80 שנה חלפו מאז נדמה מכונת ההשמדה הנאצית שהמיטה את האסון הגדול ביותר בהיסטוריה של העם היהודי על אדמת אירופה, עד שהתרגשו עלינו העמלקים של דורנו בטבח שמחת תורה במדינת ישראל הריבונית. לאחר שבועות ספורים של גילויי אמפתיה וחיבוקי ניחומים מצד מנהיגי העולם הנאור ומחוות בדמות מופע אור-קולי על פרלמנטים בבירות המערב, נותרנו "עם לבדד ישכון", אך דווקא כזה שמתחשב היטב ברצונות הגויים. הצער המעושה על שארע ליהודים במדינתם, עת אנשים, נשים, זקנים וטף נשחטו, נאנסו ונשרפו חיים התחלפו מהר מאוד במפגן צביעות וקרקס גינויים בטריבונאלים בין לאומיים. יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה נקבע באו"ם לפני 19 שנה בחסות דיפלומטים ישראליים עם המון רצון טוב, אך עם נאיביות גדולה לא פחות. לאורך השנים יהודים רבים האמינו שאם נעורר את זיכרון השואה בקרב אומות העולם, המהלך ייצור התנגדות לאנטישמיות ויחזק את התמיכה ביהודים שחשופים לפגיעות במקום מושביהם, מהטרדות והצקות ועד להתקפות טרור ומעשי רצח. יתרה מכך, יהודים רבים עדיין משוכנעים שזיכרון השואה הינו מרכיב מרכזי בארגז הכלים של יחסי החוץ של מגינת ישראל, התורם לתמיכה בלתי מסויגת בעצם זכות קיומה והיותה כמקום מקלט עבור יהודי העולם. אלא שמבט חטוף על השמות שממשלות העולם נתנו ליום זה במדינתן, מגלה שאין זכר לא ליהודים ולא לשואה, כאקט שיטתי של טיהור אתני אנטישמי, אלא כגישה קוסמופוליטית ניטרלית. בגרמניה, שם החלו לציין את יום השואה הבין-לאומי כבר לפני כ-30 שנה, הוא נקרא "יום הזיכרון לקורבנות הנציונל-סוציאליזם; באיטליה הוא מצוין כ"יום הזכרון"; באוסטריה כ"יום הזיכרון נגד אלימות וגזענות לזכר קורבנות הנציונל סוציאליזם"; בסלובקיה: "יום השואה ושנאת גזע"; ובספרד – "יום לזיכרון השואה ולמניעת פשעים נגד האנושות". מטרת כינויים אלה לבסס נרטיב שבו לא קיימת הבחנה ברורה בין העם הרודף לנרדף, ואין אנטישמיות כנגד יהודים בשל יהדותם. עוד באותו נושא: לחזור לציונות העבודה חייבת להיעשות הניסוי היווני נכשל שמחה לאיד – חובה קדושה לפי הסיפור אותו מספרים האירופים הנאורים לעצמם ולעולם, היהודים ממש לא הקורבנות היחידים של האכזריות הגרמנית הנאצית, ובוודאי שלא בשל יהדותם. כך בשנת 2015, בטקס הזיכרון השנתי שנערך בבית התחתון של הפרלמנט הגרמני, נשיא הבונדסטאג לשעבר נורברט למרט נשא נאום עמום וציין: "אנו זוכרים את חסרי הזכויות, המעונים והנרצחים: יהודי אירופה, בני הסינטי והרומא, עדי ה', מיליונים של סלאבים עקורים, עובדי כפייה, הומוסקסואלים, אסירים פוליטיים, חולים ונכים - כל אלה שהוכרזו כאויבי האידאולוגיה הלאומית-סוציאליסטית ונרדפו על ידה". מי שלמרבה החרפה בא וסייע לדברי ההבל של למרט, שנועדו להפחית מאחריותה ההיסטורית של ממשלתו, ולנסות להלבין את הכתם בהקמת תעשיית מוות לראשונה בהיסטוריה האנושית, היה שר החוץ לשעבר יאיר לפיד. בנאום שנשא בשנת 2021 בכינוס הפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות, קבע הדיפלומט הבכיר של מדינת היהודים בשעתו, כי אנטישמיות איננה רק שנאת יהודים. "האנטישמים לא היו רק בגטו בודפשט", טען לפיד, "הם היו סוחרי עבדים שזרקו מספינות עבדים למי האוקיינוס. האנטישמים הם בני שבט ההוטו ברואנדה שטבחו בבני שבט הטוטסי... הם אנשים שהורגים במכות צעירים מהקהילה הלהט"בית...", קבע בדברים שערבו לאוזני מנהיגי אומות העולם. אלא שלפיד ממש לא לבד. ברוח הזו התפתח במחוזותינו בון טון ערטילאי ומעומעם שבמקרה הטוב מבטא סימטריה בנוסח "שלום עושים עם אויבים", ו"קיצוניים משני הצדדים" ובמקרה הרע, מדינת ישראל הריבונית, בעלת העוצמה הצבאית והכלכלית שייכת כעת לצד הרודף, התוקפן והאלים כלפי ערביי עזה, יהודה ושומרון. הצגה זו מאפשרת לאותן מדינות לתמוך באופן רשמי בארגונים פלסטיניים אנטישמיים, ולהציג רצח יהודים כזעם רגעי שמתפרץ באקלים של סכסוך אזורי ולא כרצח על רקע אתני יהודי, המתבטא בקריאות כגון "אד'בח אל יהוד", "ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד", ועוד. ביטול ההבחנה המוסרית והמתבקשת בין זהות הרודפים לנרדפים, הינו טשטוש ועצימת עיניים מודעת בין טוב לרע ובין אמת לשקר. באופן הזה, החלש יהיה בהכרח הצד הצודק בקונפליקט. ביטול הרקע עליו נרדף עמנו במשך אלפיים שנות גלות וכן ב-76 שנות עצמאותה של ישראל כמדינה ריבונית זוהי עוולה ערכית שאין למעלה ממנה. החשש התמידי והפבלובי מ"מה יאמרו הגויים" מכרסם באוטונומיה של "מה יעשו היהודים". כל ניסיון לקדם אג'נדות מסוימות, והמשכיח את ההיסטוריה המדממת שלנו – רק מאפשר את קיומו של הרוע ממנו סבלנו. בעידן בו גל האנטישמיות בלבושו החדש והמעונב שוב שובר שיאים חדשים, יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה הפך אם כן, למשולל הקשר יהודי ולמעשה כחסר משמעות. אין לנו במדינתנו את הפריבילגיה לשכוח בשם מה אויבנו קמים עלינו בכל דור ודור לכלותינו, או לחמוק עוד מלהביט אל המציאות נכוחה. שאם לא כן, אזי בעולם ימשיכו לראות באנטישמיות תופעה אוניברסלית שהמאבק בה מסתכם לכל היותר בגינוי רפה ונקודתי. את העובדה הזו כנראה שלא נוכל כבר לשנות, אך מול המתקפות שפוגעות במדינת ישראל אין באפשרותנו לשתוק ולשבת בחיבוק ידיים. הכותב הוא ראש המכון התורני שע"י ישיבת אור וישועה
