בעקבות האירוע הקשה בשכונת נווה יעקב בו על פי החשד רצח אב למשפחה את רעייתו והתאבד שוחחנו עם צילית יעקבסון, יו"ר עמותת בת מלך המפעילה מקלטים לנשים דתיות וחרדיות הסובלות מאלימות במשפחה, על דרכי הזיהוי והסיוע האפשריים במקרים העלולים להתדרדר לכדי אלימות קשה. "אי אפשר להכיל את הכאב העמוק בעקבות הרצח הטראגי", פותחת יעקבסון ומזכירה את הרגע בו ילדם של בן הזוג היה זה שגילה את הוריו הירויים, רגע מזעזע ובלתי נתפס ו"מהמקום הזה שולחים תנחומים וחיבוק גדול". בהתייחס להתמודדות עצמה פותחת יעקבסון ומציינת את עצם הקושי של הנשים עצמן להבין שהן בסיטואציה קשה של אלימות. "כל אישה שנמצא במערכת אלימה, שעלולה לסכן אותה, צריכה כוחות נפש בל יתוארו קודם כל כדי לזהות שהיא חיה בתוך מערכת כזו". היא מציינת כי "מהתמונות של בני הזוג התגובות הרבות היו שהם נראים זוג טוב ועדין כל כך, רגיל כל כך. היא שכנה טובה, חברה טובה, אישה טובה ואימא מסורה, וזה בדיוק העניין. זה נראה רגיל ומי יכול להאמין שזו המציאות מאחורי התמונה שרצה ברשתות". "זה לא מעבר להרי החושך, היא יכולה להיראות כמו אחותי, חברה שלי או קולגה שלי, ולכן זה מבלבל וצריך אומץ לומר שזה המצב שלי אני, כי הכול נראה רגיל אבל מאחורי הדלת הסגורה יש גיהנום. זה השלב הראשון שאחריו מגיעה בקשת העזרה", אומרת יעקבסון ומציינת את הנטייה לנרמל מצב כאשר מתרגלים אליו, ומשום כך יש צורך בבחינת המציאות מול סימנים מעידים. "אלימות היא לא רק אלימות פיזית. אנחנו נוטים לחשוב שאם אין אלימות פיזית אין סכנה, אבל לאלימות יש צורות רבות. יש הרבה דרכי אלימות שיכולות להתדרדר", היא אומרת ומתארת כמה דוגמאות מסוגי האלימות: "שליטה, ניתוק ממעגלי תמיכה, מחברות וממשפחה, ביקורת והשתקה, קנאה קיצונית, תגובות ואיומים, האשמה ומתן תחושה של 'תראי מה גרמת לי לעשות', מעקבים ואובססיביות והסימן הבולט מכולם הוא קיומה של תחושת דריכות ופחד כשהוא פותח את הדלת ומסתכל. אלה סימני אזהרה ראשוניים שצריכה אישה לשים לב אליהם". עוד היא מציינת את המחסומים מקבלת עזרה. "לאישה שחיה בתוך מערכת שכזו יש הרבה סיבות שלא לבקש עזרה. לפעמים היא מאשימה את עצמה, חוששת מפירוק הבית ודאגה לשלום הבית, דאגה לילדים, פגיעה במשפחה ובשידוכים, חשש שהקהילה לא תהיה איתה, אולי יהיה חוסר אמון של הסביבה שאכן זה המצב כשלא פעם מדובר בחברמן של בית הכנסת, איש ציבור, רב ועובד נורמטיבי, אז מי יאמין למה שקורה כשהדלת בבית נסגרת. כאן נכנסת הקהילה והחברים שסביבה והם צריכים לעטוף ולהקשיב, לראות שהיא לא כמו בעבר, היא מתבודדת ומתרחקת, צריכה לתת דין וחשבון על כל רגע איפה היא נמצאת וכו'. במצב שכזה, האם נאמר שלא שמתי לב או שאגש ואשאל איך לעזור". בדבריה מציינת יעקבסון את החשש של הסביבה מלהתערב, ועל כך היא אומרת: "להתערב זה להציל חיים, אבל צריך לדעת איך להתערב נכון. במציאות חיים כזו הבדידות היא עצומה ויכול להיות שהיא תגיד דברים ואשמע מה המצב מבין השורות, אולי היא תגיד דוגמאות שמהן ניתן ללמוד והאמירה צריכה להיות שאני כאן בשבילך ואני לא מגיעה ממקום שיפוטי". מנגד יש אמירות שמבטאות שיפוטיות כמו שאלה 'איך לא קמת והלכת', 'איך לא זיהית', איך לא אמרת לנו קודם' או אמירה ש'אני במקומך מזמן הייתי מזהה'. אמירות מהסוג הזה גורמות לה להתכנס אל תוך עצמה ולא לבקש עזרה. המגמה היא להפנות אותה לבעלי מקצוע שיידעו להעריך מסוכנות ולסייע ולא לבקר או לשפוט. יעקבסון מדגישה כי אלימות נמצאת בכל מגזר, בכל מיקום גיאוגרפי, בכל רמה דתית, בכל מצב סוציואקונומי. "אין מגזר או קהילה שיכול לטעון לחסינות, אין קהילה שיכולה לומר שהנושא לא נוגע אליה, וכשמדובר בקהילות דתיות וחרדיות וקהילות סגורות החומות גבוהות יותר". מול הסגירות בחברה החרדית נדרש שיח מותאם בשפה מותאמת מתוך הבנה שהמציאות האלימה קיימת גם במגזר זה באופן יומיומי ולא רק כאשר מתרחש אירוע קשה שמציף את הסוגיה לתודעה. על מנת ליצור את השיח הזה, מספרת יעקבסון, יוצרת העמותה שלה קשר עם רבנים ורבניות שאליהם פונים אנשי הקהילה כשהם במצוקה בעוד הם עצמם, הרבנים והרבניות, לא בהכרח בעלי כלים והכשרה לסייע לסוג כזה של מצוקה. לשם כך מעלה יעקבסון בראש ובראשונה "קריאה לרבני קהילות להוקיע בקול מאוד ברור, בלי הסברים ותירוצים, ולהבהיר ששום אלימות היא לא דרכה של תורה ואין לה מקום". "רבנים ורועי הקהילה לא אמורים להיות אנשי מקצוע ומטפלים, וכאן צריך להסביר שזה לא התפקיד שלהם אבל הם יכולים להפנות לאנשי המקצוע". הרבנים והרבניות אמורים להעניק לגיטימציה לעצם הפנייה לעזרה מקצועית, ולדבריה המהלכים מול רבנים ומנהיגי קהילות נעשים עקב בצד אגודל, צעד אחר צעד, ואכן יש התקדמות ופריצה של חומות השתיקה. לשאלתנו אם אין סגירות וחשש מאנשי אקדמיה מקצועיים בחוגים סגורים של החרבה החרדית, אומרת יעקבסון כי המציאות שונה וכיום יש הבנה שכשם שפונים לרופא על מנת לקבל סיוע רפואי גופני כך נכון לפנות לסיוע נפשי כשהוא נדרש, ו"מדובר בהצלת נפש". כאשר מדובר בחברה החרדית הפנייה היא לבעלי מקצוע יראי שמיים המכירים את השפה, את מערכת המושגים ואת הרגישויות, אך הפנייה בהחלט קיימת. "לקהילות חרדיות יש הרבה מאוד כוח חיובי, אבל גם אחריות של ראשי הקהילה ושל הקהילה עצמה לתת גב למי שפונה ומעזה להתלונן, מספרת ומשתפת. זה מציל חיים. בקול רם עליהם להוקיע כל סוג של אלימות. אין אלימות שהיא בסדר ולא נורא. אלימות נפשית כלכלית ואחרת יכולה להסלים ומעידות על מציאות מסוכנת שללא טיפול ואבחנת מסוכנות של אנשי מקצוע עלולות להתדרדר. המטרה שלנו היא לא להגיע למקלט ולכותרות מדממות, אלא לעצור את זה בשלבים הרבה יותר מוקדמים על ידי הסברה, חינוך והעלאת מודעות".