היום העם היהודי מציין בצום את האבל הלאומי על אובדן זיק התקווה לשיקום הקהילה היהודית שנותרה בארץ לאחר חורבן בית המקדש הראשון, עם רצח גדליה בן אחיקם ובריחת היהודים למצרים. מחר, באופן חד פעמי, מדינת ישראל תציין את הטבח הנורא בתולדותיה בתאריך הלועזי שלו – 7 באוקטובר. אולם בלוח השנה הלאומי של מדינת העם היהודי, נקבע כי יום הזיכרון לחללי הטבח ונופלי מלחמת חרבות ברזל יחול בתאריך כ"ד בתשרי. למעט מקרה בו כ"ד בתשרי חל בשבת (כפי שיקרה השנה), שאז הוא נדחה ליום המחרת. אינני יודע אם מקבלי ההחלטות נתנו דעתם לכך בקובעם תאריך זה, אולם בראייה היסטורית אין מתאים מתאריך זה לקביעת יום אבל לאומי, שכן התאריך כ"ד בתשרי הוא תאריך שמוכר לנו כְּיום אבל לאומי עתיק יומין, עוד מתקופת המקרא. בספר נחמיה (פרקים ח-י) מסופר שבעת חידוש ההתיישבות היהודית בממלכת יהודה, לאחר שיבת היהודים ארצה מגלות בבל, התאספו כל העם מערי יהודה ובנימין אל ירושלים. במעמד רב רושם, שהזכיר את מעמד 'הַקְהֵל', הקריא עזרא הסופר לפני כל העם את התורה ביום הראשון של ראש השנה, ועורר את ישראל לחשבון נפש נוקב על חטאיהם. הדבר גרם לצער רב בעיצומו של החג, עד שהלויים נאלצו להרגיע את העם באומרם להם: "הַסּוּ, כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ!" (נחמיה ח, יא). למחרת, שוב קרא עזרא מספר התורה, הפעם לאוזני "רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם" (שם יג). עזרא קרא על מצוות שונות, ובכללן על מצוַת הסוכה. כששמעו זאת ראשי העם, התעוררו לשוב ולקיים את מצוות הסוכה, לאחר שלא קיימו אותה בשנות הגלות החשוכות. עוד באותו נושא: חלון ההזדמנויות הולך ונסגר בשם ישראל יכונו כיצד הבינו הרבנים את דעת הרב עוזיאל? להתחיל מבראשית ברא גם במהלך ימי חג הסוכות קרא עזרא לפני העם בתורה, ועורר את ליבם לתשובה ותיקון על חטאי הגלות. העם החליט לעשות מעמד תשובה בו יחדשו את הברית עם ה' זמן קצר לאחר השיבה מגלות בבל, בדומה למעמד הברית בהר גריזים והר עיבל, שהתרחש זמן קצר לאחר הכניסה לארץ בימי יהושע בן נון. בכ"ג בתשרי, אסרו חג סוכות, לא מתאים לעשות יום אבל ותשובה, אז דחו את יום האבל ליום המחרת – כ"ד בתשרי: " וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם" (שם ט, א-ב). באותו המעמד הלויים נשאו תפילה לה' - תפילה שחלקים מרכזיים ממנה נאמרים מדי יום ב'פסוקי דזמרה' בחלק של "ויברך דוד". בתפילה הזכירו הלויים את חסדי ה' עִם ישראל מאז שהבטיח לאברהם אבינו את הארץ הטובה ב'ברית בין הבתרים', דרך יציאת מצרים ומעמד הר סיני, ועד ירושת הארץ והנחלתה לישראל. לאחר מכן התוודו הלויים על בגידת ישראל בברית עם ה' בימי בית המקדש הראשון, והודו לה' על שברחמיו לא עזב את ישראל למרות הפרת הברית. לסיום נערך מעמד חתימת אמנה, בה הצהירו ישראל כי הם מחדשים את הברית, ובכלל זאת הם יתחזקו לשמור את המצוות שהתרשלו בקיומן, וישובו לקיים את מצוות הארץ והמקדש. את האמנה הם חתמו במילים: "וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱלֹוהֵינוּ". תאריך זה, כ"ד בתשרי, הוא התאריך המקראי היחיד בלוח השנה עליו מסופר כי התקיים בו יום של אבל לאומי וחשבון נפש על צרות העבר, וקריאה לתיקון לעתיד. זאת לעומת האבל ב"צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי" (תעניות י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ועשרה בטבת) שחסרו את חשבון הנפש והתיקון, ועל כך הנביא זכריה מוכיח את העם (זכריה פרקים ז-ח). לכן מתאים ומתבקש שיום זה ייקבע כיום האבל הלאומי על יום הטבח הנורא, בו נזכור את ההרוגים על קידוש השם באותו היום, את חיילנו הגיבורים שמסרו נפשם למען העם והארץ במלחמת חרבות ברזל, וכן נערוך חשבון נפש מה עלינו לתקן ולשפר, ונקבל עלינו קבלות טובות לעתיד, לקראת השלבים הבאים של הגאולה. מתוך כך נקווה שעוד בימינו תתקיים נבואת הנביא זכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי - יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". הכותב הוא חוקר תורני במכון הר ברכה
