
הגענו לאושוויץ... הקרון נפתח וצעקו עלינו לרדת "ראוס, ראוס, שנל, שנל, שנל..." - החוצה, החוצה, מהר, מהר, מהר, .... חיילים נאצים עם רובים וכלבים קיבלו את פנינו בצעקות... כאוס. שוק.
בירידה מהרכבת התאספנו יחד כל המשפחה, ההורים והילדים, נצמדנו אחד אל השני במציאות ההזויה הזו שנחתנו אליה, והלכנו בתור כמו שהורו לנו. במקום מסוים על הרמפה עמד קצין גרמני, שמאוחר יותר נודע לי שזה היה מנגלה.
תוך כדי הליכה באו אלינו עובדי המחנה בלבוש הפסים וצעקו עלינו שנהיה כולנו יחד ונלך בשורה. איך שהמשכנו ללכת פנה אחד מהם לאחותי שהחזיקה את אחי הקטן זאב על הידיים. הוא ניגש אליה ולחש לה "זה הילד שלך?" היא אמרה: "לא." הוא השיב לה: "תמסרי אותו מיד, מיד לאמא שלו, את שומעת?" היא לא ידעה מה לעשות, היה לה רגע של בלבול, והיא מסרה אותו לאמא.
התקרבנו לכיוון מנגלה... ובזכות זה שראה אותה לבד הפנה אותה ימינה – לחיים. הקצין הזה הפנה את האנשים ימינה ושמאלה. לכיוון שמאל הלכו הזקנים, האנשים עם המשפחות והילדים הקטנים. הם עדין לא ידעו לאן פניהם מועדות. עדין לא ידענו מה הסיבה להפניה ימינה ושמאלה הצעירים והאנשים עם כוח הלכו ימינה. שמאלה הלכו אבי ואימי ואחי הקטנים יותר: אלכסנדר - סנדר, פרץ, בנימין יעקב, ישראל שלום, אשר וזאב. ימינה הלכנו אחותי מרים צביה, אחי יוסף מרדכי, ואני. אחי הבכור שלמה היה אז במחנה עבודה.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הורי ואת ששת אחי הצעירים. לא היה זמן להיפרד... הכל היה תחת לחץ ופחד נוראי. מן שוק של כניסה לשערי הגהנום.
מאוחר יותר התברר לנו שאלה שהלכו ימינה תפקידם היה להישאר בחיים.... ואלה שהלכו שמאלה תפקידם היה ללכת לתאי הגזים ומשם למשרפות שפעלו יומם ולילה...
כך הגענו לאושוויץ. זו הייתה קבלת הפנים...
הכניסו אותנו למקלחת, החליפו את כל בגדינו לבגדי הפסים חסרי הזהות. קודם נלקחה הזהות שהייתה לנו בבואנו, וכשיצאנו מהמקלחות עמדנו בתור לקבלת המספר, החותמת, מכוות האש על הזרוע... "שימני כחותם על זרועך".
המספר שקועקע על זרועי הוא B14871 מאז הפכתי למספר... בתוך מכונה ענקית המוחצת ערכים, אמונות, מוסר, חיים, ומאבדת את הניצוץ האנושי והאלוקי שבה. היינו קבוצת עבדים ענקית בתוך מכונת מוות משומנת. מאז נחתם על זרועי המספר, הפכתי באחת לעבד נטול רצון. לנער שאפשר לעשות בו כל מה שעולה על דעתו של כל בעל סמכות במכונת המוות הזו. והחיים הפכו לקשים מנשוא יותר ויותר. אבל ליווה אותי כוח פנימי לכל אורך הדרך לעשות הכל כדי לחיות.
בתחילה הכניסו אותנו למחנה הצוענים – מחנה צה. C, שהיו בו גם משפחות. נודע לנו שלפנינו היו שם צוענים. לאחר מספר ימים העבירו אותנו למחנה דה – D לאגר. מחנה שכולו רק יהודים. הייתי עם אחי יוסף מרדכי יחד כשבוע באושוויץ. במחנה D היה כל בוקר "אפל" – מסדר עם ספירת אנשים. תוך כדי הספירה הוציאו את אחי יוסף מרדכי ואמרו שהוא צריך ללכת למחנה עבודה. רציתי להצטרף איליו ולא אפשרו לי. חזרתי שוב וביקשתי להצטרף איליו וכתגובה קיבלתי מכה חזקה. וקצין נאצי אמר לי: "אתה לא מצטרף אליו, אתה חוזר לצד השני." זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. יוסף מרדכי היה בן 16 וחצי, ואני בדיוק הייתי בן 15. הגענו לאושוויץ בי"ד סיוון. ובכ"א סיוון מלאו לי 15.
וכך נשארתי לבדי במחנה...
היו במחנה שלושה צריפי נערים כאשר בכל צריף כאלף ילדים. בתוך הצריף היו שלוש קומות של דרגשים, כאשר בכל מיטה שמו שישה ילדים צמודים זה לזה. שכבנו על הדרגשים ללא כיסוי מתחת או מעל. כעבור חודש לשהייתנו שם, בתוך הצריף בו הייתי מצאו שני ילדים עם סקרלטינה, מחלת ה"אדמת" בלשוננו. מחלת ילדים מדבקת. אספו את כל הילדים וסגרו אותנו בצריף, שמו אותנו בהסגר. כל יומיים שלושה בא מנגלה לבדוק אם נדבקו עוד ילדים. את הילדים שחלו שמו בנפרד, ולמחרת באו לקחת אותם. אמרו שלוקחים אותם לבית החולים. סגן הקאפו שהיה אחראי על הצריף היה יהודי – התברר לנו יותר מאוחר. כשעה לפני שלקחו את הילדים החולים ל "בית החולים" סגן הקאפו נתן להם סוכריות ושוקולד שלא היה בנמצא אצלינו. קינאנו בהם, כי לנו לא היה. כשבאו לקחת אותם, הילדים רצו לקחת איתם את הנעליים והבגדים, האיש שלקח אותם אמר: "לא צריך, תגיעו לבית החולים ושם תקבלו הכל..."
היינו סגורים בצריף כשלושה חודשים. במשך הזמן הזה מצאו עוד כמה ילדים שנדבקו והתהליך חזר על עצמו. שעה לפני שלקחו אותם הם קיבלו סוכריות ושוקולד, נאמר להם לא לקחת בגדים ונעליים כי בבית החולים יש הכל... כשיצאנו מההסגר לאחר שלושה חודשים, הסתבר שבית החולים הייתה המצאה להרגיע אותם ואותנו, הם נלקחו ישר לתאי הגזים ולמשרפות.
אחרי ששחררו אותנו מהצריף עמדנו במסדר וביקשו מאיתנו להתנדב לעבודות והבטיחו למי שילך שיקבל אוכל טוב יותר ותנאים טובים יותר. אני לא התנדבתי. הקשבתי לאינטואיציה שלי שאמרה לי לא להתנדב.
כשהגענו לצריפי הנערים בהתחלה, הבטיחו לנו שנראה את הורינו כל יום ראשון, ומדי פעם היינו שואלים מתי נתראה עם ההורים, לאחר כשלושה חודשים עוזר הקאפו שהיה יהודי אמר לנו: "אל תחכו, הוריכם כבר נמצאים במקום אחר, הם עלו בעשן הקרימטוריום." אז כולנו התחלנו לצעוק ולבכות. הבנו שזהו... אנחנו לבד. לא נוכל יותר לעולם לפגוש את המשפחות שלנו. אנחנו יתומים. וכל אחד מאיתנו התחיל לומר : "רחם נא ה' אלוקינו, מה אתה רוצה מאיתנו?" עד שהפסקנו... זה נכנס לנשמה ולא יוצא... רק חלק קטן מהילדים שהיינו שם שרד.
כששרים בזמירות של שבת את "י-ה אכסוף" אני תמיד נזכר בהם בבית של "ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קדשך..." ויש לי שם בכי שיוצא על כל אותם ילדים שלא שרדו.
במשך חמישה חודשים לקחו אותנו לכל מיני עבודות, רתמו אותנו שמונה ילדים לעגלה כבדה במקום סוס, וסחבנו קרשים למטבח במחנה הנשים. בעיקר באזור של הגרמנים. לפעמים העברנו לבנים של דשא לבסיס אחר. הגרמנים שמרו על אסתטיקה ועל דשא ופרחים בגיהינום הזה... באזור הצריפים שם גרו הנשים ובאזור של הגרמנים. שם בעיקר היו דשא ופרחים. לעיתים העברנו בלוקים. העבודה הזו נעשתה פעמיים שלוש בשבוע.
באחת הפעמים היינו שלושה נערים והמשימה הייתה בתוך צריף כלשהו להעביר חבילות של סבונים עליהם היה כתוב: RIF – ראשי תיבות של המילים: rine yude fete. שמענו על סבון שנעשה משומן של יהודים, אך מעולם לא שמעתי אישור ברור לכך. עד היום אין הוכחות לכך שהיה סבון כזה ויש חוקרים שאומרים שהיו אלה רק שמועות. בשאר הימים לא עשינו כלום. מדי פעם ביקשו שנתנדב לעבור למחנה עבודה, אבל האינסטינקט שלי אמר לי להישאר במקומי.
כשהגעתי למחנה הנשים ביררתי אם מישהי ראתה את אחותי, אבל לפי השם שלה והתאור שנתתי לא זיהו אותה. ציפיתי כל כך לראותה, קיוויתי שהיא חיה, ונוכל להתראות. שבתי למחנה מאוכזב אך עם תקווה שאולי תהיה הזדמנות נוספת...
היו איתי עוד בחורים דתיים מהבית והשתדלנו לשמור כמה שיכולנו מנהגים מהבית. בשבת התפללנו מסידור. היכן מצאו סידור בגיהנום הזה, איני יודע. היותר בוגרים ידעו מתי שבת ומתי החגים. כשהיגיע יום כיפור ידעתי כי המבוגרים יותר אמרו לנו.
באחד הלילות הלכתי לישון כשהבטן מקרקרת, כמו לילות רבים אחרים... מישהו כנראה החליט לוותר על פרוסת הלחם שלו תמורת שמיכה, כי גם להתחמם היה חשוב וקיומי שם. והוא שאל מי רוצה פרוסת לחם תמורת שמיכה? עניתי שאני מוכן. באותו לילה הלכתי לישון פחות רעב...
מעשה בנעליים
בלילה אחר הייתי עייף ולפני השינה שמתי למראשותי את הנעליים. בבוקר כשקמתי נעלמו הנעליים... העירו אותנו בשעת בוקר מוקדמת כדי לצאת למסדר בחוץ, והיה קפוא. בקור של מינוס עשרים מעלות הרגליים שלי קפאו. הקאפו אמר לי: "היידה תקום" אמרתי לו שאין לי נעליים והקאפו ענה לי שזה לא מעניין אותו. נאלצתי כך לצעוד יחף בשלג ומרוב קור קפאו רגליי. התחלתי לדדות למסדר. רגליי החלו להיות נפוחות וכבר התחילו כמה שלפוחיות מכוויות הקור.
הלכתי אל הקצין הנאצי ואמרתי לו: "אני לא יכול ללכת כך על השלג בכפור, אני צריך נעליים" כמובן בגרמנית. ענה לי הקצין במבע מזלזל ומתנשא: "ומה אתה רוצה שאעשה?" אחר כך הלך והביא לי כפכפי קש, נעלי אצבע מקש. עבדתי איתם כמה ימים, בבוקר קמתי עם כוויות קור ברגליים והרגשתי שאיני יכול לקום. שוב דידיתי החוצה ואמרתי לקצין הנאצי שאיני יכול ללכת כך עם הכפכפים, אז הלך הקצין והביא לי נעליים סגורות וטובות. וכך היו לי נעליים.
יום כיפור באושוויץ
את האוכל קיבלנו בארוחת הצהריים, קיבלנו מרק יחסית סמיך. השארתי את הצלחת עם המרק ופרוסת לחם באיזו פינה נידחת באזור השירותים, במקום שלא העליתי בדעתי שמישהו יראה. חשבתי שבערב, בצאת הצום אוכל לאכול את המרק, אך בערב הגעתי והתאכזבתי שנעלם המסטינג עם המרק. ביום כיפור לא אכלתי כל היום, רק למחרת כשקיבלנו קפה, היו כאלה ששתו את הקפה והיו כאלה שחיכו לבוץ בקרקעית הסיר על מנת לאכול ממנו ולשבוע יותר. חיכיתי שיגיעו לבוץ של הקפה אחרי חלוקת הקפה, ומהבוץ לקחתי ואכלתי כדי להשביע את רעבוני, זה מה שעזר לי באותו בוקר. את המסטינג לא ראיתי יותר ונאלצתי לקבל מרק בתוך הנעל שלי ומשם לאכול אותו....
כרוניקת מפעל המוות
באחד הימים ראינו ילד שראה את אימו במחנה הנשים. אימו שראתה אותו, התקרבה לגדר וזרקה לו אוכל. היא התקרבה מאוד לגדר החשמלית ותוך כדי שזרקה לו את האגס, היא נפלה על הגדר והתחשמלה למוות. הילד צרח נורא ובכה. החייל ששמר מלמעלה ירה בו בבטן והמעיים שלו נשפכו החוצה. אחרי זמן קצר אספו אותו ולקחו אותו לקרמטוריום. האירוע הזה נצרב בי עם מטען עצום של כאב, כולנו היינו עדים למחזה. וכשירו בו התפזרנו מהר, כי חששנו שהחייל בעמדת השמירה ימשיך לירות על כולנו...
סלקציות...
עם הזמן היו סלקציות. כל בוקר סלקציה... בכל יום הגיעו רכבות. הייתה להם מכסה קבועה של אנשים שרצו להכניס לתאי הגזים – להשמיד, להרוג ולאבד... כאשר לא הגיעו רכבות או שלא היו מספיק אנשים להשלמת המכסה, לקחו מהמסדר במחנה. הקצין היה מושיט אצבע ואומר: "אתה בוא", "קום הר, קום הר..." ובעברית: "בוא הנה, בוא הנה"
ויום אחד אני הייתי בין אלה שנצטוו לבוא... ב"אפל" שהיה בבוקר, עמדנו שורות, שורות של נערים מהצריף שלנו במסדר הבוקר. עמדנו במשך שעה ארוכה, הקצין הנאצי שהיה אחראי הפעם במסדר עובר בעיניו אחד אחד וסופר ומונה... סופר ושוב סופר עד שמספר האנשים התאים לו לספירה של היום הקודם. ואז קרא לנו הקצין: "קום הר" שמשמעותו בעברית: בוא לכאן. ובשפת המקום הבנו מיד שנגזר עלינו גזר דין מוות. היינו כעשרים ילדים מתוך הצריף שלי, והיה עלינו להגיע לצריף הנידונים למוות. צרפו אותנו לאנשים נוספים שיועדו לתאי הגזים ולמשרפות... אך קודם הכניסו אותנו לצריף הנידונים למוות. על מנת להחזיק אותנו סגורים בצריף ליומיים וכך להחליש את יכולת ההתנגדות שלנו. היה זה צריף 25 צריף הנידונים למוות.
הנוהל היה להשאיר את הנידונים למוות בצריף ל- 48 שעות ואחר כך בלילה להביא משאיות ולקחתם לתאי הגזים. בתור לכניסה לצריף המיועד השתדלתי להיות בין האחרונים, חשבתי שאולי כך אצליח לברוח. הלכתי בצעדים קטנים והשתדלתי להישאר מאחור, קרוב לילד מיוחד, ילד פולני נמוך וחביב שהיה פלפל חריף כזה. הייתי קרוב לילד הזה במשך כל ההליכה לצריף. שמתי עין עליו, הייתה לי תחושה שהוא יפעל להשתחרר מהמצב הזה. ואולי בו תלוי השחרור שלי כעת מגזר הדין הקשה הזה. לא היה לי זמן לשקוע ברחמים עצמיים, הייתי חייב להיות ערני ולפעול.
ראיתי שהוא כל הזמן מסתכל ימינה ושמאלה ופתאום מיקד את עיניו בקאפו אחד, בקאפו שלו. הילד היה פיפל ששימש את הקאפו. לקאפו כנראה לא הייתה ברירה, והוא שיתף פעולה עם הממונים עליו. הילד ניגש איליו והתחיל להתחנן על חייו. הוא דיבר אליו בגרמנית: "אני עוד רוצה לחיות, בבקשה תשחרר אותי. אני הייתי עוזר נאמן בשבילך, עזרתי לך בכל מה שביקשת ממני וככה אתה גומל לי?" הילד עם דמעות בעיניו הישיר מבט אל הקאפו, קולו נשמע חלש אבל ברור. קול סדוק, בוכה ומתחנן על חייו. הקאפו עמד לרגע קשוח, על המשמר. כדי שהקצינים שהיו שם לא יחשבו אותו חלילה למשתף פעולה ואז ייגזר עליו גזר דין מוות. היו שם שומרים עם מקלות, כדי לא לאפשר לנו לברוח. היינו מוקפים מכל הכיוונים. אבל הייתי ערני וחיפשתי עדין מוצא, לברוח....
הקאפו הסתכל ימינה ושמאלה ואמר לו: "אפ". הקאפו עשה תנועה קלה עם היד שפירושה היה תברח. הילד ברח וכשראיתי שהוא בורח, בשבריר שניה הצטרפתי איליו. דחפתי במרפקים את שני הקפואים הצידה, ורצתי קדימה. ברחתי מהר כל עוד נפשי בי. את הילד הזה לא הכרתי קודם, הוא היה מאחד משני הצריפים האחרים, ברחתי יחד אתו. הלכתי עם הקול הפנימי שאמר לי לברוח עם הילד הזה. ירו עלינו, שמעתי שריקות של כדורים מעל ראשי ומצדדי, אך הצלחנו לחמוק מהכדורים. מעל לכתף שלי עבר כדור ששרט לי קצת את הכתף. אבל לא הייתה פגיעה של ממש.
ברחנו, אך לאן יכולנו לברוח? כל המחנה היה עם גדרות תיל וגדרות חשמליות. הצריפים שלנו היו בנויים על כלונסאות בגובה של 20 ס"מ מעל פני האדמה. השתחלתי פנימה לרווח בין האדמה לצריף. הייתי רזה מספיק להתאים לגובה הזה... נשארתי מתחת לצריף במשך יום וחצי, ללא מזון ושתיה, עד הלילה. בסביבות 01.00 בלילה היה לי קר מאוד, קפאתי מקור בחולצתי הדקה, צמוד לאדמה. והחלטתי לצאת.
חזרתי לצריף שלי. למרות שחששתי שהקאפו יכיר אותי ויחזיר אותי לצריף 25 - צריף הנידונים למוות. כשנכנסתי לצריף כולם ישנו, גם על הריצפה. חיפשתי את המקום המוכר לי, אותם ילדים בפינה שבה ישנתי קודם. כשמצאתי את חברי, ניסיתי למצוא מקום לישון בתוך הצפיפות הזו, תוך כדי שנדחקתי ביניהם, הם התעוררו ושאלו אותי מה קרה? מה אתה עושה כאן? סיפרתי להם את סיפור הבריחה שלי ואיך התחבאתי מתחת לצריף, והשתקתי אותם כדי שלא יעשו רעש ויגלו אותי.
חזרתי לישון ביניהם, והשתרר שוב שקט. אבל ראשי היה רועש...הייתי מאוד נסער ומתוח, לקראת יום המחרת. העירו אותנו בבוקר וקמנו שוב למסדר – "האפל". עמדתי שם כולי תפילה שהפעם ידלג עלי גזר הדין הזה... הייתי במתח נוראי. כל רגע שרט את נפשי. אני רק בן 15 ורוצה כל כך עוד לחיות. ושוב אותו ריטואל: הקאפו ספר את הילדים והוא מגיע אלי. הוא הכיר אותי, ולי לא הייתה ברירה אלא להישיר את פני אליו. המבט שלו לא בישר טובות... עיניו נחו עלי במבט חודר והוא שאל אותי: "מה אתה עושה פה? היית צריך להיות שם" והצביע לעבר הקרימטוריום. לא עניתי לו כמובן. ואז הוא קרא לי: "בוא, בוא, בוא..." כך עם האצבע הוא קורא לי ואומר בגרמנית: "קום ההר". - בוא לכאן.
יצאתי שוב עם הנידונים למוות. ושוב הצלחתי לברוח. תוך כדי הליכה לצריף הנידונים למוות שהיה במרחק שלושה צריפים מהצריף שלי, ברחתי ובמקום להגיע הפעם לצריף שלי, תוך כדי ריצה נכנסתי לתוך צריף של שבויים רוסיים. הם הסתכלו עלי הילד, והבינו שאיני חלק מהם ואני יהודי, וצעקו עלי "ג'יד, ג'יד" והתחילו לדחוף אותי, הבנתי שזה לא מקום טוב לברוח אליו... ומיד ברחתי משם ורצתי בחזרה לצריף שלי. בימים שבאו אחר כך כבר לא עשו מסדרים. האמריקאים התקרבו, קצב הטרנספורטים הואט, ובמקומם בכדי להשלים את המכסה לתאי הגזים, לקחו הנאצים אנשים מקרב המחנה. היינו הפעם כאלף אנשים שנידונו למוות...
לא חיכו לנו משאיות, הלכנו ברגל לכיוון תאי הגזים. תוך כדי הליכה לקרימטוריום, עצרו פתאום את כל השיירה. התברר שמנגלה יחד עם קבוצת קצינים הגיעו אלינו, ובאו לחפש אנשים לעבודה, אינני זוכר אם הם רצו 25 אנשים או 50 אנשים. היינו צריכים לפרוק תפוחי אדמה מהרכבות ולהטמין אותם באדמה. בחורף הטמינו את תפוחי האדמה בתוך בור באדמה. על קרקע הבור שמו שכבה של קש, עליה שכבה של תפוחי אדמה ועליה שוב שכבה של קש ושכבה של אדמה, וכך הלאה... כך תפוחי האדמה נשמרו בחורף הקפוא.
הכניסו אותנו לצריף ארוך שהיה בדרך, כדי למיין את אלו שיבחרו... "מי לחיים ומי למוות..." קו הגבול בין קבוצה לקבוצה היה הצינור ששימש ארובה לחימום שהיה לאורך הצריף. להבדיל בין אלה שנבחרו לחיים – לעבודה, ובין אלה שהמשיכו לתאי הגזים. נכנסנו לצריף הארוך למיין מאיתנו בחורים לעבודה. כנראה היה זה המשלוח האחרון לתאי הגזים. התבקשנו להוריד את החולצה ומנגלה בדק את השרירים. את מי שראה שהוא מסוגל לעבוד שלח לצד השני של הארובה, ימינה... הארובה הייתה קו ההפרדה, השאר נשארו בצד שמאל. אמרו לנו לפשוט את החולצה ולעשות סיבוב עם הידיים. היו כאלה שנשארו להם קצת שרירים...
כשהגיע התור שלי – היה נס משמים. החזקתי את הידיים שלי באופן כזה שיראה כאילו יש לי שרירים. ואולי נשארו עוד קצת?... כנראה את השרירים שלי קיבלתי מעבודת החקלאות בכפר, בחופשות מבית הספר. מנגלה שאל אותי: "במה עבדת בבית?" עניתי לו: "בעבודה בשדה".
ואז מנגלה אמר: "מה עבודה בשדה, אתם היהודים?" אמרתי: "כן, כן, עבודת שדה" הלב שלי פעם בחוזקה. הרגשתי מתוח מאוד. הוא הסתכל על הקצין השני ושניהם חייכו זה לזה. והוא אמר: "אפ – לצד ימין." לחיים... לעבודה...
התבלבלתי, הייתי כל כך נרגש, לא ידעתי מה קורה איתי מרוב התרגשות, המכנסיים נפלו לי, מעדתי ונפלתי, חציתי איכשהו לצד השני, מעבר לארובה, לחיים... והחולצה שלי נשארה למטה על הריצפה בצד שממנו באתי. מנגלה קרא לי: "בוא תיקח את החולצה", עשיתי תנועה של "לא" עם הראש. פחדתי שמא יתחרט. לא הייתי מסוגל לדבר מרוב התרגשות. הוא לקח את המקל שלו וזרק את החולצה לכיווני. וככה ניצלתי באושוויץ בפעם האחרונה.
אכן הייתה זו עבודה קשה. הגיעו לבירקנאו רכבות עמוסות תפוחי אדמה, וכשהגיעה הרכבת היינו צריכים לפרוק את תפוחי האדמה מהר ולהעמיס אותם על מן סוג של אלונקות, להעביר אותם כמה מאות מטרים לאחסנת החורף. את תפוחי האדמה הנחנו מעל לאדמה וכיסינו בשכבה של קש ושוב בשכבת אדמה. זה היה בסוף אוקטובר תחילת נובמבר. וכבר היה קר מאוד אך עדין לא היה כפור.
צריך היה עוד לפני הכפור להספיק להטמין את תפוחי האדמה שישמרו. היו שם גם נשים שעבדו. הן קיבלו מכות רצח, התייחסו אליהן הרבה יותר גרוע מאשר אלינו. הקאפו שלהן הייתה אישה סדיסטית מאוד. גם אצלנו אם לא היינו זריזים מספיק ולא רצנו לעשות מהר את העבודה קיבלנו מכות. אבל היחס היה אחר. אני לא קיבלתי מכות כי השתדלתי לעבוד מהר.
כך עבדנו כמעט שלושה חודשים, עד אשר יצאנו כולנו, מי שעוד נותר ויכול היה לעמוד על רגליו לצעדת המוות.