בעוד כחודש נחגוג את שמחת תורה. שנה בדיוק לטבח הנורא ולתחילתה של המלחמה שאנחנו עדיין בעיצומה. והשאלה שמטרידה רבים היא כיצד נכון וראוי לחגוג את שמחת תורה השנה. האם צריך להפחית מעט את השמחה בגלל המצב? האם יש לציין בצער את ההרוגים והחטופים תוך כדי הריקודים? האם שייך לרקוד ברחובותיה של עיר כשיש משפחות שכולות? המבוכה רבה. ואני מציע שהשנה נחגוג את שמחת תורה בכפל כפליים. נכפיל את זמן הריקודים והשמחה, ומי שנהגו לצאת לרחובה של עיר, יצאו השנה למספר רחובות כפול ממה שהיו רגילים בכל שנה. כמו שיש תשלומין לתפילה כך נעשה השנה תשלומין לשמחת תורה. יש קשר הדוק בין המלחמה ובין שמיני עצרת ושמחת תורה. אויבינו נלחמים בנו אך ורק בגלל היותנו יהודים. שמחת תורה היא היום שמייצג את בחירת ה' בנו מכל העמים ואת הרצון של הקב"ה לעשות עימנו "סעודה קטנה". לכן מקריבים בו "פר יחידי כנגד אומה יחידה". לפני שנה הנאצים מעזה הפכו לאבל מחולנו. דווקא בגלל זה הניצחון עליהם השנה יהיה כפל ריקודים וכפל שמחה בתורה. אנו נרקוד ברחובות ערי ישראל בזמן שרחובות עזה חרבים. יתרה מזו, אצל יהודים רבים התעורר בשנה האחרונה הניצוץ היהודי, בין שהם מתושבי העוטף, לוחמים בעזה או אזרחים ברחבי הארץ. רבים מהם עדיין רחוקים ולא ירגישו בנוח להיכנס לבית הכנסת, אבל הניצוץ בליבם חי וקיים. בואו נזכה אותם ונביא את התורה אליהם. נוציא את ספרי התורה לרחובה של העיר בכל מקום ומקום, נקרב את התורה לאותם רחוקים ומתוך כך גם הם יתקרבו אליה. מובא בזוהר שלפעמים התורה מתגלית אל האדם לרגע אחד כדי לעורר את האהבה שלו אליה. מי יודע, אולי יהיה זה הרגע. כל הדיון בעיניי בשאלה איך נחגוג את שמחת תורה השנה נובע מזה ששכחנו את הקשר שלנו לתורה. התורה ליוותה אותנו במדבר, בכיבוש הארץ ובבניין המקדש 'בצאתי ממצרים'. היא גם ראתה בחורבננו הגדול ובגלותנו לנהרות בבל 'בצאתי מירושלים'. היא שכנה בארונות הקודש בפולין, ספרד, איטליה, גרמניה, מרוקו, עירק ותימן. בשמחת תורה בגלות התורה לא יצאה מבית הכנסת כי זה היה מסוכן. לפעמים היא הייתה צריכה להיות מוחבאת מאימת הרומאים, האינקוויזיציה, הקג"ב או הנאצים. אבל מעולם התורה לא עזבה אותנו ואנחנו לא עזבנו אותה. ברית כרותה בינינו, "לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן", אז עכשיו, משזכינו לחזור לארצנו ויש לנו מדינה משלנו, נחזיר את ספר התורה לארון? נתבייש בתורה? נצניע אותה כאילו אנחנו בגלות? לא רבותיי, לא זו הדרך. ישנו עוד רובד ביחס לשמחת תורה, והוא כלפי אומות העולם. שנה שלמה אנו מצויים בחילול ה'. כבודנו הלאומי נרמס, עבדים משלו בנו, פראי אדם אמרו "לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד". גם בארצות הנכר הרחוקות השם 'ישראל' הפך למשל ולשנינה. לכן כל מבקשי רעתנו ישמחו מאוד לראות אותנו עצובים ביום חגנו, לראות אותנו מצניעים את ספרי התורה ויחד איתם מצניעים את זהותנו. הם מצפים לראות אותנו בוכים ביום שבו צריכה להיות שמחה. אם בשמחת תורה חלילה יישמעו קולות בכי ונהי אצלנו, אזי תשמחנה בנות פלישתים ותעלוזנה בנות הערלים. האחריות של כולנו היא שזה לא יקרה. יש ימים של בכי ויש ימים של שמחה. לא בוכים ולא מצטערים בשמחת תורה. אדרבה, נוציא בגאון את תורתנו לרחובות ומהם בעזרת ה' תצא תורה לכל העולם. אני פונה מכאן לכל קהילה, לכל ארגון, לכל בית כנסת או בית מדרש ולכל תנועות הנוער הדתיות. אין זו העת לחולשה, למבוכה, לביישנות או לבלבול. תזכרו איך רציתם לחגוג את שמחת תורה בשנה שעברה, והשנה תכפילו את הכול. יותר ריקודים, יותר שמחה, יותר רחובות, יותר זמן. השנה יצטרפו לשמחתכם אנשים רבים מעם ישראל שאולי זו תהיה להם השנה הראשונה לרקוד עם התורה או אפילו רק לצפות בה מרחוק. גם נשמות החיילים הגיבורים שמסרו נפשם על קדושת ה' ישמחו איתכם, כי בסופו של דבר על זה בדיוק הם יצאו להילחם. שמחת התורה תמלא אותנו בעוז ובתעצומות להכניע ולהשבית אויב ומתנקם, עד שננצח וגם נשיב בנים לגבולם. נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה.