ידועה אימרת חז"ל: "משנכנס אדר מרבין בשמחה", אך ככל שמעמיקים בה מגלים כמה היא תמוהה. א. לא ברור מהי הסיבה לשמחה זו? ב. אם נאמר שפורים הוא הסיבה לשמחה מתחילת החודש, לא ברור מה נשתנה אדר משאר החודשים שבהם חל מועד (פסח, חנוכה). ג. איך בדיוק מרבין בשמחה? אין הלכות מוגדרות לכך כלל. אם ממשיכים להעמיק, הענין הופך להיות יותר תמוה: א. המקום בו מוזכרת אמרה זו היא מסכת תענית, ולא מסכת מגילה, כמצופה. ב. אך גם במסכת תענית היא נספחת לדין המרכזי. שם נאמר: 'משנכנס אב ממעטין בשמחה'. המשנה לא מזכירה את אדר. ואולי לא בכדי לא הזכיר זאת גם הרמב"ם והשו"ע. רק לאחר מכן באים האמוראים ומוסיפים: "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: 'כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. אמר רב פפא: הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי - לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה" (יהודי שיש לו דין עם אינו יהודי – יימנע מלקיימו באב כי מזלו רע, וישתדל לקיימו באדר שבריא מזלו) (תענית כט ע"א).' שוב, א. לא ברורה ההשוואה 'כשם' בין אב לאדר. הרי מדובר על ענין הפוך. ב. בחודש אב מכניסתו מתחילים למעט בשמחה: תשעת הימים, שבוע שחל בו, עד יום תשעה באב, שבו אירעו חמישה דברים מצערים. לעומת זאת באדר, אין שום דימיון של הדרגתיות כלשהיא ואין גם שום הוראה מעשית שיש לנהוג בה מתחילת החודש. רש"י מנסה להשיב ואומר: "משנכנס אדר - ימי נִסּים היו לישראל: פורים ופסח". אך מדוע אין כן בשאר המועדים? ומה הקשר לפסח שאירע בניסן? תשובת ה'שפת אמת' בחידושיו למסכת תענית: השפת אמת אומר כי הקשר בין אב לאדר הוא פשוט. משנכנס אדר החלו העם להתנדב להביא את מחצית השקל לטובת הקרבנות והמקדש. ובני ישראל נדבו בשמחה עד שמשה נאלץ לעצור ההתנדבות. לכן, הואיל וקיבלו עליהם בשמחה את נדבת המשכן, עדיין השמחה נמצאת באדר. זהו פירוש יפה, שגם מסביר את הקשר וההשוואה לחודש אב בו אירע חורבן בית המקדש. אם כי רש"י נימק את השמחה בנס של פורים. וממילא כל השאלות לעיל קשות עליו. הרב חיים גולדויכט משיב תשובה נוספת להשוואה בין אב לאדר. לשם כך נחזור לחטא המרגלים. הוא המאורע הראשון שקרה בתשעה באב, ומאז הוא הפך ליום חייב: כך כתוב בתענית כט: "'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא', אמר רבה אמר רבי יוחנן: 'אותו הלילה, ליל תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה של דורות". כיצד אירע חטא המרגלים? המרגלים היו ראשי בני ישראל ולא ברור כיצד גררו את העם למאוס בארץ חמדה. הזוהר מסביר שהם חששו שכאשר ייכנסו לארץ, הם יועברו מתפקידם. קשה להבין איך נגיעתם האישית גרמה להם למאוס בארץ ישראל. אחת התשובות היא שחששם לא היה אישי כי אם ערכי. הם חששו כי בכניסתם לארץ ייפסקו המן וענני הכבוד וכל המציאות הניסית מסביבם. העם יצטרך לעבוד בשדות ולפרנס את עצמו. ותורה מה תהא עליה? המרגלים לא חשבו שאפשר לקבל תורה ולשמור על רמה רוחנית גבוהה מתוך עבודת השדה, מתוך קשיי המציאות, מתוך יגע ומאמץ ואף מתוך ייסורים. המרגלים ביקשו שתורה תמשיך לרדת מהשמיים מלווה בניסים ובגילוי אלוקי. החשש הזה תוקן בפורים. כיצד? כאשר בני ישראל מקבלים את התורה, נאמר 'ויתייצבו בתחתית ההר.' הגמרא במסכת שבת פח אומרת כי הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית וכביכול אנס אותם לקבל את התורה. זו כמובן קבלה נחותה. אך בפורים תיקנו זאת: 'אמר רבה: אף על פי כן הדור קיבלוה בימי אחשוורוש דכתיב קיימו וקיבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר'. המשך חכמה מסביר שהקב"ה לא ממש כפה אותם לקבל את התורה, אלא מחמת שראו את כל הניסים, ואת הקולות, ועוד: 'בטלה בחירתם הטבעית... והיו מוכרחים כמלאכים'. מה התחדש בפורים? לאור דבריו אפשר כעת להבין טוב יותר, מה התחדש בפורים: ימי הפורים היו ימי חושך והסתר פנים. הפסוק המרמז על המגילה בתורה הוא 'ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'. למרות החושך ותחת האיום הנורא של השמדתם – העם היהודי קיבל את התורה מרצון. ומכאן גילה לדורות הבאים שקבלת תורה אינה מותנית במצב של שפע אלוקי, קולות וניסים גלויים, אלא קבלת תורה היא גם בשיא החושך. ממילא אין אדם שיכול לומר נאנסתי לקבל את התורה מתוך אותו שפע אלוקי. כי הנה בימי פורים אנשים קיבלו את התורה בשיא החושך וההסתר. כעת גם אפשר להבין את הקשר בין ימי אב לימי אדר. המרגלים סברו כי תורה מתקבלת רק במציאות ניסית וגילוי אלוקי ברור בדמות מן וענני כבוד. ימי אדר מתקנים זאת, כי בימי אדר קיבל העם היהודי תורה מתוך חושך מוחלט, הסתר פנים ויגון. החטופים ששבו ממחשכי השבי קשה שלא לראות את הקשר בין הנאמר לבין הגילויים המרעישים והמרעידים של החטופים ששהו בשבי מאות ימים והגיעו לאמונה בבורא עולם מתוך חושך מוחלט והסתר פנים אף קשה יותר מההסתר והחושך בימי המן. בתו של קית סיגל סיפרה: "אחד הדברים שעזרו לאבא שלי להתמודד, וגרמו לו לחזור הביתה, לא רק בחיים, אלא הרבה יותר חזק ממה שאני זוכרת אותו – זה האמונה... אני חושבת ששם בשבי, החיבור ליהדות אפילו התחזק יותר. מתוך 484 הימים שהוא היה שם, חצי מהזמן הוא היה לבד לגמרי... הוא היה נעול בתוך חדר. הזהות היהודית – הוא חיפש אותה, והיה לו קשה למצוא. אז הוא מצא אותה בתפילות קטנות שהוא התחיל להגיד. בברכות על האוכל. 'בורא מיני מזונות', שהוא לא אמר בחיים שלו. ו'שמע ישראל', שהוא לא אמר בחיים שלו. והוא אמר שבתוך כל התופת הזאת, רגע להיזכר שאני יהודי, ושיש משמעות לעם שלי ומאיפה שאני מגיע, מאוד מאוד חיזק אותו... שאלתי אותו: מה תרצה שנעשה בארוחת שישי הראשונה שלנו ביחד? אנחנו דמיינו מה נכין לו לאכול. והוא אמר לי: את יודעת מה אני הכי הכי רוצה שיהיה? כיפה וכוס לקידוש." כך עומר שם טוב, שהתחיל לשמור שבת בשבי, כתב: "בורא עולם, תודה שהיית איתי בכל רגע ורגע... וגם בתוך החושך היה לי אור". דניאלה גלבוע סיפרה איך היא וחברותיה עשו קידוש בשבי, ופחדו להתפלל בעברית ולכן שרו "שלום עליכם" בערבית. אוהד בן עמי, חבר קיבוץ בארי, כשהוא עטור בתפילין אמר: "בפנים אנחנו עם מאוד מאוד חזק, ומה שמאחד אותנו זה האמונה. האמונה באלוקים, אותי לפחות באופן אישי, היא החזיקה, והצילה, ובזכות אלוקים אני נמצא פה בחזרה אחרי השבי. כנראה הייתי צריך לתקן כמה דברים. הדבר הזה רק מחזק אותי וזה המסר שלי לעם ישראל: האמונה שלנו היא מה שמאחד אותנו והיא גם מה שנותן לנו כוח ברגעים שאנחנו הכי מושפלים, הכי מרוסקים...". שלא לדבר על אגם ברגר שהיתה מוכנה להקריב את עצמה על מזבח אמונתה, וסירבה לאכול אוכל לא כשר, כאסתר בארמון המלוכה. שלא לדבר על אלי שרעבי, ספיר כהן, יגיל יעקב, ועוד ועוד. בתוך החושך הגדול, בתוך הסתר פנים: 'הדור קיבלוה החטופים בימי החמס'. החטופים 'עושים לנו בית ספר', ומלמדים אותנו, אנשים שגדלו על ברכי אמונה ומקיימים מצוות כבשגרה, פרק שלם באמונה, פרק שלם באיסור להתייאש, ופרק שלם בתקוה. להשבת כל החטופים במהרה, להצלחת עם ישראל, ולהצלתו מפני אויביו ולע"נ ברוך מרדכי ומשה נחמיה.