ארבע הסגולות | 3 – הגמד הנאמן והחתולה הנסיכותית

 

האחים מיהרו אחרי הגמד הרוטן. ישון לא הבין איך רגליים קטנות כל כך יכולות לצעוד במהירות שכזאת. הגמד הגיע בקושי לגובה סנטרו של ישון, הוא היה לבוש בשריון זהוב כבד למראה, את ראשו כיסתה קסדת זהב, שממנה בלטו שני קרני פלדה. זקן אדמוני עב ומסובך ירד מפניו כמעט עד ברכיו. המראה המשונה שלו היה עשוי לעורר אימה, אך גם צחוק, תלוי ברואה. אבל לא משנה מה המראה מעורר במתבונן, לטובתו האישית, כדאי לו להתאפק ולשמור את הצחוק לאחר כך. גמדים שונאים שצוחקים עליהם, הם אינם מסוגלים להכיל את זה.

"הדרך עוד ארוכה?" שאלה דיה בקוצר רוח, "אנחנו צועדים כבר שעות!"

"אנחנו צועדים בקושי חצי שעה," ענה הגמד ברוגז, "ותפסיקי כבר לקטר!" הוא פנה לישון ושאל, "איך אתה מצליח לסבול את הקיטורים האלה?"

"מתרגלים לזה..." נאנח ישון.

"את האבא שלכם אף פעם לא שמעתי מקטר ככה," המשיך הגמד בלי להסתכל לעברם, "למרות כל מה שעבר עלינו בדרכים, אף פעם לא התלונן ככה. תמיד הלך בגאווה, בראש מורם, הוא היה גבר!"

"טוב," ענתה דיה, "אני לא גבר! אפילו לא סיפרת לנו לאן אנחנו הולכים! ואנחנו רק הולכים ומתרחקים מהבית!"

"בית?! על איזה בית את מדברת?" גיחך הגמד ואז נאנח, "מהבית שלכם הזה לא נשאר כלום! אפילו את השער של הכפר הם החריבו, ובלי השער – אין בית! אני לא מבין איך בכלל הצלחתם להינצל משם! יש לך מזל שהאבא שלך לימד את האח שלך איך לשוט בגזע הלֵאוּן, אחרת, הייתם נמצאים עכשיו איפה שכל הכפר שלכם נמצא!"

דיה השתתקה. הגמד צודק. אין בית יותר. אין כפר. אין לאן לחזור. ולאן בעצם יש להם ללכת? עד עכשיו, כל מה שעשו היה רק להתרחק ממה שהיה פעם הבית כדי להינצל מהגורל שהיכה בכל תושבי הכפר. עכשיו הם פליטים, ובליבה ידעה דיה שעליה להודות לאחאיים שהסכים להוביל אותם לאן שהוא, יהיה איפה שיהיה. לפחות הם יצאו מהנהר הנורא ההוא.

גם אחאיים הגמד שנא את הנהר, אבל בניגוד לדיה, שהייתה שחיינית מיומנת, הגמד לא ידע לשחות, וגם לא היה יכול לשחות, ועם כל המשקל שנשא עליו, הוא ישקע במים בשניות. מסיבה זו, בחרו הוא ואחיו הגמדים להתגורר הרחק מהנהר. זו אפוא הסיבה שהם צעדו כבר חצי שעה בדרכם, והיו עתידים לצעוד עוד שעות רבות.

ישון העדיף לשמור על שתיקה בדרך. ההיפרדות מהסירה היקרה שלו הייתה קשה, אך הוא ידע שאין ברירה. הוא קדח במו ידיו חור בקרקעית הסירה שהצילה את חייהם ונתן לה להתמלא במים ולשקוע אל קרקעית הנהר. הוא נפרד ממנה לשלום במבטו, ואחר פנה להצטרף אל אחותו והגמד.

הפגישה עם הגמד בצידו השני של ההר לא הייתה מקרית. הגמד המתין להם שם. השמועה על חורבן כפרי הדייגים שעל הנהר התפשטה במהירות באמצעות בעלי הכנפיים מוליכי הקול שטרחו להפיץ את השמועה בכל מקום. מששמע זאת, מיהר הגמד לצאת לדרכו והמתין בדריכות על שפת הנהר, כפי שהבטיח לרָמוּעַ לפני שנים. רמוע היה בן ברית נאמן, ואחאיים, כמו כל בני גזעו, מעולם לא עבר על הבטחתו.

הסירה עם האחים הגיעה מאוחר משציפה, הוא כבר החל לחשוש שלא הצליחו להימלט או שקרה להם משהו בדרך. אך בבוקרו של היום העשירי הוא הבחין בסירה היוצאת לאיטה מהפתח הקדום שבתחתית ההר. כשהתקרבה הסירה, נעמד הגמד וצעק לעבר הילדים: "רמוע! רמוע!". מששמעו קול קורא את שם אביהם, הם זינקו בבהלה, והסירה כמעט שהתהפכה. דיה התעשתה מהר כשזיהתה את חברם הוותיק של אביהם, וישון מיהר לכוון לעברו את הסירה.

"מנוחה!" קרא הגמד אחרי שעת הליכה רצופה בקצב מהיר, ושני האחים קרסו על האדמה. אחאיים שלף מתרמילו שני גרגירי יער בגודל אפונה והושיט אותם לאחים. "בתיאבון! זה אמור להחזיק אתכם עד מחר בצוהריים לפחות!"

"זה בסך הכול גרגיר!" התלוננה דיה, "לא תודה, אנחנו נסתדר עם האוכל שהבאנו איתנו," אמרה ופתחה את התרמיל שסחב אחיה.

אך ישון בלע את הגרגיר. אחרי כמה רגעים אמר בהערכה, "גרגיר מָאן. חשבתי שהוא אגדה, מאיפה הצלחת להשיג אותם? על פי הסיפורים, הגרגירים האלה גדלים רק בהרי הרמכּל! לא ייתכן שהיית שם!"

אחאיים נהנה מההתפעלות וההערכה בקולו של ישון. "הייתי רוצה מאוד להגיד לך שהייתי שם, בחור צעיר, אבל הגמדים, הם אינם משקרים לעולם. לא. לא הייתי שם. אבל פגשתי מישהו שהיה, והוא מכר לי אותם תמורת כמה אבנים..."

"מה מיוחד כל כך בגרגירים האלה?" שאלה דיה והמשיכה לחטט בתרמיל בחיפוש אחר שאריות מזון.

"הגרגירים האלה אולי קטנים, אבל יש בהם מספיק בשביל להחזיק אדם בוגר ליום שלם," ענה ישון, "הם חלומו של כל ספן! אם אתה יוצא להפלגה עם ארגז מלא גרגירים כאלה, אינך צריך לחשוש לדבר. אבל הייתי בטוח עד עכשיו שזו אגדה בלבד."

"כשאתה גר בכפר דייגים קטן לצד הנהר," אמר הגמד ומתח את איבריו, "כל דבר נשמע לך אגדה. אבל כשאתה יוצא לדרך, אתה מגלה שחיים בכפר קטן הם אגדה, והחיים שבחוץ אמיתיים הרבה יותר."

"לא יודעת מה איתכם," אמרה דיה ובלעה את הגרגיר שלה אחרי שהתייאשה סופית מהתרמיל המרוקן שלהם, "אבל אני מעדיפה את האגדה של כפר הדייגים מהשיטוטים במקום הנידח הזה. איפה אנחנו בכלל?"

ישון הביט לצדדים, גם הוא שאל את עצמו את השאלה הזאת. בהתחלה, כשעוד היו קרובים לנהר, הם צעדו על דשא, ועצי ערבה ענקיים הצלו עליהם, אבל אחרי כחצי שעה נעלמה הצמחייה האופיינית לסביבת הנהר, ובמקומה הופיעה צמחייה שישון לא ראה מימיו. אחאיים כיוון אותם לעבר שביל סלול, ומאז הם צעדו עליו כבר יותר מחצי שעה.

"לא משנה איפה אנחנו עכשיו," ענה הגמד בביטול לשאלה של דיה. הוא כיתף מחדש את התרמיל שלו, התמתח וקרא, "מה שחשוב הוא היעד שלנו. והיעד ההוא, המקום ההוא עוד רחוק מאוד! קדימה! אנחנו ממשיכים!"

ישון קם על רגליו, כיתף אף הוא את התרמיל שלו והתחיל לצעוד אחרי הגמד. אבל דיה התעכבה קצת אחריהם. היא קמה, יישרה את בגדיה, ניערה את שערה, ובדיוק כשהתכוונה להמשיך אחריהם, שמעה ייללת חתול. היא הביטה ארצה וראתה חתולה זהובה משתכשכת ברגליה. "איזו חתולה יפה!" קראה דיה ושלחה את ידה ללטף אותה. החתולה התענגה מהליטוף.

"מאחורי אוזן ימין, אם לא אכפת לך..."

"סליחה?!" התפלאה דיה והביטה לצדדים, "מי אמר את זה?"

"זו אני, מי שאת קוראת לה חתולה."

דיה הביטה על החתולה ונתקלה במבט מחייך. "מאחורי אוזן ימין, אם לא אכפת לך," אמרה שוב החתולה.

"חתולה מדברת?!" נבהלה דיה והחזירה את ידה לאחור במהירות, "אני בטח חולמת!"

"לא שמעת מה אמר לך קודם הרוטן ההוא," השיבה החתולה והתשכשכה שוב ברגליה של דיה, "כשחיים בכפר דייגים קטן, כל דבר נשמע כמו אגדה... וחוץ מזה, אינני חתולה."

"כן?! אז מה את?" נרגעה דיה וחזרה ללטף אותה, הפעם מאחורי אוזן ימין, "לי את נראית די חתולה, חוץ מזה שאת מדברת, כמובן."

"עצמי את עינייך, ספרי עד שלוש, וכשתפקחי אותן תגלי מי אני באמת." לדיה זה נשמע די מטופש, אבל בכל זאת, לא כל יום שומעים חתולה מדברת...

"טוב... אם את כל כך רוצה..." דיה עצמה את עיניה וספרה. אחת... שתיים... שלוש... היא פקחה את עיניה. החתולה כמובן עדיין עמדה שם, אבל כעת לא הייתה זו חתולה רגילה. החתולה עמדה על שתי רגליה, כמו בן אדם. היא הייתה גדולה וגבוהה יותר, בערך בגובהו של אחאיים. היא הייתה מכוסה בגלימה מפוארת ומקושטת בשלל צבעים. ראשה היה מכוסה במטפחת מעוטרת שנשפכה על כתפיה וגבה. על המטפחת ניצב כתר זהוב.

דיה נרתעה לאחור. "מה?! איך ייתכן?! מה קרה פה?!"

"כבוד הנסיכה גטום," נשמע קולו של אחאיים מאחורי דיה, "לכבוד הוא לנו לפוגשך, אך במחילה מכבודך, מה את עושה כאן באמצע הדרך?"

כשדיה הביטה לאחור, היא ראתה את אחאיים הגאה רכון על ברכיו בהכנעה לפני החתולה בגלימה. ישון עמד מאחוריו והביט במחזה בהפתעה.

"אז אלו שני הילדים? שמעתי שהם במנוסה," ענתה הנערה־חתולה בעניין, "אתה חושב שהם באמת יצליחו? הם לא נראים לי חכמים או גיבורים במיוחד..."

הגמד לא ענה לה, אך שלח לעברה מבט מתחנן כדי שלא תמשיך לדבר. דיה קלטה את המבט הזה והבינה את משמעותו, "נצליח במה?" אמרה בקול מתגרה, "מאיפה שמעת עלינו? ולאן נעלמה החתולה הזהובה המדברת?"

"כפי שאמרתי לך, נערה," ענתה הנערה־חתולה בחיוך, "אינני חתולה. אני חתולר. הגזע שלי אומנם קרוב משפחה רחוק של גזע החתולים הנחות, אבל אנחנו מעדיפים שלא לדבר על זה... בניגוד אליהם, אנחנו יכולים ללבוש גם צורת חיה וגם צורה אנוש. אנו גם יכולים לדבר. וכמובן, יש לנו הרבה יותר שכל..."

"למה אחאיים קרא לך נסיכה?" התקרב ישון ושאל.

"כי אני נסיכה, כמובן!" צחקקה החתולר, "אחרת, למה יש כתר לראשי?! למה שלא תבואו להתארח בארמוני? הוריי ישמחו לפגוש אתכם!"

הגמד נדרך. "רוב תודות הוד מלכותך... אבל יש לפנינו עוד דרך ארוכה, אולי בפעם אחרת..."

"לי זה דווקא נשמע רעיון מוצלח!" קראה דיה, "תמיד רציתי לראות ארמון, ולא תזיק לנו קצת מנוחה ותנאים הולמים. תגידי, הנסיכה, הארמון שלך רחוק?"

"מה פתאום רחוק!" המשיכה הנסיכה לצחקק, "זה ממש קרוב לפה, עשר דקות ואנחנו שם! בטח לא יפריע לכם לשכב על מצעים נוחים ולשתות מהיין הידוע שלנו..."

"לא יפריע בכלל!" אמרה דיה מיד, "אנחנו באים!"

"אנחנו לא באים לשום מקום!" קבע הגמד בקול נחרץ ונעמד על רגליו. "עם כל הכבוד, הנסיכה, אין לך שום זכות לכפות עלינו למלא אחר הוראותייך על השביל. זו פגיעה בכללי הגזעים, הורייך לא ישמחו לשמוע שהפרת את הברית!"

הנסיכה לא התרשמה מאיומי הגמד. היא המשיכה בצחקוקה, "מי אמר לכפות?! חבל שאתה מתרגז, בסך הכול הצעתי הצעה ידידותית לחברתי האנושית... ובכן, מה את אומרת?"

"אני אומר שנמשיך עם אחאיים," התערב ישון לפני שדיה הספיקה לענות, "אבא שלנו סמך עליו, תמיד נוכל לחזור ולבקר אותך בארמון, הנסיכה. אנחנו מודים לך, אבל נשמח לבקר ביום אחר..."

אבל דיה חשבה אחרת. "לא יודעת מה איתכם, אבל אני הולכת עם הנסיכה!" ואחר המילים האלה היא עשתה את הטעות הגדולה ביותר בחייה. דיה צעדה אל מעבר לשביל. ברגע שעשתה זאת, נדלקו עיניה של הנסיכה. "היא שלי עכשיו, גוש פלדה!"

אחאיים נבהל וניסה להושיט יד לתפוס את דיה, אך הנסיכה הפכה בין רגע לחתולה ושרטה את ידו בכוח. השריטה הייתה כה חזקה, עד שכפפת הזהב שלו התבקעה לשניים! דיה שמעה את הרעש והביטה לאחור. כשראתה את עיניה הזהובות הנוצצות של החתולה היא הבינה מיד שטעתה. עיניה מילאו את דיה בפחד.

"אה... בעצם, במחשבה שנייה..." גמגמה דיה והחלה לחזור לכיוון השביל, "אני חושבת שבכל זאת נבוא לבקר בפעם אחרת, אנחנו באמת ממהרים..."

"אל – תזוזי!" סיננה החתולה באיטיות וחזרה למראה הנסיכותי שלה. היא השמיעה ייללה שנשמעה יותר כמו צווחה, וכמו משום מקום, הופיעו ארבעה אנשי־חתול, חתולרים. הם היו מצוידים בחרבות מעוקלות ובטפרים שלופים, ראשם היה מוגן בקסדות נחושת.

אחאיים השמיע קריאת קרב ושלף את גרזן הפלדה שלו. הנסיכה צעדה לאחור ונתנה לארבעת חיילה להתקרב אל דיה. אחד מהם הושיט את ידו לתפוס אותה, אך נענה במכת גרזן עזה שהעיפה אותו לאחור.

שני רגעים אחר כך הפך המקום לזירת קרב נוראה.