יותר מחודשיים חלפו מאז שחרורה של התצפיתנית לירי אלבג משבי חמאס, בו הוחזקה יחד עם ארבע חברותיה לחמ"ל בנחל עוז. בריאיון לכאן רשת ב', סיפרה לירי על 477 הימים המטלטלים בחייה. היא סיפרה על השיחה הראשונה שקיימה עם הוריה ממוצב נחל עוז בשבעה באוקטובר. "אמרתי להם שיש דיבור על חדירת מחבלים, על פשיטה. ב-7:44 כבר ירו עלינו, לא נפגעתי. וזהו, ונותקה השיחה. מחבל רעול פנים נכנס עם הקנה, הציץ, רואה שיש שם בנות, ויוצא החוצה, נבהל לרגע. הם לא ציפו לראות כזאת קבוצה של בנות בתוך מיגונית במחנה צבאי". בתוך דקות אחדות מתחיל להתנהל קרב שמתסתיים בשבי. "אזקו אותנו ואמרו לנו שאנחנו הולכות לעזה. נכנסו לרכב, ג'יפ צבאי, ישבנו על הרצפה שלו. ועלינו 16 מחבלים בערך. האזרחים בעזה קיבלו אותנו בריקודים ושריקות. ואז הגענו לדירה הראשונה, שם הכול התחיל. היינו בבית ארבעה חטופים - אביבה, קית' ואגם. בדירה היו ארבעה מחבלים ומשפחה של אחד מהם - אימא ושלוש ילדות קטנות בגיל שלוש, שנה וחצי ושלושה חודשים. 11 איש בדירת שני חדרים קטנה. המחבלים ישנו בסלון או איתנו, אנחנו היינו בחדר אחד והמשפחה בחדר השני", תיארה אלבג. עוד באותו נושא: "כשראיתי את ההגדה שלירי הכינה - בכיתי" הרצוג נפגש עם לירי אלבג: "את סמל לחירות" ככה לא מנצחים - הפילוג גרוע מהאויבים שלנו שורדת השבי יצאה נגד נתניהו - והותקפה ברשת ביום ה-34 לחטיפה, שבועיים לאחר תחילת המבצע הקרקעי, התחילו המחבלים לפצל את החטופים. "ירדנו למנהרה שם פגשנו את רומי גונן. ואז יום אחרי זה דפנה ואלה אליקים הצטרפו אלינו. יום אחרי אמילי דמארי הצטרפה. היינו שש בנות בכלוב קטן בגובה מטר וחצי, לא יכולנו לעמוד. האוכל? שתי פיתות לכולנו, אלו היו התנאים". "שמענו שיש מלחמה, הרגשנו את הבומים. אמרו לנו שיש דיבור על משא ומתן. אמרו לנו 'אתם חלק מזה', כלומר אנחנו חלק מהעסקה הזאת, והחזקנו בזה שתכף אנחנו בבית, הנשים והילדים. בזמן הפסקת האש עברנו לחדר גדול יותר, ואז נעמה לוי הצטרפה אלינו, שזה מבחינתי היה האיחוד שלנו", הוסיפה אלבג. כשהשחרור בושש לבוא האווירה הפכה קשה יותר. "היה "דיכאון. חשבנו לעצמנו איך זה לא אנחנו, איך אנחנו לא כלולות, אנחנו נשים שיכולות להיאנס, איך אנחנו עדיין שם. המחבלים סיפרו לנו שלישראל לא הסכימה לקבל גופות רק אנשים בחיים, ואנחנו חשבנו לעצמנו 'מה אתם עושים? איך אתם מפוצצים דבר כזה? השתגענו שם'. לאט עבר עוד יום ועוד יום, אמרנו אולי מחר, ואז חנוכה התקרב. חשבנו שאולי יהיה נס, קיווינו. נס לא היה. ביקשנו נרות, לא הצליחו למצוא לנו, אבל הביאו לנו נר חשמלי, הדלקנו אותו ועשינו על זה את התפילה ושרנו על זה שירי חנוכה. לקחו לנו את כל מה שאנחנו מכירות. היהדות זה הדבר היחידי שהיה לנו שם, משהו שונה מהם. אין מה לעשות, הדת זה הדבר היחידי שהבדיל אותנו מהם באותה תקופה, כי אכלנו כמוהם, ישבנו כמוהם, היינו צריכות לדבר כמוהם ורק התפילות היה משהו אחר". ואז הגיעה הפרידה הנוספת מנעמה ומשאר החטופות, הפרידה שבה לירי ואגם התחילו את המסע המשותף בשבי. "הגענו לדירה עם המחבלים ואני אומרת להם שני דברים - מחברת ורדיו. "מאיפה האומץ לבקש? לא יודעת, אמרתי, אני אנסה, מקסימום יגידו לנו לא. ובאותו ערב הוא כבר הביא לנו רדיו, אני זוכרת ששמענו שם את השיר 'מעליות' של דודו טסה ו'נגמר' של עידן עמדי. המוזיקה החזיקה אותי". לירי לא חששה לעמוד מול המחבלים. "הייתה תקופה אחרי זה, בחודש אפריל, שכבר הייתי לוקחת על דעת עצמי את הרדיו. אמרתי להם שאני לוקחת את הרדיו, קרה שאמרתי להם שאני מקשיבה לריאיון, וביקשתי שלא יפריעו לי, עד שהוא אסר עלינו. שמעתי הרבה את המשפחה שלי, זה נתן לי כוחות" ביום הזיכרון הן עמדו כששמעו את הצפירה ברדיו. "כשהיה יום הזיכרון ויום השואה ביקשנו מהמחבלים נרות כדי להדליק. עמדנו בצפירה. הם לא הבינו למה אנחנו עומדות וגם ממש קיווינו שהם לא ייכנסו לחדר, אבל ברגע שהסתיימה הצפירה הם קראו לנו לסלון, זה היה ביום השואה. הם נכנסו לחדר והם ראו אותנו יושבות ומסתכלות על הנר של יום השואה, על הנרות שהדלקנו. הם לא הבינו, הם יצאו מהחדר ונראו קצת מבוהלים, הם פחדו לרגע, נראה לי הם חשבו שאנחנו באיזה כת או משהו". על חזרתה מהשבי סיפרה: "יום אחד אמרו לי תתלבשי, את יוצאת לעשות עוד סרטון. עשינו סיבוב ורכב עצר לידנו, החלון נפתח ומאחור ראיתי את קרינה, דניאלה ונעמה יושבות. הסתכלתי עליהן, הן הסתכלו עליי והיינו בהלם. הן כבר ידעו. ואז, אחרי כמה סיבובים, אני נכנסת לאוטו והן אומרות לי: 'לירי, מחר חוזרים הביתה'. לא האמנתי. הן אמרו לי 'לירי, רומי, אמילי ודורון כבר שבוע בבית, אנחנו יוצאות מחר הביתה'. לא האמנתי עד שהגעתי לידיים של צה"ל".