נפתלי בנט העדיף את השררה והכיסא על פני האידיאולוגיה. הוא האמין שברגע שיגיע לעמדת השפעה, יוכל לנווט את המדיניות בהתאם לעקרונותיו ולכוון את המדינה לכיוון שהוא ראה לנכון. אך בפועל, הניסיון הזה לא צלח. במקום להנהיג מתוך מחויבות לעקרונות שהבטיח לבוחריו, הוא נאלץ להתפשר שוב ושוב, עד כדי כך שהתוצאה הסופית הייתה רחוקה מאוד מכל מה שייצג בעבר. גם כיום, שתיקתו הרועמת בסוגיות קריטיות ורגישות מעידה על המשך הטקטיקה הפוליטית שלו: “קודם נבחר – אחר כך נפעל.” במקום להציג עמדות ברורות ולשמש קול אותנטי של מחנה הימין, הוא נמנע מלהביע דעה פומבית בסוגיות משמעותיות, מתוך חשש לאבד קולות פוטנציאליים. פער בין הבטחות למציאות לא מדובר רק בשתיקה פוליטית – בנט חטא גם בהונאת הציבור כאשר הבטיח הבטחות חד-משמעיות והפנה עורף למילים שאמר. הוא התחייב שוב ושוב שלא יחבור לשמאל ולא יקים ממשלה עם רע”ם, אך ברגע האמת, הפר את כל התחייבויותיו, תוך שימוש בטיעונים מתוחכמים שנועדו להצדיק את הצעד. אמנם, פוליטיקה היא תחום מורכב הדורש מיומנויות רבות, ולעיתים יש צורך בוויתורים והסכמות. אך יש הבדל בין פשרות אידיאולוגיות לבין חציית קווים אדומים והפניית גב למצביעים. בנט לא רק ניהל פוליטיקה פרגמטית – הוא הפך את עצמו לסמל לזלזול ברצון הבוחרים. הציבור הישראלי אולי מכיר את כללי המשחק הפוליטי, אך גם לו יש גבול, והמחיר שבנט משלם על כך כיום הוא אובדן אמון נרחב, אפילו מצד תומכיו לשעבר. הוזלת כללי המשחק הפוליטי מעבר להפרת הבטחותיו, בנט הוזיל את כללי המשחק הפוליטי בכך שהפך את הכוח למטרה בפני עצמה. הוא הצדיק מהלכים שנועדו בראש ובראשונה לשמר את מעמדו, ולא לשרת את הערכים עליהם הצהיר בעבר. התנהלותו הפוליטית סימנה תקדים בעייתי שבו מנהיג יכול לומר דבר אחד ולעשות דבר הפוך – מבלי לתת על כך דין וחשבון לציבור. גם היום הוא ממשיך לנקוט באותה שיטה: הוא שומר על שתיקה בנוגע לסוגיות מרכזיות, מתחמק מהצהרות מחייבות, ומשאיר את עמדותיו עמומות. מדובר באותו דפוס פעולה – הרצון להשיג כוח, ורק לאחר מכן להחליט מה לעשות איתו. כישלון האסטרטגיה בנט ככל הנראה יטען שעמדותיו ידועות, שהוא פועל על פי מצפן פנימי, ושאין צורך שיחזור על עקרונותיו. אך המציאות מוכיחה אחרת – כאשר ניתנה לו ההזדמנות להנהיג, הוא לא הצליח לממש מדיניות ימין אמיתית. גם אם טען שפעל מתוך אחריות לאומית וניסה לאזן בין כוחות שונים, התוצאה הייתה שהוא חבר לגורמים שאינם מייצגים את רצון רוב הציבור הימני והמרכזי במדינה. למעשה, בנט הפך לדמות המייצגת את הפער בין אידיאולוגיה לבין פוליטיקה אינטרסנטית. הוא נכנס לזירה עם הצהרות ברורות על ערכים ימניים, אך יצא ממנה כמי שוויתר על אותם ערכים כדי לשרוד פוליטית. ולכן, הוא לא רק איבד את תמיכת הציבור – הוא איבד את הרלוונטיות שלו. זו לא הנהגה – וזה לא תיקון להיות מנהיג משמעו להוביל דרך, לעמוד מאחורי עקרונות גם ברגעי משבר, ולא לברוח מהזירה הפוליטית או להתחמק מהבעת דעה כאשר זה לא נוח. שתיקתו כיום אינה סימן לחישוב מסלול מחדש או לחשבון נפש – אלא המשך ישיר לאותה גישה שהביאה אותו לאובדן האמון הציבורי מלכתחילה. אם בנט היה מפיק לקחים אמיתיים (עדיין יכול במאמץ רב) היה עליו להודות בטעויותיו, להציג משנה אידיאולוגית ברורה, ולפעול בשקיפות מול הציבור. במקום זאת, הוא ממשיך באותו דפוס פעולה, מתוך תקווה שאולי בעתיד יוכל לשוב להנהגה. אך הלקח מהעבר ברור: מי שמבכר את השלטון על פני המחויבות לערכים – מאבד את שניהם. הכותב הוא מומחה לענייני מקרקעין, לשעבר יועצם של 4 שרי ביטחון