מצוות קידוש החודש מתקיימת דווקא בארץ ישראל, כפי שאומרת הגמרא במסכת ברכות (דף סג, מתורגם): רבי אבהו היה מספר שירד חנניה בן אחי רבי יהושע לגלות, היה מעבר שנים ומקדש חודשים וקובע חודשים בחוץ לארץ. שיגרו אחריו שני תלמידי חכמים, את רבי יוסי בן קיפר, ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיוון שראה אותם שאלו אותם למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. אמר: האנשים האלה גדולי הדור הם, ואבותיהם שימשו בבית המקדש שהרי שנינו: "זכריה בן קבוטל אומר, הרבה פעמים קראתי לפניו בספר דניאל, בליל יום כיפור". התחיל נותן את השיעור, הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם, אנשים הללו הם של שווא ותוהו. אמרו לו: כבר אמרת עלינו שאנחנו גדולי הדור ואתה לא יכול לסתור דבריך, הוא שאל אותם: ולמה כשאני מטמא אתם מטהרים וכשאני אוסר אתם מתירים? למה אתם אומרים הכול ההפך? אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים ומקדש חודשים בחוץ לארץ. אמר להם: גם רבי עקיבא היה בחוץ לארץ והיה מעבר שנים ומקדש חודשים. אמרו לו: רבי עקיבא עשה את זה כי בזמנו לא היו בארץ ישראל גדולי דור כמוהו. אמר להם: גם עכשיו לא הנחתי כמותי תלמידי חכמים בארץ ישראל. אמרו לו: הגדיים שהנחת נעשו תיישים. באמת כשעזבת את ארץ ישראל עדיין לא היו תלמידי חכמים גדולים כמוך, אבל עכשיו גדלו תלמידי החכמים בארץ ישראל והם כבר תיישים ויש להם קרניים והם יכולים לנגוח. והם שגרונו אצלך, ואמרו לנו, לכו ואמרו לו בשמנו, אם שומע מוטב, ואם לאו יהיה בנידוי. ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעים מוטב ואם לאו יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכינור, ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלוקי ישראל. מיד כל העם געו בבכייה ואמרו: חס ושלום! יש לנו חלק באלוקי ישראל! שואלת הגמרא: וכל כך למה? מה קרה, למה אי אפשר לקדש חודשים בחוץ לארץ? אומרת הגמרא משום שנאמר: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים" (ישעיהו ב, ג). הפסוק אומר שרק מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, והדברים לא מובנים, האם אין זכות לרבנים בחוץ לארץ לפסוק הלכות? יש היום הרבה בד"צים בחו"ל, והם פוסקים הלכות בכשרות ובדברים אחרים, האם פוסקים מוכרחים להיות רק בירושלים? אלא שהפסוק הזה מלמד דווקא על קידוש החודש. אבל עדיין הדבר תמוה, האם רק בארץ ישראל אפשר לפסוק הלכות אלו? הצל"ח על הסוגיה מבאר שבקידוש החודש יש חידוש מיוחד שאינו קיים בכל התורה כולה. חז"ל דרשו 'אתם' - אפילו שוגגים, אפילו מזידים, אפילו אנוסים. כלומר, אפילו בית דין שטעה וסמך על עדים באופן לא נכון, וקידש את החודש בטעות – החודש מקודש. וזאת בשונה משאר הדינים בהם הכלל הוא שטעות לעולם חוזרת. ההסבר לכך הוא שבנושא הזה הקב"ה נתן לבית הדין סמכות מיוחדת, לא רק לברר מה רצונו של הקב"ה בדין מסוים, אלא לקבוע את התורה - לקדש את החודש. וגם אם יתברר שהעדים היו שקרנים, או שבית הדין פסק לא נכון - החודש מקודש על פי פסק בית הדין. וזה כוונת הפסוק 'כי מציון תצא תורה', כי מציון אפשר ליצור את התורה, לקבוע שהיום יהיה ראש חודש, ונפקא מינא מתי יהיו החגים ועוד הרבה הלכות. כוח יצירה של תורה כמו קידוש החודש - קיים רק בארץ ישראל, בבי"ד הגדול. לשיחה המלאה באתר ישיבה