המושג "דיפסטייט" – מדינת העומק, חדר אל חיינו בסערה לא מכבר והחל לחולל דיונים ציבוריים ערים. רק היום, זמן קצר לפני כתיבת שורות אלה, יצא נשיא המדינה יצחק הרצוג בהצהרת הרגעה לאומה: "אין פה דיפ־סטייט ואין פה דיקטטורה. יש פה עובדי מדינה נפלאים שקמים בבוקר ועובדים קשה מאוד למען המדינה, נותנים מנפשם ומעצמם, ולא מעט פעמים חושבים לעצמם מה הם עושים שם אחרי כל הבוץ שהם חוטפים. מצד שני, אנחנו נמצאים במחלוקות עמוקות – אבל זה לא אומר שהלכה הדמוקרטיה. יש פה ויכוחים עמוקים, ויכוחים תוססים. יש פה מערכת אכיפת חוק שפועלת ומחר יהיה דיון בבית המשפט העליון – ואני סומך עליו שישמע את כל הצדדים וידון בעניין לגופו". ובכן, כלל זה יהא נקוט בידיכם, אם מישהו מתאמץ מאוד לגרום לכם לא לחשוד במשהו, סביר להניח שיש בהחלט במה לחשוד... דברי הנשיא הם תגובה לסרטון קצר שהעלה ראש הממשלה נתניהו לפני כמה ימים, עם הסבר על משמעותו של אותו דיפ־סטייט: "ראש הממשלה, הרבה חבר'ה צעירים שואלים מה זה דיפ־סטייט?" תגובת ראש הממשלה בסרטון: "הדיפ־סטייט זה הפקידות הקבועה שכמעט ולא מתחלפת. שהיא יושבת עמוק בתוך הממשל הישראלי, והיא מחליטה שהיא יודעת יותר טוב מאשר הבוחרים רוצים. הם נוטים תמיד שמאלה החבר'ה האלה, ונניח אתם בחרתם בממשלה ימנית, אז הם אומרים: רגע, מה זאת אומרת דמוקרטיה, מה זאת אומרת הם יבחרו, הצעירים או הרוב יבחרו? מה פתאום. מה זה מעניין אם נבחרתם. אנחנו קובעים. ולכן, אתם יכולים להיבחר אבל אתם לא יכולים באמת להחליט. אתם רוצים להעביר חוקים שלא מוצאים חן בעינינו? פוסלים אותם..." אז מה דעתכם? יש או אין דיפ־סטייט? ואיך הנושא הזה משמש הכנה חשובה לחג הפסח? עיוורים לאמת הסרט הנודע מטריקס, עסק בין היתר בשאלה מהי המציאות שמקיפה אותנו. לכן נדמה לי שהוא מבטא המשמעות את העמוקה של סיפור יציאת מצרים. וכך נאמר ל"ניאו", גיבור הסרט: "המטריקס הוא בכל מקום. הוא מקיף אותנו. אפילו עכשיו, בחדר זה ממש. אתה יכול לראות אותו כשאתה מתבונן מבעד לחלון, או כאשר אתה מדליק את הטלוויזיה. אתה יכול להרגיש אותו אפילו כאשר אתה בעבודה... כשאתה משלם את המיסים שלך. הוא העולם שנמשך מעל עיניך כדי לגרום לך להיות עיוור לאמת". גיבור הסרט מתבקש להחליט אם ברצונו לגלות את האמת, ולהשתחרר מכבליו המתעתעים של המטריקס. "הדילמה הנודעת ביותר בסרט היא הרגע שבו ניאו, גיבור הסרט נדרש להכריע אם לבלוע גלולה כחולה ולהישאר בבורותו, או לבלוע גלולה אדומה שתחשוף בפניו את האמת. הבחירה של האמת על פני הבורות והעיוורון היא בהחלט לא פשוטה, אך הקושי הגדול מגיע רגע לאחר הבחירה לצלול אל האמת, כאשר מתברר שהאמת עגומה, והחיים בה קשים ומאתגרים". ("מטריקס, טרומן ואפלטון: המסע המאתגר מן הבערות אל האור", גיל סלוביק ומיכל סלוסברג) דילמת הגלולה הכחולה והאדומה, היא הדילמה הנצחית שמלווה את חיי האדם בעולם: האם לבחור בחיי אמת תובעניים וקשים או בחיים מדומים ואשלייתיים, אך נוחים ונעימים. חירות, בשונה ממה שנהוג לדמיין, איננה בחירה קלה כלל ועיקר. אבל איך כל זה קשור לדיפ־סטייט? הדיפ־סטייט, לעניות דעתי, איננו רק מערכת פקידותית בלתי נבחרת, כפי שהסביר ראש הממשלה. ברור שזאת המשמעות הפשוטה של המושג. אך אם נעמיק עוד, הדיפ־סטייט הוא קונספציית החשיבה שמעוורת לאורך שנים רבות את הצמרת המדינית והביטחונית של מדינת ישראל, בואכה שמחת תורה התשפ"ד, ועושה זאת – באופן עקבי – בדרכים המתעלמות מרצון רוב העם. הדיפ־סטייט הוא מערכת משוכללת ומשומנת, שמהנדסת תודעה ומשתיקה כל דעה שאיננה מוכנה לאמץ את נקודת המבט שהיא מציעה (כן, גם לכלא שורץ עכברים וללא ראיות). לכן גם הנשיא הרצוג בהכחשתו את קיומו של ה"דיפ־סטייט" מבצר את המערכת הזאת, מגונן עליה מפני חיצי הביקורת ומנסה למנוע מאיתנו לשים לב לעצם קיומה. דרך ארוכה וקצרה מתחילתה של המלחמה, בזו אחר זו, קורסות כל הקונספציות שהובילו את מדינת ישראל עשרות שנים, והעולם נדחף, מכוחנו, בדחיפה אלוהית עצומה, אל עבר סדר עולמי היסטורי חדש שמתהווה לנגד עינינו. ובעין הסערה, כתמיד, ניצב עם ישראל, גם בחבלי ייסוריו וגם בלידתו של שלב היסטורי חדש. התהליך הזה מזכיר את בליעתה של גלולת האמת האדומה. גלולה שאולי מובילה אל דרך ארוכה ותובענית, אך זוהי דרך ארוכה וקצרה. דרך ארוכה שמשחררת את התודעה הקולקטיבית שלנו מכל נביאי השקר למיניהם. בשבוע שעבר הבאתי מדבריו של ד"ר אברהם לבני בספרו "הסוד הישראלי" ("שיבת ציון נס לעמים"), הצועד בעקבות הראי"ה הרואה את יציאת מצרים לא רק כמאורע היסטורי חד־פעמי אלא בעיקר כתהליך היסטורי, בלתי פוסק, של שחרור התודעה האנושית מכל הכבלים שגורמים לה להשתעבד לפרדיגמות מוגבלות ולקונספציות צרות, אל עבר תודעה אלוהית בהירה. "יציאת מצרים אינה מהפכה פוליטית, שום מהפכה פוליטית אינה מסוגלת להוציא ממצרים. המהפכות השונות שידע המערב הוכיחו, שאין ביכולתן לשבור את דפוסי המחשבה המערבית, ושהעבדות היצוקה בדפוסים אלה מבצבצת מחדש במסגרות הפוליטיות הנולדות מהמהפכה. יציאת מצרים עומדת הרבה מעל לכל מהפכה. מי שאינו מסוגל לדמות בנפשו מה יכול להיות מעבר למהפכה ולמחזור המהפכות הבלתי נמנע הבא בעקבותיה, מעיד על עצמו שעדיין לא יצא ממצרים ואינו יודע מהו ישראל" (עמ' 304). כמו ביציאת מצרים, גם המלחמה הנוכחית מזעזעת את אמות הסיפים הרעיוניים וחושפת לעין כול גם את שקרן של הקונספציות המוגבלות, שראו בשיבת ישראל לא יותר ממהפכה פוליטית של עם נרדף. על הדרך היא חושפת לעין כול את הסיאוב, השקר, האכזריות והרשעות שפשו בכל מי שאחזו בתפיסות אלו בלי יכולת להשתחרר מהן. אבל התהליך ההכרחי הזה, שהוא המשך ישיר ליציאת מצרים, ימשיך ויתעצם, כי במהלך הזה תלויה תקוות האנושות. לצאת ממצרי הדיפ־סטייט חג הפסח הוא חג שחרורה של נשמת ישראל ממצרי תודעת הדיפ־סטייט האנושית, שמביאה פעם אחרי פעם לשעבוד ולדיכוי מסוגים שונים. לכן היציאה הזאת לחירות היא מאורע בעל משמעות קוסמית ואוניברסלית, וכדברי ד"ר לבני: "ברור אפוא, שחג הפסח המציין את יציאת מצרים הינו בעל ממד קוסמי, וממילא אי אפשר שלא תהיה ליציאת מצרים השלכה ומסר כלל אנושיים. "ואומנם כשעם ישראל עורך את הסדר בליל פסח, אין הוא מציין רק תאריך חשוב בתולדותיו – בדומה ללכידת הבסטיליה (אחד ממאורעות המהפכה הצרפתית, הריסת כלא הבסטיליה בפריז, שהפך לסמל המהפכה) עבור העם הצרפתי – אלא הוא נדרש לגלות מחדש את הניגוד שבין מצרים לישראל, היינו, את הניגוד שבין עולם המצרים והגבול לבין עולם החירות והעל־גבוליות". "יש עולם של לפני יציאת מצרים ויש עולם שלאחריו. החולייה המחברתם נוגעת למהות עולמות אלה – ואיננה מאורע היסטורי בלבד, כי בה תלויה תכנית הבריאה..." (שם, עמ' 315). שנזכה לחירות ממדינת העומק, להבנת עומקה של מדינת ישראל.