לפני כארבעים שנה עליתי לארץ ומאז אני כותב באנגלית על ההבדלים הגדולים בין החיים היהודיים בישראל לבין החיים היהודיים בתפוצות בתקווה לעורר אנשים להענות לקריאה הא-לוקית של התורה לחיות בארץ המובטחת. בראש רשימת הסיבות מדוע לא לעלות לארץ עומדת הטענה שעליהם להישאר היכן שהם נמצאים כדי לטפל בהוריהם המזדקנים. האמת היא שגיל הזהב בישראל נהנה מטיפול זמין וברמה מקצועית ביותר, עם מגוון אפשרויות מגורים, מטפלים אמינים ובמחיר סביר, ויתרונות "דתיים" ברורים. כמובן שלא מדובר על מקרים שבהם הורה נאבק על חייו במחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים בדרום פלורידה. במקרים כאלה, זירוז חולה גוסס לשדה התעופה הקרוב עלולה להיות סכנה מיידית. אבל כשאמא או אבא בתקופת החלמה, בדרך כלל אין סיבה רפואית מהותית להישאר בגלות כשיש טיפול מצוין במולדת היהודית. הרמב"ם מונה סיבות מסוימות שבגללן אדם יכול לעזוב את ארץ ישראל באופן זמני, אך הוא מדגיש שעם השלמת השליחות על האדם לחזור ארצה כי "לשכון בחוצה לארץ אסור" (הלכות מלכים ומלחמותיהם, ה:ט). בעוד שהרמב"ם אינו מתייחס ישירות לעניין העלייה, הכוונה הכללית של דבריו ברורה. יהודים שייכים לארץ ה'. אנשים שטוענים שהם מנועים מלעלות לארץ בגלל שהם לא יכולים להשאיר הורים קשישים מאחור, נתלים לעתים קרובות בתירוץ מוצדק לכאורה כדי להסתיר את הפחדים שלהם או את התמכרותם ל"חיים הטובים" בארצות הגויים שבהן הם לא צריכים לדאוג ללמוד שפה חדשה, למצוא מקור פרנסה חדש, להסתגל לתרבות אחרת ולהיאלץ לשלוח את ילדיהם להתגייס לצה"ל. עוד באותו נושא: אמריקה של טראמפ רעה ליהודי אמריקה 80 שנה לשחרור אושוויץ החפץ חיים על העלייה בשעת סכנה עם-הסיפור ודאי שהחובה לעלות עם הורים מבוגרים היא שאלה הילכתית וזה כמובן בהתאם לנסיבות המקרה, וכל מקרה לגופו. כמו בכל ההחלטות החשובות בחיים, התייעצות עם רב היא ראויה, עדיף רב שחי בישראל ונטול אינטרסים או לחצים מקומיים של הקהילה ומגורמים אחרים שעלולים לפגוע בעצתו. מכיוון שבשבוע זה חל ה"יארצייט" של אמי ז"ל, אשתמש בניסיוני האישי כדי להוכיח שהבאת ההורים המזדקנים לארץ היא לא רק אפשרית אלא היא כנראה הדבר הכי טוב שילד יכול לעשות עבור הוריו. במקרה שלנו כבר גרתי בישראל עם אשתי ושבעת ילדי כשהבאתי את הורי על אף מחלתם וגילם לארץ כדי לחיות כאן. והרי הסיפור לפניכם: יום אחד, דודה שלי התקשרה אליי ואמרה שמשהו קורה לאמא שלי ושעדיף שאבוא לפלורידה בהקדם האפשרי. התברר שהשכחה והתקפי הכעס הפתאומיים שהיא חווה היו ממחלת ה"אלצהיימר". אבי בן השמונים, שסבל מבעיות רפואיות משלו ומחרדה גוברת מהשינויים המוזרים ולעיתים עוינים בהתנהגותה של אשתו, לא יכול היה להתמודד עם המצב לבדו. מאז שעברתי לארץ עשיתי כל שביכולתי כדי לשכנע את הוריי לבוא ולעלות בעקבותי, אבל הם כבר נהיו לחלק מאמריקה שהפכה עבור אינספור יהודים בני דורם לארץ המובטחת בעיניהם. אבל עכשיו, עם השינוי הדרסטי במצבם, אבא שלי לא התווכח כשהתעקשתי שיעלו מיד. אז סיפרתי לאימי שבאתי לקחת אותם לארץ לבר המצווה של הנכד. אחר כך מילאתי ארבע מזוודות גדולות במבחר מבגדיהם, אלבומי תמונות וביקרתי את כל הרופאים שלהם כדי לאסוף את ההיסטוריה הרפואית שלהם, והצטיידתי באספקה של התרופות שלהם לשלושה חודשים קדימה. האחריות על מכירת הבית והמכונית הועברה לדוד שלי. הנוירולוג של אימי רשם תרופת הרגעה לנסיעה הארוכה במטוס כדי לוודא שאין לה אחד מתופעות ה"אני רוצה ללכת הביתה עכשיו!" תוך כדי הטיסה. לאחר יום שלם, כשכבר הגענו לישראל ואנחנו אוספים את המזוודות שלנו בנתב"ג, אימי הסתכלה סביב ואמרה, "מוזר, אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה שלטים בעברית בפלורידה". באותה תקופה המשפחה שלי גרה בישוב שילה. מצאנו להורים דירה קטנה וקישטנו אותה כדי שירגישו כמו בבית. אבל כשהתברר שאני מבלה איתם יותר מאשר עם אשתי וילדיי, העברנו אותם לביתנו. ואז, כשהבנו שהנסיעות היומיומיות לירושלים כדי לפגוש את צוות הרופאים החדש שלהם פוגעות בכל המשפחה , החלטנו לעבור לעיר הקודש - שם הנוירולוג שלהם, כרדיולוג, רופא עיניים, רופא שיניים, רופא גסטרואנטרולוגיה, פסיכיאטר, רופא כף הרגל, אורתופד ומומחה בגריאטריה. למרבה המזל מצאנו שתי דירות פנויות באותו בניין. שכרנו עובדת זרה שתשגיח על הוריי, ואנחנו התגוררנו שתי קומות מעליהם, בכוננות סביב השעון. כולל הכסף ממכירת הבית שלהם, ההורים שלי הגיעו לישראל עם חיסכון של כשלוש-רבע מיליון דולר ומניות. ברגע שרשמנו אותם לקופת חולים, אבי ביטל את הפוליסות הרפואיות היקרות שלהם באמריקה. שניהם קיבלו תשלומים חודשיים של הביטוח לאומי של ארצות הברית. הכסף הזה כיסה את כל הוצאותיהם בישראל עד יום פטירתם בשיבה טובה במשך כחמש-עשרה שנים, כולל בית האבות בו גרה אימי בשנתיים האחרונות שלה. אמנם זה אולי נראה כמו הרבה כסף, אבל יש עשרות אלפים, וכנראה כמה מאות אלפים, של זוגות יהודים בפנסיה באמריקה שיש להם את הסכום הזה של כסף ועוד יותר. מה שבטוח, טיפול בהורים חולים ומזדקנים היא גם זכות גדולה וגם מעמסה רגשית ופיזית כבדה על ילדיהם. כדי להקל על האחריות, שכרתי לאבי בן לוויה צעיר ונמרץ. כמה פעמים בשבוע הוא היה מסיע אותם למרכז קניות לארוחת צהריים, לוקח אותם לפגישות שגרתיות של רופאים שבהם לא הייתי צריך להיות, ולומד תורה עם אבי. פעמיים בשבוע הם השתתפו בקבוצת "מלב"ב" דינאמית המיועדת לגמלאים דוברי אנגלית עם בעיות זיכרון. בזמן שאימי ישבה בשקט במהלך כל הפגישות של הבוקר, אבי נהנה מהאינטראקציה עם גברים אחרים בגילו ותמיד ציפה למפגשי ההתעמלות ולשיעורי גיאוגרפיה, היסטוריה ואקטואליה ישראלית. מיותר לציין שהנוכחות היומיומית של ילדינו עזרה להאיר את ימיהם והם היו עם המשפחה האוהבת והתומכת שלנו בשבתות. אבי נפטר בגיל תשעים ואמי בגיל תעשים ושתיים. הוא בילה את שתי שנותיו האחרונות בבתי חולים עם שורה של מחלות, אך הוא קיבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר שניתן ואת הנוכחות המתמדת של משפחתו ומטפליו. לאחר פטירתו, אמי נשארה בדירתם עוד שנתיים עד שקיבלנו את ההחלטה להעביר אותה לבית אבות בו תוכל לקבל טיפול מסביב לשעון. העובדת הזרה שלה המשיכה להיות איתה ואני ביקרתי כמעט כל יום. לגבי היתרונות הרוחניים של החיים בארץ הקודש, כשאבי נפטר, מיהרתי לחפש מקום לקבורתו. התחנה הראשונה שלי הייתה חברת קדישא הקשורה לבית העלמין הר מנוחות. אמרתי להם שאני רוצה שני מקומות זה לצד זה, לפי בקשתו של אבי. אחרי יותר משישים שנות נישואים אוהבים הוריי רצו להישאר ביחד לעולם. כמו מוכר רהיטים הוא הנחה אותי לדגם פלסטיק גדול על שולחן. הוא הודיע שאין יותר חלקות זה לצד זה והדגים את מערכת הקמרונות מעל הקרקע שלהם. סירבתי ושאלתי היכן נמצא איזה חברת קדישא אחרת. הוא ציין מקום לא רחוק שהתברר כחברת "שומרי החומות", חלקה חרדית מאוד בהר הזיתים. האיש חמור הסבר שעבד במשרד התחיל לשאול אותי כל מיני שאלות על הרקע של סבא וסבתא רבא שלי ועל הדתיות של סבא וסבתא והורי כאילו מדובר בחקירת ק.ג.ב. "מה השורה התחתונה?" שאלתי אותו ברוגז, להוט להמשיך בקבורה של אבי. "אנחנו החרדים של החרדים", השיב. "אנחנו לא יכולים לתת לכל אחד להיקבר בחלק שלנו על ההר". "ההורים שלי בעלי תשובה", עניתי. "חכמינו מלמדים שאפילו הצדיקים הגדולים אינם מגיעים לדרגה של בעל תשובה". מנהל החברה קדישא בעל הזקן הארוך לא נראה מתרשם. "אמא שלי לא דיברה מילה של לשון הרע בעשר השנים האחרונות" אמרתי לו. "אתה יכול להגיד את זה?" זה היה נכון. בגלל הדמנציה המתקדמת שלה אמא שלי כבר לא דיברה. שוב האיש לא נראה מתרשם. הרגשתי שהשעון מתקתק. כדי לא לפגוע בכבוד המת רציתי למצוא מקום קבורה לאבי. הבנתי שאצטרך לחפש מקום קבורה אחר. בדיוק אז צלצל הטלפון במשרד. זיהיתי את קולו של המתקשר. זה היה החבר הטוב שלי, מאיר אינדור. הוא אמר למנהל חברה קדישא שהוא מחפש את צבי פישמן. מאיר שמע שאבי נפטר והוא ניסה למצוא אותי כדי לראות אם הוא יכול לעזור. "פישמן יושב מולי", ענה המנהל. בקיצור, מאיר הכיר היטב את האיש. כמנהל ארגון נפגעי הטרור אלמגור, בו כיהנתי כחבר הנהלה במשך שנים, הכיר מאיר את כל ראשי החברה קדישא בישראל. בנוסף, הפכנו לחברים טובים עוד לפני שעשיתי "עליה". היו אלה מאיר והרב יהודה חזני זצ"ל, שהאירו והעירו את רוחי לעלות לארץ כשהגיעו לניו יורק כדי ליצור את פרויקט "מתנדבים לישראל" (שראל) במהלך המלחמה הראשונה בלבנון. מאיר פגש את ההורים שלי בכמה הזדמנויות והתחיל להלל ולשבח אותם כמה דקות רצופות עד שמנהל "שומר החומות" אמר, "בסדר בסדר, מאיר, הבנתי. אל תדאג. גם למר וגם לגברת פישמן יהיו מקומות בחלקה שלנו". מדי שנה, פעמיים בשנה, כשאנחנו מבקרים את קבריהם, אני נפעם וודאי גם הם נפעמים למצוא את עצמם קבורים בבית הקברות היהודי הקדוש ביותר בעולם. זה בהחלט לא היה קורה אם הם היו נשארים בדרום פלורידה!