1. התפטרות הרמטכ"ל הרצי הלוי היא מצערת, אבל גם הכרחית ובלתי נמנעת. ההתפטרות מצערת - כי מדובר באדם טוב וערכי שהקדיש את מיטב שנותיו לביטחון ישראל, וגם במלחמה הנוכחית רבת החזיתות הראה יכולות טקטיות, הביא הישגים והיה שותף להצלחות, חלקן מרשימות ביותר. ההתפטרות הכרחית - כי הרצי הלוי עומד בראש רשימת האשמים באסון הכבד ביותר שידעה מדינת ישראל, אבל מה שקריטי עוד יותר – משום שהוא כשל בהשגת יעדי המלחמה בעזה. למרות אשמתו הברורה באסון 7 באוקטובר, רב־אלוף הלוי קיבל הזדמנות נוספת ואשראי כמעט בלתי מוגבל להשיג את יעדי המלחמה כפי שהגדירם הדרג המדיני, ובראשם השמדת חמאס כגוף צבאי ושלטוני ושחרור החטופים - שלא במסגרת עסקת כניעה. לצורך כך הוא קיבל לידיו משאבים כמעט אין־סופיים של זמן לחימה, אמצעי לחימה, תקציב מלחמה, כוח אדם חסר תקדים בגודלו של לוחמים בסדיר ומילואים, רוח לחימה בחזית ובעורף, ונכונות לאומית נדירה לספוג מחיר כבד של הרוגים ופצועים לצורך השגת המטרה. במבחן התוצאה לאחר כ־15 חודשי לחימה, צה"ל בפיקודו של הלוי פגע קשות בכוחו הצבאי של חמאס, חיסל את ראשיו ומרבית מפקדיו הבכירים ופירק את גדודיו וחטיבותיו, הרג עשרות אלפי מחבלים והשמיד כמות עצומה של אמצעי לחימה וביצורים. אך למרות ההישגים, האסטרטגיה הכושלת שהובילו רב־אלוף הלוי והמטכ"ל שלו אפשרה לחמאס לשרוד, ואף להתאושש ולבנות חלק מכוחו מחדש. 2. שני גורמים עיקריים אפשרו לחמאס להמשיך לשלוט באוכלוסיית עזה, למרות המכות הקשות שספג ארגון הטרור הרצחני ולמרות הסבל הקשה שהמיט על העזתים. גורם אחד הוא הסיוע ההומניטרי, שעצם קיומו אומנם נכפה עלינו על ידי ממשל ביידן, אבל את השתלטות חמאס על המשלוחים ועל חלוקתם אפשר וחובה היה למנוע. השליטה באספקה סיפקה לחמאס גם תזונה לאנשיו, גם שליטה באוכלוסיית עזה שחייה תלויים לחלוטין באותה אספקה, וגם כסף רב שנכנס לקופתו המתרוקנת בתמורה לאותה אספקה שנמכרה לאוכלוסייה. הגורם השני הוא הוואקום השלטוני. בהיעדרו של גורם שלטוני אלטרנטיבי, גם כשחמאס נחלש מאוד לא היה מי שיתחרה מולו וייקח מידיו את השלטון. את שני הגורמים הללו אפשר וצריך היה לנטרל באמצעות הקמת ממשל צבאי ישראלי, שגם ישלוט באוכלוסייה וגם יחלק לה את האספקה וימנע את נפילתה בידי חמאס. אבל הוראת הממשלה לצה"ל להיערך לכך נתקלה בגרירת רגליים של הרמטכ"ל הלוי בגיבוי שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט. למרות רוח הלחימה הבלתי מתפשרת של החיילים והקצינים בשטח, צמרת מערכת הביטחון לא האמינה ביכולתה למוטט את חמאס, התנגדה לכיבוש מלא של הרצועה ולהקמת ממשל צבאי, וחתרה לסיום המלחמה ולשחרור החטופים בעסקת כניעה משפילה והרת אסון. 3. מהלך אסטרטגי נוסף של רב־אלוף הלוי שגבה קורבנות רבים ובזבז זמן רב הוא שיטת הפשיטות החוזרות. במסגרת שיטה זו, לאחר שצה"ל כבש אזורים ברצועה, השמיד ופיזר את מחבלי חמאס שהחזיקו בהם והרס מבנים ומנהרות - כוחותינו ניתקו מגע ועזבו את האזור. באופן לא מאוד מפתיע, המחבלים שבו והגיחו משכונות סמוכות או ממתחמים תת־קרקעיים, וכך נאלצו כוחותינו להקיז את דמם שוב ושוב במקומות שכבר נכבשו בעבר. בתחילת הדרך נראה היה שהשיטה מצליחה, למשל במבצע מוצלח בבית החולים שיפא בעזה. אבל גם לאחר שהיא לא הניבה את התוצאות המקוות ולא מנעה את התאוששות חמאס, המטכ"ל של הלוי לא ידע להכיר בטעות ולשנות כיוון. נראה כי יסוד הכישלון טמון בכך שצה"ל של הרצי הלוי לא מסוגל לחשוב על כיבוש שטח הרצועה ושליטה עליו באמצעות ממשל צבאי, ולו לזמן מוגבל. אם נרצה אי פעם לחדש את הלחימה ולחתור לניצחון מלא, זה יבוא רק לאחר שנפסיק להיבהל מהרעיון הזה. 4. הציבור הדתי־לאומי יכול להיות מרוצה מההתנהלות של נציגיו הפוליטיים בשתי המפלגות העיקריות שזכו בקולותיו, הציונות הדתית ועוצמה יהודית, לנוכח העסקה הרעה שעברה בממשלה למורת רוחם ולמרות התנגדותם. בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר אומנם פעלו בדרכים שונות, אבל הרושם הוא ששתי המפלגות פועלות לשם שמיים, כל אחת בדרכה, ולמען השגת המטרה של חזרה ללחימה וחתירה לניצחון. מפלגת עוצמה יהודית ויתרה על כבוד והשפעה, ושריה עזבו את משרדיהם ואת הממשלה מתוך התנגדות אידאולוגית מוצדקת לעסקה הרעה הזאת. עם זאת, טוב עשה בן־גביר שלא שרף את הגשרים מאחוריו אלא הודיע שלא ייתן את ידו להפלת הממשלה, ובמקרה שהלחימה תתחדש אף ישקול לחזור אליה. כל עוד נתניהו לא מחלק את תיקי עוצמה יהודית לשרים חדשים, יש מקום לתקווה שהוא עוד מתכוון לשוב ולחתור לניצחון ולחבר מחדש את בן־גביר לקואליציה. סמוטריץ' וסטרוק וחבריהם הצביעו נגד העסקה, אבל לקחו על עצמם את התפקיד המורכב לא להרים ידיים, להישאר בממשלה ולהיאבק מתוך הקבינט על מה שעתיד לקרות ביום ה־43. הם פועלים בכל כוחם כדי ליצור תנאים שיאפשרו חזרה ללחימה בתום השלב הראשון של העסקה, והפעם ביתר שאת ועד לניצחון. המהלכים של שתי המפלגות משלימים זה את זה. אם גם בן־גביר היה נשאר בממשלה, נתניהו היה נשאר בתחושה שהוא לא חייב לעשות כלום, כי הכלבים נובחים והשיירה עוברת. אם גם סמוטריץ' היה פורש, הוא היה מאבד את יכולתו להישאר שותף סוד ובעל השפעה. ללא רוב קואליציוני, נתניהו היה נלחץ לחפש לעצמו שותפים חדשים מהשמאל ומיישר איתם קו. כך נוצר מצב שבן־גביר מניף מעל נתניהו מקל בעוד סמוטריץ' מציע לו גזר. אולי דווקא האפקט המשולב הזה יכול להניב תוצאות. 5. האמת צריכה להיאמר, כרגע נראה שהסיכויים לחידוש הלחימה אינם גבוהים, בלשון המעטה. לא יהיה קל לאזור כוחות מחודשים כדי להשיג במאמץ סיזיפי ובמחיר נוסף את מה שכבר השגנו אך בחרנו לשמוט מתחת ידינו. בחזית האזרחית, הכוחות רבי העוצמה והתקציבים שדחפו עד היום והצליחו להביא אותנו אל העסקה הזאת, ימשיכו ללחוץ ביתר שאת לתת לחמאס את מבוקשו ולא להשאיר אף חטוף מאחור. כדי להתגבר על כל זה יהיה צורך ברצון עז של נתניהו, בין לשם שמיים ולמען הניצחון והביטחון ובין לשם שרידות הקואליציה שלו והמשך שלטונו, ויהיה צורך בגיבוי מלא של ממשל טראמפ, שכרגע כוונותיו לא ברורות. וזה לא ילך בלי התגייסות של הציבור הימני האיתן והנחוש, שיידרש גם הוא לצאת אל הרחובות ולדרוש את השגת יעדי המלחמה במלואם, ולו כמשקל נגד להתגייסות הקפלניסטית עתירת המשאבים שתזכה כרגיל לתמיכה עיוורת של תקשורת מגויסת. צריך להעמיד בחזית המערכה את משפחות החטופים מפורום תקווה, משפחות חללי המלחמה מפורום הגבורה, לוחמים משוחררים מסדיר וממילואים המסרבים לשמוט את הניצחון שלמענו סיכנו חיים ואיבדו חברים, ומשפחות נפגעות טרור שרוצחי יקיריהן עומדים לצאת לחופשי. מאחורי אלה צריך לעמוד ציבור של רבבות, ולא להתפתות להסחות דעת כמו להוכיח שגם לנו אכפת מהחטופים או לקדש מלחמה למען גיוס החרדים. את החטופים נשחרר במלחמה ובמיטוט חמאס, וגיוס החרדים יגיע זמנו. כעת הכול צריך להיות מרוכז במטרה העליונה – ניצחון, השגת מטרות המלחמה. 6. לקראת היום ה־43 חייב לבוא שינוי מהפכני ברוחה של צמרת צה"ל. בחירת הרמטכ"ל החדש, אלוף פיקוד דרום ושאר בכירי המטכ"ל החדש צריכה לבוא מתוך הבנה ברורה שללא החלפת דיסקט לא נוכל לנצח את המלחמה הזאת. במסגרת העצמת רוח הלחימה והחתירה לניצחון, יש לחשוב מחוץ לקופסה ולהיות מוכנים לדלג ולהקפיץ לעמדות מפתח קצינים שבדרך הטבע היו אמורים להגיע לשם רק אחרי עוד כמה שנים וכמה תפקידים. מפקדי אוגדות שהוכיחו רוח לחימה וצברו ניסיון קרבי עשיר במלחמה הזאת צריכים לקבל את ההזדמנות להשלים את המלאכה. בעת חירום שכזו מותר לטלטל את המערכת הצבאית ולהקפיץ לראשה קצינים נועזים, גם אם הם אלופים חדשים או אפילו רק תתי־אלופים. וכן, לשקול להחזיר גם את עופר וינטר. השבועות הקרובים יהיו גורליים לשאלה אם לאחר כל מה שהקרבנו המלחמה הזאת תסתיים בשינוי מוחלט של המצב לטובה, או כעוד סבב במלחמה אין־סופית נגד העזתים. השינויים בצמרת צה"ל ועליית ממשל טראמפ פותחים הזדמנויות חדשות. יהי רצון שנזכה להתעלות לגודל השעה ולעמוד במבחן. לתגובות: eshilo777@gmail.com