סדר משותף בפסח של הקורונה גרנו בבית משותף, בדירה עם חצר, ומצאנו את עצמנו לראשונה עומדים לערוך ליל סדר בהרכב משפחתי שכלל רק את הילדים שלנו. תלינו על לוח המודעות של הבניין מודעה ובה הודענו שאנחנו מתכוונים להתחיל את ליל הסדר בשמונה בערב, ומי שרוצה מוזמן לצאת למרפסת ולהצטרף. שש משפחות היינו שם, ארבע חילוניות ושתיים דתיות. כולן יצאו למרפסות, והסדר המשותף יצא לדרך. אין עוד חג כזה שהפך לשפה משותפת בין שונים, כולם ידעו את הסדר המדויק ומה עושים בכל שלב. פתאום הפכנו כל השונים האלה למשפחה אחת גדולה שעושה קידוש יחד, ששרה את השירים, מחביאה את האפיקומן, והכול שייך באמת לכולם. בשולחן עורך נפרדה החבילה, ואלמלא המחיר שגבתה הקורונה כולם היו חותמים על אותו הפורמט לשנה הבאה. השירים של כולנו דמיינו לעצמכם שאנחנו מקבצים למקום אחד קבוצת אנשים שמייצגת את מגוון האוכלוסייה היהודית בארץ: נשים וגברים, זקנים וצעירים, בני עיר, בני קיבוץ, גם קיבוצניק דתי, בני מושבים וכפרים, עיירות פיתוח וערים גדולות, מיישובים בשומרון ומלב תל אביב, מבני ברק וממאה שערים, חילונים וחרדים, מסורתיים, דתל"שים ודתיים. אחרי שכולם הסכימו להתאסף במקום אחד, ותודו שזה כבר הישג בפני עצמו, אנחנו מתחילים לשיר שיר כלשהו ומבקשים מכל מי שיודע את ההמשך, שיצטרף. מה יקרה? ובכן: אם נתחיל בשיר חסידי מבית היוצר של אברהם פריד או מרדכי בן דוד יצטרפו חלק מהדתיים, לא כולם. אם זה יהיה במנגינת קרליבך נרוויח עוד כמה מסורתיים ואולי גם את הדתל"שים. אם נעבור לשלמה ארצי או עופרה חזה יצטרפו החילונים המבוגרים, עומר אדם שייך לצעירים ואפילו את מילות התקווה לא ידעו להמשיך החברים מבני ברק וממאה שערים. מה בכל זאת יעבוד? שירי ליל הסדר. אם רק נתחיל לשיר "מה נשתנה" כולם יצטרפו, כך גם באשר ל"אחד מי יודע", "והיא שעמדה", "דיינו" או "חד גדיא". והנה הגאונות של מחברי ההגדה שהשכילו לפני שנים רבות לקבע פסקול יהודי שמושרש בלבבות שונים כל כך. פסקול הנצח. בעיניי את הניגון המשותף הזה חייבים לשמר. אף שמפעם לפעם נולדים לחנים חדשים ויפים, נראה לי שכדאי לדבוק בישנים. קשה להתחרות ב"והיא שעמדה" הקסום של יונתן רזאל, ועדיין כדאי לשיר קודם את הלחן הישן. אין לנו מושג איך יתפתחו חייהם של הילדים, הנכדים והנינים, מה יבחרו לעשות, מה יבחרו להיות, אבל ליל הסדר הנצחי כבר ידאג שאת השירים השורשיים הללו הם יישאו איתם לכל מקום, ביודעין ובלא יודעין. האיש שלעג ל"חד גדיא" השירים הללו אינם רק מילים פשוטות ומנגינות שניטעות עמוק בלב, בתוך מילותיהם אצורים סודות וגנזים. בימיו של החיד"א היה אדם אחד שזלזל בפיוט "חד גדיא", והחיד"א קרא לנדות אותו בשל כך, לא פחות מזה! הנה זה בלשונו: "אנוש זה, זד יהיר, לץ המתלוצץ על מה שנהגו רבבות אלפי ישראל... כמה וכמה ראשי ישיבות וגאוני הזמן ה' עליהם יחיו. וכולם אמרו ואומרים פיוט זה, ונמצא רשע זה מתלוצץ ברבבות ישראל וגדוליהם... איש זה שפער פיו, שכל האומרים פיוט זה הם טיפשים ועוסקים בהבלים - חייב נידוי". את הסודות לא זכיתי לדעת, אבל הנה כמה מילים פשוטות על השירים הקדושים של ההגדה. והיא שעמדה מי זו "היא" שעמדה? באופן פשוט זו ההבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם בברית בין הבתרים. ומתברר שההבטחה הזאת תקפה הרבה מעבר לימי השעבוד במצרים, ורלוונטית לכל דור ודור. המבנה של ההבטחה הוא שיהיה קשה, "גר יהיה זרעך", ועוד יותר קשה, "ועבדום ועינו אותם", וזה עלול להיות ארוך, "ארבע מאות שנה". אבל בסוף ייעשה צדק, "גם את הגוי אשר יעבדו דן אנוכי" ואנחנו נצא מזה אחרים ונוציא מזה שפע – "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". השפת אמת אומר שה"היא" שעמדה לאבותינו ולנו, היא העובדה המצוינת בהמשך: שלא אחד בלבד עמד עלינו, שהאויבים שלנו הם סמל הפירוד והסכסוך. ומשתמע מדבריו שכדי להינצל מהם אנחנו צריכים להציג אלטרנטיבה של אחדות. דיינו זה אולי השיר הכי מוזר בהגדה. אנחנו שרים בהתלהבות ש"אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה – דיינו", אבל יודעים שאלמלא העבירנו בתוכו, היינו חוזרים לעבוד במצרים או נטבחים על שפת הים. כך גם בשאר בתי השיר. אם נחליף את ה"דיינו" העתיק לשפה מדוברת – היה שווה להיוולד בשביל הרגע הזה. דמיינו איתי רגע: עומד לו עם של עבדים שבורים, מצד אחד ים, מצד שני צבא אדיר של אלה שרדו בהם. פתאום הים נבקע לשניים. היה שווה לחיות, לשרוד את הכול ולו בשביל הרגע הזה. עזבו עכשיו מה יהיה בעוד רגע, מה יקרה, הרגע הזה ענק. דיינו. וכך גם בכל שורות השיר, היה שווה להיוולד כדי לראות איך עשה בהם שפטים. היה שווה להיוולד כדי לראות איך עשה באלוהיהם. היה שווה להיוולד כדי לחצות את הים. היה שווה להיוולד כדי לעמוד למרגלות הר סיני. כשאנחנו עוברים איזו חוויה קשה ואנחנו מספרים עליה לאחרים, אנחנו בדרך כלל לא מדלגים על אף פרט, לשים ולשים כל שנייה וכל רגע, עושים עניין מכל פסיק בהתרחשות. ההגדה לוקחת אותנו בדיוק למסע הזה, רק בסיטואציה הפוכה: מתעכבים על כל רגע, על כל סצנה בתהליך הגאולה. דיינו – הרגע הזה שווה הכול, ועוד דיינו, עוד רגע ששווה הכול, ועוד אחד ועוד. כבר אין מילים מרוב שטוב. חד גדיא לשיר הזה יש אין־ספור פירושים, ומצאו בו את כל סודות ההתפתחות של עם ישראל, ממצרים ועד העתיד לבוא, אבל יש בו גם ממד פשוט וחשוב מאין כמוהו. לכאורה זהו שיר האבולוציה – החזק מנצח, וכל אחד מפסיד לחזק ממנו. הגדי המסכן נטרף, החתול ננשך, הכלב הוכה, ובסוף הסיפור מחכה, ממש כמו בחיים של כולנו, מלאך המוות. כלומר, בסוף הכול נגמר. עד כאן שיר הייאוש שמזמרים אנשים שמתבוננים בעולם כרגיל. ואז מגיע הבית האחרון: ואתא קודשא בריך הוא ושחט למלאך המוות. צריך להבין, זה לא רק שהקדוש ברוך הוא העניש את מי שהרג את השוחט, זה משנה את כל העלילה: אם אין מלאך מוות אי אפשר לטרוף את הגדי, אי אפשר לשחוט את השור ובטח לא את השוחט. השיר הזה בקצה ההגדה נותן לנו מבט על הימים שבקצה, על אחרית הימים, בלי מוות, בלי שרפה ובלי כיליון. הוא משלים בזה את שני המעגלים הבלתי־אפשריים שנפרצו קודם לכן: הראשון - מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ואחרי אלפיים שנות עבודה זרה פורץ אברהם את המחסום התקוע של אלוהי הפסל. השני - מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, עבדים במקום שמעולם לא ברח ממנו עבד, והנה הוציאנו ה׳ משם. ולבסוף – מעגל המוות נשבר. קשה לנו אפילו לדמיין את זה, חיים בלי מוות, זה ממש מחוץ לעולם המושגים שלנו. אולי בשל כך חיברו את השיר הזה בשפת הילדים. לתגובות: liorangelman@gmail.com