
אנחנו לא יודעים מה יעלה בגורלם של שירי ביבס, אריאל ביבס, וכפיר ביבס. הלוואי שהם יחזרו אלינו על הרגליים. הלוואי.
זוהי התפילה שכולנו מתפללים. אבל לצערנו, כפי שהובהר לאחרונה בערוצי התקשורת, קיימת גם אפשרות נוראית: יכול להיות שמה שיחזרו אלינו, חס ושלום, אלו ארונות קבורה.
לא מתאים לקבוע קביעות לפני שהמציאות מתבררת סופית, אבל מה שכן אפשר זה להתכונן אל הגרוע מכל. ובמידה ויקרה חלילה הגרוע מכל, אני רוצה להניח כאן את החלום שלי. כי הספונטניות שלנו לא הוכיחה את עצמה עד היום. כי צריך להתכונן מראש.
אז החלום המקורי שלי הוא כמובן שכל החטופים יחזרו בחיים, ושכולנו נזכה רק לראות הורים שמחבקים ילדים שחזרו, ושיהיה מרגש, ושיהיה מהמם, ושיהיה שלום עולמי.
אבל החלום הזה כנראה לא הולך להתגשם כאן במלואו. כי יש כבר חטופים שנרצחו בשבי. יש חטופים שנרצחו בשבי, וחלקם ככל הנראה יוחזרו אלינו בקרוב בארונות.
ולכן, היות ובתרחיש המסתמן קיימת אפשרות של חטופים שחוזרים אלינו בארונות, המילה "חלום" צריכה לעבור התאמה קשה, וגסה, למציאות. ולכן, מאז שהבנתי שאולי חס ושלום שירי והילדים לא חוזרים אלינו על הרגליים, החלום שלי נהיה חלום קשוח וקשה, חלום שהוא סיוט!!! אבל אם חלילה השמועות יתבררו כנכונות, אני ממש ממש מקווה שהחלום שלי יתגשם.
אז מה זה החלום הזה שלי.
בחלומי אני מדמיינת, שאם יתברר לנו למעלה מכל ספק, שמה שנמצא בדרך אלינו אלו ארונות קבורה, ברגע הזה, כל עם ישראל, כל החברה הישראלית, יוצאים לרחובות. עם דגלי ישראל. אבל לא באנרגיות יפות ועדינות ואציליות. לא, לא. לא הפעם.
הפעם אני חולמת על דגלי ישראל עם אנרגיות של זעם. זעם נוראי. מצידי שיהיה זעם פרוע ובלתי נשלט. מצידי שנעשה את הדברים האלו שעושים בהפגנות של טירוף. מצידי שנשתולל. שנצרח. שנצא מדעתנו. בלי לעבור על החוק, ובלי אלימות! אבל עם מלא, מלא מלא – "אלימות מילולית".
והזעם הזה, הקולקטיבי, הרחובי, החסר-מעצורים, שאני חולמת עליו, יופנה אך ורק כלפי גורם אחד ויחיד. לא כלפי ביבי! ולא כלפי קפלן! ולא כלפי הסמולנים! ולא כלפי בן גביר וסמוטריץ'! ולא כלפי הרמטכ"ל! ולא כלפי ערבים! ולא כלפי "תומכי", ולא כלפי "מתנגדי" ולא כלפי אף אחד מהגורמים האלו, שזעם מתוקשר כלפיהם בדרך כלל הופך לקשקוש פופוליסטי רדוד שלא מקדם אותנו לשום מקום.
הזעם הזה, שאני חולמת עליו, יופנה רק כלפי גורם אחד ויחיד. הגורם הראשון במעלה, השטן המובהק, החושך המוחלט שאין בו אפילו גרם אחד שאפשר להתחיל להתווכח אודות טוהר כוונותיו: החמאס. החמאס. החמאס.
כן, זה החלום שלי. אני חולמת את כל החברה הישראלית מאוחדת בזעם, כלפי החמאס. לא רק כועסים בלב, כי ברור שבלב שלנו כולנו כועסים. אני חולמת על זעם קיצוני, מוחצן, זעם של לקום ולצאת החוצה כי אי אפשר לשתוק את זה, ואי אפשר לבכות את זה לבד. רק כולנו ביחד, בצעקה אדירה.
ואני חולמת שהנהר השוצף הזה, של ישראלים ששוטפים את הרחובות בזעם טהור כלפי החמאס, יצולם ויתועד לעילא ולעילא, וישודר ברחבי העולם המערבי, שבימים אלו מקפיד לסקר את חזרת החטופות כאילו מדובר בסרט "פיל גוד", (איך אמר בזמנו האנטישמי הנודע ראש ממשלת אירלנד הקודם, על החטופה אמילי הנד בת השמונה? - "ילדה תמימה שאבדה, נמצאה, וחזרה". ואיך הצליח השבוע נשיא אירלנד לכבד את העם היהודי בטקס השואה הבינלאומי? עד כדי גרירת נשים-יהודיות-בהריון אל מחוץ לאולם, כאשר מחו על דבריו הפרו-טרוריסטיים)
אני חולמת על חברה אזרחית שפעם אחת, ערב אחד, תשים בצד את כל הכעס (המוצדק) שלה כלפי כל הגורמים שהזכרתי קודם, ותתמקד בלזעוק את שמו של הרשע. הרשע שהעולם המערבי, ברגעים שבהם הוא לא מריע לו, הוא מתעקש לגמגם אודותיו ולהציג אותו בצורה "מורכבת".
אני חולמת על חברה שיוצאת לרחובות וצורחת, בלי הבדלי דת, מין, גזע ומפלגה, בלי שום סימני שאלה, רק סימני קריאה - הם רצחו לנו הורים וילדים!!! בשבי!!! ילדים שבויים הם רצחו!!!
וירדן ביבס. אוי. אוי. אוי. ירדן היקר, ירדן האהוב. ירדן עם העיניים היפות והנדיבות. ירדן היקר והטוב, ששמו הפך מילה נרדפת לכאב תהומי.
אני חולמת שירדן ביבס יחזור אלינו מהשבי על רגליו. ושאם חס וחלילה, הוא יגלה את מה שאנחנו חס ושלום עלולים אולי לגלות בקרוב, אז שבאותו רגע, הוא ידע, וירגיש, ויראה במו עיניו, וישמע אל תוך ליבו, זעקה של עם שלם, שיוצא לרחובות וצורח – הכאב שלך הוא הכאב שלנו. לא עוד. לא עוד. מוות לחמאס. מוות לחמאס. מוות לחמאס.
הכותבת היא העורכת הראשית של הוצאת מגיד, ומחברת שותפה יחד עם יאיר אגמון של רב המכר הבנילאומי "יום אחד באוקטובר: ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים".