האלוף אייל זמיר
האלוף אייל זמירצילום: דובר צה"ל

בעיצוב המחודש של צמרת צה"ל יש לשים לב לשני היבטים עיקריים: יכולות מבצעיות ותפיסות עולם.

קצינים יכולים להציג גיליון הישגים, אך בחינה זו לבדה אינה מספקת. חזון מוטעה, שגורם לתפיסה לקויה ולמדיניות מוטעית, מביא באופן כמעט הכרחי לקריסה ביטחונית. ההיבט התפיסתי קודם, אם כן, להיבט המבצעי.

מסמך שחובר לפני כעשרים שנה על ידי האלוף אייל זמיר, המועמד לרמטכ"לות, מאפשר הצצה למסגרת החשיבה שבתוכה פעלו, כך נדמה, רבים מקרב ההנהגה הצבאית בשלושים השנה האחרונות. ייתכן כי זמיר חזר בו מהמסמך, אולם זו בדיוק השאלה שצריכה בירור. כיצד מעצבים הנהגה צה"לית שונה לחלוטין מהמערכת הערכית העולה מהמסמך שלו, ומהקוד אתי של צה"ל שעמד בבסיסו.

המסגרת המחשבתית שבאה לידי ביטוי במסמך מבוססת במידה רבה על עבודתו של מייקל וולצר, פילוסוף יהודי אמריקאי, שניסה לבסס גרסה מעודכנת של עקרונות המלחמה הצודקת. 'המלחמה הצודקת' הוא שמה של תאוריה העוסקת בניסיון להסביר את האופן שבו בני אדם נלחמים. וולצר חרג מהתפיסה הקלאסית של תיאור המלחמה כעימות בין קבוצות, שבטים ואומות, וביסס את עקרון המלחמה על זכויות היחיד.

מכיוון שחיי היחיד במרכז, אליבא דוולצר, האזרח שאינו חלק פעיל במלחמה, ואפילו הוא אזרח האויב, שווה ערך מבחינה מוסרית לאזרח שלך. האזרח הזר אינו חלק מקולקטיב שנלחם בך, הוא יחיד העומד לעצמו, ועליך להגן עליו גם במחיר סיכון חייליך. לדידו, חובת הצבא האתי להגן על כל אזרח כמעט תמיד. וולצר ביקר את הפצצת דרזדן ואת הפצצת הירושימה כלא לגיטימיות, בשל הפגיעה המודעת באזרחי האויב.

במלחמת חרבות ברזל, וולצר תקף את מתקפת הביפרים של ישראל על חיזבאללה ואת חיסולו של איסמאעיל הנייה בטהרן. לטענתו של וולצר, מכיוון שלוחמי חיזבאללה לא היו בפעילות צבאית בעת שנפגעו מהביפרים, הייתה זו פעולה אסורה מבחינה אתית. גם חיסולו של הנייה, שהתחולל בעת משא ומתן עם ישראל, חרג לדידו מאתיקת המלחמה.

הפרופסורים אסא כשר ואבי שגיא, ממנסחי הקוד האתי של צה"ל, עיצבו את הקוד ברוח התאוריה של המלחמה הצודקת של וולצר. עיון במאמרו של זמיר מגלה שתפיסותיהם של וולצר וכשר מוטמעות בו באופן ניכר, וניתן לכך דוגמאות ספורות.

הקוד המוסרי המופיע אצל זמיר מדגיש את ההגבלה על פגיעה בחיי האויב, עוד לפני המחויבות להגנה על מדינת ישראל: "ההנחה היא כי צה"ל בהיותו צבאה של מדינת ישראל - מדינה דמוקרטית ויהודית, מונחה על ידי קוד מוסרי ורגישות אנושית בפעולותיו מול האויב, לצד חובתו המוסרית להגן על חייהם של אזרחי המדינה ועל ריבונותה. ההנחה הזאת מטילה מגבלות על הפעלת הכוח של צה"ל... הפעולה הצבאית מתבצעת תוך שמירה על חייהם ועל כבודם של האזרחים החפים מפשע של הצד האחר. דרך הפעולה הננקטת צריכה להיות כזאת שהמטרה תושג תוך גרימת נזק מינימלי לאזרחי הצד האחר" .

ההתייחסות למחבלים כיחידים ולא כחלק מקולקטיב כובלת את ידי הצבא מלפעול נגד הקולקטיב: "אם הצד הנפגע רוצה לבצע פעולת מנע או תגמול על הפגיעה בו, התוצאה תהיה בדרך כלל פעולה נגד קבוצה גדולה של אזרחים - הסביבה האנושית שמתוכה יצאו הטרוריסטים. פעולת המניעה או התגמול תהיה בבחינת ענישה קבוצתית של אזרחים חפים מפשע, שאינם מעורבים בטרור. כל צעד כזה יהיה וייחשב לבעייתי מבחינה מוסרית".

האתיקה של זמיר גוזרת מגבלות על מאבק בקולקטיב האויב, עד כדי כך שההגדרה היא שמבחינה אתית האוכלוסייה המותקפת חייבת לסבול רמת קושי גדולה יותר מאשר האוכלוסייה התומכת בתקיפה. כפי שכתב בלשון פשוטה: "שיעור הסבל של החברה המותקפת על ידי הטרור, ושמשלמת מחיר גבוה בהרוגים ובפצועים אזרחיים, יהיה תמיד גבוה יותר משיעור הסבל של האוכלוסייה התומכת בטרור, אשר לכל היותר נפגעת ברמת החיים שלה, ויש בידה האפשרות לסובב את גלגל הסבל של שתי האוכלוסיות לאחור". לדברי זמיר, אם כן, על הצד הצודק לסבול יותר, והדרך להכריע את האויב עוברת רק בהחלטתו לסיים את תוקפנותו מרצונו החופשי, ולא בהכרעתו הממשית.

היסודות האתיים העולים מן המסמך משקפים עולם ערכים שמסכל כל יכולת לנצח במלחמה ולהכריע את האויב. לעומת זאת, האתיקה של הצבא היהודי אינה אתיקה של הגנה על זכויות היחיד אלא אתיקה הנגזרת מקיומנו כעם, המקיים את ריבונותו בארצו המובטחת על ידי אלוקיו. עם שמגן על עצמו ומכרית את הקמים עליו, מתוקף זכותו האלוקית ההיסטורית והרוחנית על ארצו.

צה"ל של שנת תשפ"ה עומד בפני אתגרים גדולים שדורשים התחדשות בפיקוד הבכיר. מטכ"ל שיפתח מחדש את הקוד האתי של צה"ל, ויבסס אותו על ערכי עם ישראל וארץ ישראל וערך הניצחון, הוא המטכ"ל הנדרש לצבא מנצח. רמטכ"ל שפסוקו של דוד המלך "ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" הוא אתיקת הניצחון שלו - הוא הרמטכ"ל הראוי לעם ישראל. אם האתיקה הזאת אינה מנחה את בכירי הצבא דהיום, יש להביא אותה מקצינים בכירים שכן אוחזים בה. ההשגחה זימנה לנו הזדמנות, אל לנו להחמיץ אותה.

הכותבים עומדים בראש ארגון 'תורת המדינה' ומנהלי תחומים ב'מרכז יכין'