אחת מההבטחות שכל הורה מכיר, היא ההבטחה שאנחנו לא הולכים לחזור אחרי הטעויות של ההורים שלנו. כן, אנחנו אוהבים אותם ומעריכים אותם וחייבים להם כמעט הכול, אבל כמעט לכל ילד יש את השריטה שההורה שלו השאיר לו. אצלי זו הזהירות היתירה באנדרסטיימנט: אני חייב להורים שלי הכול. באמת. בלי צחוק. אבל אחד מזכרונות הילדות שלי הוא איך כל החברים שלי בכיתה ה' נסעו באופניים מקרית אתא לקריית בנימין ואני פשוט לא הורשתי. מסוכן מידי. מאיפה זה בא? אולי מדור שני לשואה. אולי ממשהו אחר. שורה תחתונה הייתי צריך להתמודד עם העובדה שיש לי הורים מופלאים. באמת. אבל מאוד מאוד מודאגים. סה לה וי. הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כזה. שאני אשחרר לילדים שלי. שאני אהיה אחר. עד שיום אחד מצאתי את עצמי צועק לעבר הילד שלי שבסך הכול רץ בגינה: "תיזהר!!!". אחרי הצעקה הזו עצרתי. נבהלתי. ניסיתי להבין מה השתבש ואם ירשתי לגמרי את שריטת הזהירות הזו. כמה שנים אחר כך הילד שאל אם הוא יוכל לנסוע עם חברים מ'נחלים' ל'בארות יצחק'. ילד בכיתה ו'. "תשכח מזה" אמרתי לו. "מצטער, אבל יותר מידי מסוכן". מעשה אבות סימן לבנים. ואז הגיע המסע של הישיבה של הילד שלי, (ישיבת נחלים): שלושה ימים קשוחים של הליכה לירושלים. כמה קילומטר? שמונים וארבע קילומטר. כל הישיבה. גם כיתה ז'. חשבתי לעצמי: אין מצב שהוא יסיים. נכון, הוא ספורטאי על. באמת. אבל מסע בזה כבר לא קשור לכושר אלא למשהו מנטלי. התחיל המסע. אני מתקשר אליו. שולח הודעות. חוזר שוב ושוב: 'אל תשכח לשתות'. סופו של דבר הילד שלי, סיים את המסלול כמו קינג. שמונים וארבע קילומטר! ומה אתם עשיתם בכיתה ז'? פגשתי אותו בגן העצמאות. את כולם. כלומר את כל מי ששהצליח לסיים את המסלול המפרך: חבר'ה צעירים. אריות! הוא פגש אותי בנונשלנט. בלי סצנות. בלי 'שיו אבא, איך אני גמור'. מ'גן העצמאות' הישיבה המשיכה עם כל ההורים שבאו לכותל. כל הדרך דגלים כחול לבן, ריקודים, שאגות. כל העוברים ושבים הסתכלו בתימהון. פייר, התרגשתי. מאוד. זו הציונות הדתית במיטבה ובשיא תפארתה. אם שאלתם איך ילדי שמנת שטובעים במילקי שלוש שכבות נהפכים אחרי מסלול אחד לגברים שלא רואים ממטר ומשאירים אבק לכל מי שפקפק בהם או בדור שלהם! * למחרת פגשתי ביום שישי בגן המשחקים את אחד מהאנשים היקרים שגרים במושב וסיפרתי לו איך שלקחתי טרמפ את אחד מילדיו. הוא שיתף אותי שהוא הסליל את כל הילדים שלו לשרת ביחידות מובחרות: אגוז, טיס ועוד בן שעבר גיבוש מטכ"ל. ואז הוא חשף אותי לידיעה מדהימה שלא ידעתי עד עכשיו: מסתבר שיש איזה קאץ' עם הפרעוש, החיה שמנתרת בין הכי גבוהות בטבע. אם תופסים אותו ושמים אותו בצנצנצת שקופה איך שהוא נולד, הוא יקפוץ בדיוק על לגובה הצנצנת. (במקום מטר וחצי ששקול שאדם שקופץ לגובה של 250 מטרו ולמרחק של 380 מטר) הוא יקפוץ לגובה של עשרים סנטימטרים. עצוב נכון? ואז הוא סיפר לי שבכל פעם שהילדים שלו אומרים שלו שהם נוסעים לטיול רחוק הוא נאבק בעצמו לשחרר. לסמוך עליהם. להרפות. ואני חשבתי על הסיפור של הרב אבישי מזרחי שהיה רכז נוער בישוב 'עטרת' ואיך שפעם אחת הוא והנוער מצאו מעיין נסתר שהיה צריך ניקוי. אחרי כל מיני רעיונות החליטו ללכת על הצעה של אחד מהנערים: לקנות דגי נקאי. הלך הרב אבישי לחנות חיות בפתח תקווה וביקש מהמוכר דגי נקאי. לאחר שמסר למוכר את מידות המעיין נתן לו המוכר שלושה דגים קטנים במיוחד. "התבלבלת" אמר לו הרב אבישי: "אני צריך דגים גדולים! מה נעשה עם הדגים הקטנים האלו?". "אל תדאג" חייך המוכר: "לדגים האלו יש תכונה מיוחדת...במקום קטן הם נשארים קטנים אבל במקום גדול הם גדלים...". וכך היה. כשהניחו הרב אבישי והנערים את הדגים במעיין, הם גדלו ועשו במהירות את העבודה. * הורים יקרים, תאמינו בילדים שלכם. עזבו אתכם מלהיות הורי הליקופטר! תאמינו ביכולות שלהם! במסוגלות שלהם. תנו להם לעוף! אל תדאגו...הם לגמרי מסוגלים. השאלה היא רק אם גם אתם מסוגלים לשחרר.