נועה ארגמני, ששוחררה משבי החמאס, נאמה הערב (שלישי) בפני מועצת הביטחון של האו"ם ושיתפה בפרטים נוספים מתקופת השבי. היא שיתפה: "נחטפתי על ידי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר מפסטיבל נובה יחד עם בן זוגי, אבינתן אור. נלקחנו בכוח, הופרדנו ונכנסנו לגיהנום עלי אדמות. החזקתי את ידו של אבינתן ככל שיכולתי, אבל ברגע אחד של אימה – נקרענו זה מזו, ונגררנו אל הלא נודע. עד שאבינתן יחזור - הלב שלי בשבי". ארגמני קראה לשחרור כל החטופים: "אין לנו יותר זמן. אני כאן היום כי זה נס, אבל עדיין יש 63 חטופים שחיים את הסיוט הזה. הם נמצאים בחשיכה מוחלטת, מבלי לדעת אם יחיו או ימותו ברגע הבא. כל רגע שעובר הוא נצח של סבל". עוד באותו נושא: נועה ארגמני ברשימת 100 המשפיעים של טיים אות חיים ראשון מהחטוף אבינתן אור העדות של נועה לא הותירה אף דיפלומט אדיש הקריאה של נועה ארגמני "אנחנו מדברים על אנשים חפים מפשע שנחטפו ממיטותיהם, ממסיבת ריקודים, מחייהם הפשוטים – ונלקחו לעולם של עינויים והשפלה. חמאס התייחס אלינו כמו לכלים במשחק מרושע, מונעים מאכזריות לשמה". היא דיברה על משפחת ביבס: "אתם לא צריכים שאספר לכם על תינוק בן 9 חודשים, כפיר, ועל אחיו בן ה-4, אריאל ביבס, ואימם שירי. רק אם ותינוקיה – נרצחו באכזריות בשבי. הם לא מתו בקרב. הם לא היו לוחמים. הם היו ילדים רכים, שדמם נשפך בברוטליות שלא תיאמן. זהו חמאס – ארגון שמרסק תינוקות בידיו וחוגג את המוות". היא הוחזקה בשבי יחד עם הילה רותם ואמילי הנד, ששוחררו בעסקה הראשונה. "באותו זמן אמילי הייתה בת 8 והילה בת 12. ראיתי את הפחד בעיניהן, את הרעד בגופן. הייתי חייבת להיות חזקה בשבילן, להסתיר את הזוועות כדי שיוכלו לשרוד עוד יום". בהמשך סיפרה על הפצצת הבניין שבו הוחזקה עם החטופים איתי סבירסקי ויוסי שרעבי הי"ד. "ערב אחד, הבית שבו היינו מוחזקים הופצץ, ומצאנו את עצמנו קבורים תחת ההריסות. איתי הצליח לקום, אבל אני ויוסי נלכדנו מתחת לערימות הבטון. לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לנשום. נשאבתי לחשכה וחשבתי שזהו, אלו השניות האחרונות של חיי. צעקתי בכל כוחי כדי שמישהו ישמע אותי, ושמעתי גם את הצעקות של יוסי. צעקות של כאב, של תחנונים, של אדם הלכוד בין חיים למוות. ואז, אחרי כמה שניות, שמעתי רק דממה. יוסי מת לידי, לבד, חסר ישע". היא המשיכה לתאר: "יומיים אחרי שעברנו לבית אחר, איתי נרצח באכזריות על ידי אחד מחוטפינו. הוא היה איתי מהיום הראשון של השבי. דיברנו על משפחותינו, על החיים שהשארנו מאחור. הוא היה נשמה טהורה ועכשיו הוא איננו. הקהילה הבינלאומית חייבת להבין: החטופים שלנו חיים בגיהנום עלי אדמות. אין להם זמן, אין להם תקווה בלי מעשה. הם חייבים לחזור הביתה עכשיו". היא שיתפה בסיום: "מה שהחזיק אותי בחיים בשבי ועד עכשיו, זה משהו שאמא שלי תמיד אמרה לי: 'תמיד תהיי טובה, תמיד תחזיקי באור'. אז כאן, בפורום הזה, אני אסיים במילים האלה: תהיו טובים. אך יותר מזה, תהיו צודקים. תפעלו עכשיו. תביאו אותם, את כולם, הביתה עכשיו".