אחת הטענות של תומכי עסקת החטופים היא שצריך לשחרר את החטופים 'בכל מחיר', כלומר בכל מחיר שמדינת ישראל תשלם (ולא בכל מחיר שהפלשתינים ישלמו). מדוע בכל מחיר? כי יש חוזה בין המדינה לאזרחים, והמדינה הפרה את החוזה בכך שלא שמרה עליהם. צריך להבין שמאחורי הטענה הזאת ומאחורי העסקה בכלל, יש הנחות יסוד מהותיות שחשוב להכיר אותן. התרבות המערבית עברה תנועת מטוטלת חדה במאה השנים האחרונות, מקיצוניות אחת לקיצוניות הפוכה. לפני יותר ממאה שנה קמו תנועות קולקטיביות קיצוניות שהעמידו את חיי הכלל למעלה מחיי הפרט. באידיאל הקומוניסטי, הפשיסטי או הסוציאליסטי, הקולקטיב נושא בחובו אידיאל גדול כמו תיקון עולם וצדק עולמי, וזו הייתה מעלתן. אבל היחיד נדרש לשרת את אותו אידיאל גדול. קולקטיביות קיצונית רומסת את היחיד, כי הוא בסך הכול בורג קטן במערכת. לכן במקומות אלו היה יחס מחפיר לאדם הפרטי, והוא היה כמעט ללא זכויות. לאחר עשרות שנים קמה תנועת נגד, אינדיבידואליות קיצונית. תנועה ששמה את הפרט בראש הפירמידה, ומעתה הכלל או המסגרת החברתית צריכים לשרת את היחיד. יש כמובן יתרונות לאינדיבידואליות: היא מביאה איתה חופש, היא מאפשרת לכל אחד להוציא את ייחודו מהכוח אל הפועל והיא מביאה מגוון לאנושות. אבל כמו כל תנועה קיצונית היא רומסת ערכים אחרים, ובמקרה זה את ערך הקולקטיב. עוד באותו נושא: להתחתן עם אלמנה לשמוח שמחה כפולה הסוף לתמימות עריצות המיעוט בחברה אינדיבידואלית יש זכויות הפרט וזכויות האזרח, אבל אין חובות הפרט. זכויות הפרט הן מה שהמדינה או החברה חייבת לדאוג ליחיד, אבל ליחיד אין מחויבות למסגרת הכללית. אם בעבר אדם שאל מה הוא יתרום לצבא, הרי שכיום השאלה היא מה הצבא יתרום לו. אומנם יש ערך גדול בזכויות הפרט והאזרח, אבל כשזה בא בצורה קיצונית זה מפרק את המסגרות החברתיות - הזוגיות, המשפחה, הקהילה והלאום. כאשר אדם אומר שהמדינה הפרה את החוזה עם האזרחים, הוא מביע גישה אידאולוגית שלפיה אין שום ערך למדינה מלבד לשרת את היחיד ולספק לו את צרכיו. מדינה כזו היא רק "חברת אחריות גדולה", כלשונו של הרב קוק. מכיוון שזו זכות קיומה של המדינה, הרי שהמדינה צריכה לשלם כל מחיר בשביל להציל את הפרט. במילים 'בכל מחיר' הכוונה למחיר לאומי, כמו פגיעה בריבונות, פגיעה בגאווה הלאומית, פגיעה במעמד הלאומי מול עמים אחרים, פגיעה כלכלית או פגיעה בביטחון. היהדות לעומת זאת מלמדת אותנו לאזן בין הכלל ובין הפרט, משום ששניהם חשובים ונצרכים. לכן יש לכלל חובה לדאוג לאדם היחידי (כגון כופין על הצדקה), אבל יש גם ליחיד חובה לדאוג לכלל (כמו מצוות המלחמה). ודאי שאחד מתפקידיה של המדינה הוא לדאוג לאזרחים, אולם יש למדינת ישראל גם ייעוד לאומי בפני עצמו, שאנחנו כפרטים רתומים אליו. כשם שהמדינה מחויבת לשמור על האזרחים, כך האזרחים מחויבים לשמור על המדינה. הרמב"ם אומר שכשחייל יוצא למלחמה "לא יחשוב לא באשתו ולא בבניו" (צורכי היחיד) "ותהיה כוונתו לקדש את השם" (אידיאל כללי). מסירות נפש של חיילים בקרב נובעת מהרגשתם שיש משמעות גדולה לעם ישראל, משמעות שעליה שווה להילחם. חשוב להבהיר – אין מחלוקת בשאלה אם צריך לשחרר חטופים! המחלוקת היא אך ורק על הדרך. זו לא מחלוקת צבאית, אלא זו מחלוקת אידאולוגית. בזמן שמטה החטופים בתל אביב מגדיר את מטרת המלחמה כשחרור החטופים בלבד, מאהל הגבורה בירושלים מגדיר את מטרת המלחמה כניצחון על האויב הלאומי ומתוך כך הגעה לשחרור חטופים. לצערנו, לעת עתה הגישה הראשונה גברה והעסקה כרוכה במחיר כבד מאוד שהמדינה כמדינה משלמת כדי להציל את היחידים. גישה זו תימשך כל עוד אנחנו כחברה לא נדייק את עולם הערכים שלנו ואת היחס המאוזן שבין היחיד ובין הכלל, בדגש על הבנת הערך של עם ישראל כאומה. אחד הדברים שעלינו ללמוד מהעסקה ומהמלחמה בכלל הוא שמה שמניע את העולם המעשי הוא עולם הרעיונות. סוף מעשה במחשבה תחילה. צריך להעמיק כמה שיותר בעולם המחשבות ולברר אותן, כדי שנוכל להיות לוחמים לא רק בשדה הקרב הפיזי אלא גם בשדה הקרב התודעתי.