישום שלה היה רק התיישבותי: ההתנחלויות הראשונות אחרי 67 קמו על פי תוכנית אלון. עוד באותו נושא: החזון המדיני של בן-גוריון לפי פרשת משפטים חמש נקודות שליטה – אבל בלי רצועת ביטחון עזתים חיים תמורת חללים? טעות אסטרטגית מחיר אובדן מנופי הלחץ גם במלחמת יום הכיפורים, לפני יובל שנים, המלחמה שמאפייניה מאד דומים למלחמה הנוכחית – הפתעה, כיבוש שטחים בידי האוייב, הדיפתם מעבר לגבול והעברת המלחמה לשטח האוייב – לא נעשתה שום חשיבה תוך כדי לחימה על 'היום שאחרי', מתוך הבנה שתחילה יש להגיע לניצחון צבאי מוכח. רק אחרי שצה"ל התקדם לעבר דמשק וכיתר ארמיה צבאית מצרית בצד המערבי של תעלת סואץ – מציאות שאי אפשר היה להעלות על הדעת בתחילת המלחמה - אפשר היה להגיע להסכמי 'הפרדת הכוחות' אחרי שהמלחמה הסתיימה. אלו בסופו של דבר היו ההסכמים הכי יציבים. ההסכם עם סוריה החזיק מעמד למעלה מ-40 שנה, עד פרוץ מלחמת האזרחים, ולמעשה מתקיים עד היום. ההסכם עם מצרים הוחלף כעבור שנתיים בהסכם ביניים נוסף, וכעבור חמש שנים בהסכם שלום מלא, שאותו אף אחד לא היה יכול לצפות חמש שנים לפני כן. במלחמת של"ג בשנת 1982, היא מלחמת לבנון הראשונה, נעשה ניסיון תוך כדי לחימה לעצב את 'היום שאחרי': הוצאת אש"ף מלבנון והגלייתו לטוניס הרחוקה. התוכנית הצליחה ובוצעה, אבל במקום אש"ף קם אוייב חדש, הרבה יותר מר ואכזרי: חיזבאללה השיעי, נתמך בידי איראן. זאת היתה התפתחות שאיש לא צפה אותה, לא לפני המלחמה, לא בתוך המלחמה ולא אחרי המלחמה, ושהפתרון לה עדיין לא נראה באופק. נסיים במלחמת לבנון השניה: החלטה 1701 שסיימה את המלחמה קבעה שאסור לכוחות חיזבאללה לעבור מדרום לליטני. הבתים המופצצים מטילי נ"ט מהחודש האחרון ביישובי גבול לבנון מעידים יותר מכל על ביצוע החלטת 'היום שאחרי' אותה מלחמה.
