המון שנים עברו מאז עשיתי הסבה ממורה בתיכון ליועצת לקידום מעמד האישה, או כפי שנהוג לכנות היום: קידום שוויון מגדרי. לא הרבה השתנה: פוליטיקאים ופוליטיקאיות באו והלכו, דיברו, ורק קצת- עשו. "הייתי שם- עשיתי את זה". כבר זמן רב שהיועצות ברחבי הארץ, במעמדי ובתפקידי, חורשות את וועדות הכנסת, ובמיוחד את הוועדה לקידום מעמד האישה את משרדי הממשלה המתחלפים, את חדריהם של הח"כים החדשים והוותיקים ושל השרים – יותר נכון, השרות- שמשתנים, במטרה להשמיע את קולן של הנשים. הם (והן) עסקו, בעיקר, בפוליטיקה, בעוד שאנחנו, היועצות, התעסקנו בלתקצב עוד תכניות לקידום תלמידות למנהיגות חברתית או לתחום המדעים, עוד סדנאות קרב מגע והגנה עצמית, או עוד הקמה של פורום בעלות העסקים בעירנו. ולצד כל זאת, אנחנו עסוקות בלייצר שיתופי פעולה עם ארגוני המגזר השלישי. ארגוני הנשים, מועצות התלמידים והנוער וארגונים המטפלים בבריאות האישה שיתפו איתנו פעולה, אנחנו דואגות להרצאות בנושא סכנות הסייבר, מיניות בריאה לצד העלאת המודעות לנורות אדומות וסימנים על אלימות במשפחה ורצח נשים. התקשורת סיקרה רבות את האונס של הנערה עם הצרכים המיוחדים באשדוד- אבל, בסוף, נשארתי אני להיות בשטח ולתת מענה לאימהות באשדוד, ובנותיהן, על מנת שירגישו בטוחות. את זה לא תשמעו בתקשורת. וגם עכשיו. כשטילים נופלים על אשדוד, מתינו מתרבים, סביבנו שכול והרס, הלומי קרב ופצועים רבים סביבנו, וגם נפגעי ונפגעות טראומה- פיסית ונפשית, גם עכשיו אנחנו בשטח. כשהמצלמות של התקשורת נכבות- אנחנו עובדות. קשה. ובערב אנחנו באות עייפות הביתה, חושבות על המפגשים הלא פשוטים שחווינו היום, על הסיפורים המאתגרים והמורכבים שהובאו בפנינו, ונדליק טלוויזיה נראה בחדשות שארגון הUNWOMEN מסרב לגנות את אירועי ה7 באוקטובר; שהממשלה שוקלת לבטל את המשרד לקידום שוויון מגדרי (שכל היועצות תלויות בו, לפעמים כמו אוויר לנשימה); על עוד ארגון נשים שעושה מיצגים ומיצבים ראוותנים שלא אומרים כלום (אבל זוכים לסיקור תקשורתי רחב) על חברות כנסת, "פמיניסטיות", שלא מוחות, ולו כאמירה, על סגירת המשרד לקידום מעמד האישה. ועל אנשים רעים שמתבטאים בעד הפיכתן של נשים ונערות לכלי במלחמה הקיומית של מדינת ישראל. וכל מה שעובר לי בראש זה: איזה מוח מעוות ואיזה מוסר כפול יכול לגרום לאנשים בכלל, ולנשים בפרט, להתעלם מהעדויות המזעזעות, מההתעללות האכזרית הנראית על גופותיהן של הנרצחות? מנאומה של אגם גולדשטיין-אלמוג בעצרת למען החטופים לחברותיה שעדיין נמצאות בשבי החמאס: "הוא פגע בך שוב ? הוא שוב פעם שאל אם את נשואה, אם את רוצה שיסדרו לך מישהו בעזה? הוא שוב פעם נכנס לך למקלחת, הפשיט אותך מהפיג'מה שנתן לך? תוך כדי גם נגע בפציעת הכדור שירה בך, זה כאב לך ממש, אבל השליטה שלו בך כאבה יותר, הגוף שלך כשלו ככה הוא התייחס אלייך, נכון חברה שלי?". גם עם הטראומות הללו אנחנו, היועצות לקידום שוויון מגדרי, נצטרך להתמודד ולהישיר מבט למצב הקשה הזה. זה תפקידנו ושליחותינו מאז השבעה באוקטובר להשיב את האמון של נערות ונשים באנשים סביבם. בין אם נחטפו או נפצעו או איבדו חבר קרוב, ובין אם רק נחשפו לעדויות בתקשורת- שלא אחת מחזקת את הטראומה על ידי חיטוט עמוק מאוד ונבירה ברכילות ה"צהובה" שמערערת את המרקם החברתי שלנו. אני מזמינה את התקשורת להתלוות אליי ליום אחד מבוקר ועד לילה ולראות את ההשלכות של הסיקור הנוכחי. עד כמה למילים שנאמרות באולפנים המקוררים יש משמעות. הקמפיינים היפים, ההפגנות הרועשות ופאנלי המומחים באולפנים לא תואמים את המציאות בשטח. את הצרכים. את האתגרים. את המורכבויות. החיים שלנו הם לא אדום ו-וורוד. הכותבת היא יועצת ראש העיר אשדוד לקידום מעמד האישה