במדינה דמוקרטית, חופש הביטוי הוא ערך עליון. הזכות למחות היא אבן יסוד של חברה חופשית, אך היא כפופה למגבלות שנועדו להגן על הסדר הציבורי, שלום הציבור וזכויותיהם של אחרים. אסור שהזכות להפגין תהפוך להיות הזכות לשבש את חיי הציבור. מי שמבלבל בין שני המונחים, הגיע הזמן שיתעורר. כבישים פתוחים ותנועה חופשית הם לא מותרות, אלו תנאים בסיסיים במדינה מתוקנת. חסימת כבישים אינה "מחאה לגיטימית", היא פגיעה מכוונת באנשים שרוצים להגיע לעבודה, לבית החולים, לקחת את הילדים מהגן. היא דרך אלימה לכפות דעה על אחרים. לא משנה מי החוסם, מה מטרתו או לאיזה מחנה הוא משתייך, הכביש לא שייך לו. למה אכיפת החוק נראית כל כך סלקטיבית? בשנת 2005 לשם הדוגמה, כשהמתנגדים להתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון חסמו כבישים, מערכת המשפט הייתה נחרצת: גזר דין ראשון למאסר בפועל: הרב רחמים נסימי מנוף איילון נידון לשלושה חודשי מאסר בגין חסימת כביש בצומת שילת. הוא הורשע בהתקהלות אסורה, הכשלת שוטר ותקיפת שוטר. מעצר קטינות ל־36 ימים: במאי 2005 נעצרו 292 מפגינים, בהם קטינות בנות 12 עד 15, בגין חסימת כבישים. המשנה לפרקליט המדינה דאז, שי ניצן, קבע: "ננקוט אפס סובלנות כלפי חסימת כבישים". בנוסף לכך, עונשי מאסר בפועל הוטלו על מי שרק התכוון לחסום כביש: במאי 2005 נעצרו שני אחים, מרדכי ואליצור לוינשטיין, יחד עם שותף שלישי. השלושה הפגינו נגד ההתנתקות, החנו סמוך לנתיבי איילון שתי מכוניות עמוסות במזרנים והתכוונו להציתם למחרת. בפברואר 2008 נגזרו שלוש וחצי שנות מאסר על מרדכי, שנתיים וחצי על אליצור ושנתיים על השותף השלישי. במהלך המחאה נגד תוכנית ההתנתקות נפתחו כ־490 תיקים פליליים נגד מפגינים שהשתתפו בחסימות כבישים והפרות סדר, מתוכם הוגשו כ־400 כתבי אישום. המסר בפסקי הדין היה ברור: מדינת ישראל לא תאפשר חסימות כבישים. אין לגיטימציה להפוך את הרחובות לשדה קרב. נקפוץ קדימה בזמן, ונגלה מציאות אחרת לגמרי. כשמפגינים נגד הרפורמה המשפטית חסמו צירים ראשיים ב־2023, פתאום הכללים השתנו: מתוך 616 תיקים פליליים שנפתחו נגד מפגינים שחסמו כבישים, הוגשו רק ארבעה כתבי אישום – יחס זניח לעומת ההחמרה בתקופת ההתנתקות. כשהמחאות המשיכו למחאה נגד הטיפול בסוגיית החטופים ב־2024 ו־2025, כבר היה ברור שהפערים באכיפה אינם מקריים. הסבל של החטופים ובני משפחותיהם מובן וכואב לכולנו, התסכול גם הוא מובן, אבל אין בין זה ובין חסימת צירים ראשיים בשעות השיא ולא כלום. האם מישהו דמיין פעם מאות נהגים תקועים במשך שעות כי אי אפשר להגיע להסכמות על הדרך החוקית למחות? מישהו חשב פעם שמפגינים לא יאפשרו כניסה של חברי כנסת, שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, למשכן הכנסת כדי להצביע על התקציב ועל חוקים חשובים אחרים? אסור לשבש את חייהם של מאות אלפי אזרחים כדי להעביר מסר. אין ולא יכולה להיות זכות מוקנית לחסום כבישים. ישנן הפגנות וכולן צריכות להתקיים בהתאם לחוק ולסדר. אין פה שאלה "למי מגיע יותר" או "למי יש זכות על הכביש". אם בית המשפט העליון רוצה לשמור על אמון הציבור, עליו להיות עקבי: דין אחד לכל החוסמים. אבל הבעיה היא לא רק באכיפה בררנית, אלא גם במסר שמערכת המשפט מעבירה: אם אתה בצד "הנכון" של המפה הפוליטית, מותר לך יותר. אם חסמת כביש בשל התנגדותך לתוכנית ההתנתקות, תקבל מאסר בפועל. אם חסמת כביש בשל התנגדותך לרפורמה המשפטית, סיכוי נמוך שיקרה לך משהו, ואם אתה חוסם עכשיו כבישים בשל נושא כואב כל כך כמו סוגיית החטופים, ובכן, אז הכללים בכלל מטושטשים. דמוקרטיה לא יכולה לתפקד כך. מחאה היא לא היתר להפקרות. מדינה מתוקנת היא מדינה שבה חוק הוא חוק, והכביש הוא של כולם - לא של מי שצועק הכי חזק. הכותבת היא חברת כנסת מטעם סיעת הציונות הדתית