המלחמה הפסיכולוגית-קוגניטיבית נגד ישראל מתרחשת בכמה תחומים. תחום אחד הוא בין הטרוריסטים העזתיים לישראל.
תחום נוסף הוא בין ישראל לבין מגוון שחקנים בינלאומיים. אבל תחום שלישי, כזה שהלוואי לא התקיים, מתגבש לאט אבל בוודאות. וזו המלחמה הפסיכולוגית בין ישראל לבין עצמה.
זו מלחמה שכמו הקרבות בעזה ובלבנון, ישראל לא התחילה, אבל זו עימות שהחברה הישראלית נגררת אליה. למרות הדיבורים על "ביחד ננצח", ולמרות הפצרות חוזרות ונשנות של כל כך הרבה אנשים, כולל הורים שכולים, הלחצים והכוחות הקשורים לאינטרסים שונים יוצרים סדקים שמשרתים רק את האויב. זהו קרב שמתנהל בתקשורת, עם השלכות נוראיות על החברה.
החוסן הדרוש להמשיך במלחמה ארוכה ואולי רב-חזיתית תלוי בחברה מאוחדת. כזה שיש לו אינטרסים משותפים, מטרות משותפות ואסטרטגיה משותפת. כאשר אינטרסים, יעדים ואסטרטגיות מתחילים להתנגש זה בזה, החוסן החברתי, מרכיב חיוני בכל אסטרטגיית מלחמה, עלול להיפגע.
במלחמת האין ברירה של ישראל, שני אינטרסים מתחרים מתחילים כעת להתנגש זה בזה. ראשית, האינטרס והמטרה להביס את חמאס. שנית, האינטרס והמטרה להחזיר החטופים הביתה בשלום. אם נאמץ את הקו שלחץ צבאי הוא מה שבסופו של דבר ייצור הזדמנות לעסקת חטופים, הכל בסדר.
אבל ברגע שהאמון שפעולה צבאית תביא לפתרון העניין נחלש, שתי המטרות מתנגשות ובסופו של דבר, החוסן החברתי מאוים. ובעוד שישראלים בוודאי עומדים מאחורי צה"ל, לא כולם תומכים בהחלטות והאסטרטגיה של ההנהגה הפוליטית שקובעת את יעדי המלחמה.
עם כל יום שעובר שבו בני ערובה לא מוחזרים, מתגבר התסכול והמצוקה בקרב משפחות החטופים. ועם התסכול המוגבר והמתמשך מגיעים ביטויי כעס נגד הממשלה, האשמות נגד ההנהגה הפוליטית ועוד ועוד הצהרות הדורשות הסכם "עכשיו". במקביל, מאות אלפי חיילים ישראלים משרתים לצד מאות שנפצעו ונפלו בקרב, הכל במטרה להביס את החמאס. צריך להתחשב גם ברגשות שלהם וברגשות משפחותיהם.
הנהגת החמאס עומדת בצד וצופה בסבלנות, בעוד שהם רואים את ההצגה כולה בתקשורת הישראלית. בסופו של דבר החמאס הוא שאחראי לחטופים והחמאס הוא שאחראי להשבתם בשלום. ובעוד שברמה האינטלקטואלית כולנו מכירים בכך, הסיסמה ששמענו וממשיכים לשמוע היא לא "שחרר אותם עכשיו", אלא "תחזיר אותם הביתה עכשיו", הבדל דק שעשוי להצביע על מי באמת מוטלת האחריות בעיני רבים ממשפחות החטופים.
אי אפשר להתווכח עם ההרגשה של משפחות רבות שהם ננטשו ב-7 באוקטובר ושלישראל יש אחריות לתקן את הכישלון ולהחזיר את יקיריהם הביתה. למרות ההצלחה החלקית במאמץ עם עסקת ביניים ששחררה בני ערובה רבים, חוסר ההתקדמות מאז נתפס בעיני רבים, אולי באופן לא הוגן, ככישלון מנהיגותי. אבל צריך להתחשב גם ברגשות הישראלים שלמרות הצער על מה שקרה בעבר הלא רחוק גם חוששים מהעתיד המתקרב. הם עומדים על כך שהמטרה להסיר את איום החמאס על ישראל צריכה להתממש --וזה דורש המשך הלחימה.
אנחנו יודעים מדוע החמאס הסכים לעסקת הביניים שנעשתה לפני מספר שבועות. למרות השחרור של אסירים פלסטינאים, המטרה העיקרית של חמאס לא הייתה לשחרר אסירים אלא להשעות את הלחימה, ולקוות שההשעיה תמשיך עד הפסקה מוחלטת של המלחמה.
כעת, חמאס פחות מעורפל בדרישותיו וקובע בצורה ברורה למדי: עצור את המלחמה אם אתם רוצים שאנשיך יחזרו בחיים. וכדי להדגיש את הנקודה, הם משתמשים בטקטיקות הפסיכולוגיות השפלות אבל ברורות ביותר של פרסום סרטונים המראים בני ערובה חיים יום אחד ומתים למחרת. האסטרטגיה הזו של חמאס אינה גישה נמהרת או חסרת מחשבה. הוא נועד לתפעל ולסחוף את דעת הקהל בהתאם לתביעות "לא נותר זמן" של משפחות החטופים, משפחות פגיעות מבחינה פסיכולוגית.
אין שום סיבה שהחמאס ישאיר את בני הערובה בחיים מלבד להשתמש בהם לסיים את המלחמה ולהרחיק כוחות ישראליים מעזה. אבל גם אם ישראל הייתה מסכימה לעסקה כזו, גם החלק השני בחברה הישראלית צריך להסכים. ככל שאכן יש לממשלה אחריות כלפי משפחות בני הערובה, יש לה גם אחריות כלפי שאר החברה הישראלית להבטיח שהעתיד לא יביא עוד פיגועים ועוד ניסיונות לחטוף עוד ישראלים. זו תהיה פרס לטרור ותלמד אותם שכל מה שהם עשו הוכחה כיעילה, למרות הזוועות שהם ביצעו או יבצעו שוב בעתיד.
אז יש לנו ישראל שמפולגת תוך עצמה. מעטים, אם בכלל מוכנים למתוח ביקורת גלויה על משפחות החטופים או על האסטרטגיה שלהן. אבל גם מעטים מוכנים לוותר על המלחמה הזו נגד החמאס. הדילמה הפסיכולוגית עלולה להביא לקיפאון פסיכולוגי אבל נקווה שלא נגיע לזה. החמאס ימשיך לאתגר את רגשות הציבור הישראלי באמצעות משחק על רגשות משפחות החטופים וגורלם של בני הערובה. הציבור וההנהגה יצטרכו אז להחליט מה יותר חשוב: אחריות לטעויות העבר או אחריות למנוע טעויות בעתיד. כולנו היינו רוצים את שניהם, אבל אולי הבחירה הזו לא אפשרי כעת.
זה עשוי להיות קונפליקט בין גישות, אבל גם כזה שבו הלב אומר דבר אחד והמוח אומר משהו אחר.
באו ונקווה שהציבור ומנהיגיו יבחרו בחוכמה.
