סיפור קצר

"אוי... זה נורא! מה עשיתם פה?!"
"אל תדאגי, עוד כמה דקות הכול יהיה בסדר, אני אטפל בכול. הושיטי נא את הקרן."
דיה הושיטה לחיננית את הקרן שלקחה מהעגלה ההפוכה של העגלון. הן ניצבו שתיהן בכיכר הכפר החרב. החורבן, העשן הכחלחל שעלה מהחורבות והסירחון הנוראי היכה בדיה, היא מעולם לא העלתה על דעתה שיכול להיות חורבן נורא כל כך. לעומת מה שקרה כאן, החורבן של הכפר שלהם על יד הנהר כבר לא נראה לה נורא כל כך...
אבל חיננית לא נראתה מזועזעת כמותה. האדישות שלה להרס הזה העלה את חמתה של דיה, בייחוד אחרי שחיננית הודתה שהיה לה חלק בחורבן הזה.
"עכשיו, יקירתי," אמרה לה חיננית, "אנא שמרי על השקט. אני מקווה שאזכור את הצלילים שצריך להשמיע. מעולם לא השתמשתי בזה עד היום."
דיה רצתה רק להסתלק מהמקום. האוויר סביב היה נורא, והוא הזכיר לדיה את היום ההוא שרוח יבשה באה מכיוון הנהר והביאה עימה אוויר מצחין ועבש. אביה אמר לה שמגפה תקפה את אחד הכפרים שבמעלה הנהר, והרוח הביאה לנו אוויר מורעל משם. באותו שבוע הקפידו כל בני הכפר ללכת עם כיסוי בד על פניהם בשביל לסנן את האוויר הזה. רק אחרי שבוע שינתה הרוח את פניה, ואוויר הכפר חזר אט־אט להיות זך כמקודם. כך היה האוויר במקום הזה.
אבל המחוללת הבטיחה לה שתצליח לתקן את המצב. אחרי שדיה האשימה אותה במכשפות, הסבירה לה חיננית שאיננה מכשפה, אלא מחוללת אורות. זה כמובן לא אמר דבר לנערה הכפרית. חיננית הודתה בפני דיה שיש לה מעורבות כלשהי בחורבן הכפר, אך לא הסכימה לספר יותר. היא הבטיחה לדיה שתוכל לתקן את מצב הכפר וציוותה עליה לקחת אחד מהקרנות הזרוקות לצד העגלה. היא לא חיכתה לתגובתה של דיה, אלא צעדה הישר אל מרכז הכפר. דיה לקחה את הקרן
עכשיו הן עמדו שם שתיהן לבדן במרכז החורבן. דממה מתוחה שררה במקום. קולות ציפורים או כל בעל חיים אחר לא נשמע. היה נדמה לדיה שאפילו הרוח לא נשבה בכפר. הכול היה מת. כאילו הן נמצאו בתוך ארון קבורה דלוח הטמון דורות באדמה.
חיננית הרימה את הקרן בימינה. היא בחנה אותה היטב ווידאה שאין בה סדקים שיפריעו לתקיעה. נראה שהיא הייתה מרוצה ממצב הקרן. אחרי בדיקה יסודית, היא קרבה את הפתח הצר של הקרן אל פיה באיטיות. את הצד הרחב היא הפנתה כלפי מעלה.
דיה הביטה בה בסקרנות. האישה זקפה את גבה, עצמה את עיניה, ותקעה.
דיה שמעה פעמים רבות בחייה תקיעת קרן. אביה, כמו שאר חובלי סירות הלאון בכפרי הנהר, היו נוהגים לתקוע בקרן בהתקרבם אל המזח של הכפר. אומנם התקיעות נשמעו דומות זו לזו לאוזן בלתי מיומנת, אך מי שהיה רגיל בתקיעות האלה מילדות הבחין בקלות שלכל חובל הייתה התקיעה שלו. וכך, כשתקיעה נשמעה בכפר, זיהו מיד בני משפחת התוקע את תקיעתו ומיהרו לקראתו במזח. משום כך, קול הקרנות עורר תמיד שמחה בכפר.
אבל התקיעה של חיננית לא דמתה כלל לקולות הקרן הכפריים שהכירה דיה. במקום הקול העב והנמוך, בקע קול עדין ורך מהקרן של חיננית, דיה דימתה לרגע שהיא שומעת שירה של ממש בקול הזה.
בתחילה לא קרה דבר. אבל אחרי כמה רגעים, חשה דיה שמשהו מתרחש באוויר. משהו הולך ומזדכך. היא הביטה לעבר חורבה גדולה במיוחד, שכנראה הייתה מבנה ציבור לפני שנחרב. לפני התקיעה, עשן כחלחל רב עלה מהקורות המפוחמות של החורבה. והינה, במהלך התקיעה, התחיל העשן להתפוגג באוויר עד שנעלם לגמרי. גם הסירחון הנוראי נחלש והתעמעם עד שנעלם לגמרי.
אחרי כדקה, התחיל קול הקרן להיחלש עד שהשתתק לגמרי. חיננית, שעצמה את עיניה באדיקות במהלך התקיעה ונראתה מתמסרת כל כולה לקרן, פקחה את עיניה בחיוך. היום נשמה נשימה עמוקה, ניקתה את פיה, ואמרה בשביעות רצון, "נו... מי היה מאמין שאצליח! אז מה יש לך לומר על זה, חברתי הצעירה? מרשים, לא?"
"איני מבינה," אמרה דיה, עדיין מופתעת, והביטה אל הקרן שאחזה חיננית, "מעולם לא שמעתי תקיעה שכזאת. זו קרן מיוחדת? אבל היא נראית רגילה לחלוטין!"
חיננית החזירה את הקרן לדיה, ודיה בחנה את הקרן מכל עבר. "קרן רגילה לחלוטין," השיבה חיננית, "אבל צריך לדעת איך לתקוע. אם תוקעים נכון, התקיעה יכולה לחולל נפלאות. וככל שהתוקע טהור יותר – כך עולה כוח תקיעתו."
דיה הפסיקה לבחון את הקרן וחזרה לבחון את סביבתה. אומנם החורבן היה עכשיו גרוע הרבה פחות, אבל הוא עדיין היה חורבן. העשן הכחלחל אומנם התנדף, אך את מקומו תפס עכשיו עשן אפרפר רגיל. הסירחון הבלתי טבעי התפוגג, אך במקומו התפשט עכשיו ריח שריפה כבד.
"אבל... אבל הכול עדיין חרב!" קראה דיה ברוגז, "את הבטחת שהכול יחזור למה שהיה!"
גם חיננית סקרה את הסביבה, אך כרגיל נראתה מרוצה ומחויכת. "התבלבלת, חברתי החביבה. מעולם לא אמרתי שהכול יחזור לקדמותו."
"בטח שהבטחת!" תקפה אותו דיה, וכעסה הלך והתגבר, "כשעמדנו בשביל האור, אמרת לי שאת והמכשף גרמתם לכל ההרס הזה, ושאת תתקני הכול! האמנתי לך!"
"אמת ויציב!" קראה חיננית. היא סימנה באצבעה לחיוב וקרצה בעינה.
"לא אמת ולא יציב!" דיה כבר הייתה כעוסה לגמרי, "שום דבר אינו מתוקן! אומנם הסרת את העשן הכחלחל והריח הנורא, אבל עדיין הכול לא תקין – הכול חרב!"
"אה..." אמר חיננית והמשיכה בחיוך המרגיז שלה, "אני מבינה... בואי, נותר כאן ספסל אחד שלא נפגע. נשב ואסביר לך הכול. בכל מקרה אני צריכה לנוח קצת. התקיעה הזאת התישה אותי, ועוד אחרי יציאת הנשמה וחזרתה לגוף... דְבּרה תהיה גאה בי."
השתיים התיישבו על הספסל שניצל בנס מהחורבן ששרר בכול. חיננית מתחה את ידיה, פיהקה קלות ועצמה את עיניה ברכות.
דיה חיכתה כמה רגעים ומשראתה שחיננית אינה מתכוונת לפתוח בדברים, חזרה ותקפה, "נו? אמרת שתסבירי לי! אמרת שאני טועה! לא?!"
חיננית פקחה את עיניה לאיטה והפנתה את ראשה לדיה. "בשמחה רבה," השיבה לה בחיוכה הנצחי, "אבל בתנאי שאת מתחייבת להקשיב. לא רק באוזניים, גם בלב. לב שאינו מוכן להיפתח – יישאר לעולם סתום. ואפילו התקיעה החזקה והזכה ביותר לא תצליח לפתוח את ליבו."
"אני מקשיבה." אמרה דיה ושילבה את ידיה, בלי להסתיר את מורת רוחה.
"טוב מאוד!" שיבחה אותה חיננית וחיבקה אותה בימינה. "ועכשיו אנסה להסביר לך כמיטב יכולתי." היא הביטה ימינה ושמאלה, ואחר הצביעה בידה לעבר החורבה הגדולה שראתה דיה קודם, "רואה את הבניין ההוא?"
דיה הנהנה בראשה, "את מתכוונת למה שפעם היה בניין... עד שאת והחבר שלך ההוא..."
חיננית התעלמה מהעקיצה, והמשיכה בדבריה. "זה היה בניין מועצת הכפר במשך כמאה וחמישים שנה."
דיה בחנה את החורבה, היה קשה לדמיין שהקורות המפוחמות האלה היו פעם בניין ששימש למועצה של הכפר כולו.
"הוא לא תמיד שימש לתפקיד זה," המשיכה חיננית, "בהתחלה, לפני שנים רבות, הוא היה ביתו של ראש הכפר. אז הוא היה רק בית קטן, גדול במעט משאר בתי הכפר, שהיו קטנים מאוד בעצמם. באותו זמן, הכפר מנה לא יותר מעשרים משפחות. אחרי כמה שנים, כשהכפר התרחב, עבר ראש הכפר לבית אחר, וביתו הראשון הפך למעין עירייה קטנה. אז הוסיפו לו שני חדרים – אחד למחסן, והשני למשרד. השנים חלפו, הכפר גדל, ועל הבית המורחב הקימו קומה
"ועכשיו הכול נחרב..." אמרה דיה, "שנים של התפתחות ירדו לטמיון..."
"כאן הטעות שלך, יקירתי," חייכה אליה חיננית, "הבניין הזה אומנם היה גדול, אבל הוא היה נורא ואיום! אני יודעת, ביקרתי בו בעצמי ממש לפני שהוא נחרב. הבניין לא נבנה מלכתחילה לצורכי הכפר הגדול, ולכן הא היה בנוי כולו טלאים על גבי טלאים. חדרים רבים היו עקומים ומעוותים, ותקרתם הייתה נמוכה או גבוהה מדי. המחסן המקורי היה עמוס כל כך בחפצים שאיש לא זכר את תפקידם ולכן הוא נשאר נעול וחתום כבר שנים. כדי להתמצא
דיה המשיכה להביט אל חורבות הבניין, וכשחיננית תיארה את החסרונות והליקויים שלו, דיה חשה כאילו הולך הבניין ומקבל צורה בעיני רוחה. היא ראתה את המדרגות העקומות, את החלונות השבורים, את הרעפים המתנדנדים, את הצפיפות במשרדים...
"תושבי הכפר היו זקוקים לבניין חדש," אמרה דיה, "הם אפילו דיברו על זה כמה פעמים. קבעו ישיבות, הזמינו אנשי מקצוע, הקימו ועדות... אבל דבר לא יצא מכל זה. מטבעו של האדם להתרגל למציאות קיימת. הוא תמיד מעדיף להישאר במציאות המוכרת לו. אלא אם כן אין לו עוד ברירה."
חיננית הביטה בעיניה של דיה. "את מבינה, דיה, החורבן הזה באמת נורא ואיום, ובני הכפר בוודאי מבכים אותו. אבל באמת באמת, החורבן הזה הוא בסופו של דבר לטובתם. אנשי הכפר חרוצים ועמלים. הם לא יוותרו על הכפר שלהם. בעוד יום־יומיים, כשהעשן יכלה, והדמעות תתייבשנה, הם ישובו לכאן ויקימו את הכפר מחדש. אלא שהפעם, הכפר שלהם יהיה טוב עשרת מונים מהכפר הישן. זהו כלל בטבע – החורבן הוא ראשית הבניין."
דיה חשבה על דבריה של חיננית. הם היו הגיוניים. אבל עדיין מזעזעים. "האם אין דרך אחרת?" היא שאלה.
"אולי." אמרה חיננית ומתחה את רגליה, "אבל כך הוא הטבע. חשבת פעם על המזון שלך? לא משנה מה את אוכלת – מן החי או הצומח – את גדלה ומתפתחת מחורבן של יצור אחר. הבניין שלך מבוסס על חורבן של מישהו אחר. וגם המישהו האחר הזה, גם בניינו התבסס על חורבן של מישהו אחר. וכך גם החורבן שלך יביא בעוד שנים רבות (כך אני מקווה...) לבניין של יצור אחר. כך פועל העולם."
"אז מה בעצם תיקנת?" שאלה דיה, "למה לא השארת את הכפר כפי שהיה?"
חיננית נאנחה ועיניה היפות כוסו עננה. "יש חורבן, ויש חורבן. לא הכול אותו הדבר. מחורבן רגיל אפשר לצמוח, אבל החורבן שנשאר כאן היה חורבן אפל. הסירחון והעשן הכחלחל שהיו כאן הם רק ביטויים לאפלה מקוללת שרבצה במקום. לא הרגשת את זה באוויר? חורבן שכזה לא היה מאפשר לאיש להשתקם. אילו הייתי משאירה את המקום כך, האדמה הזאת הייתה נשארת יתומה לנצח."
"אבל ממה נבעה האפלה הזאת? האם ממך ומהמכשף ההוא שהזכרת קודם? איך קראת לו? לרישא?"
"קוראים לו לקישא. ולעולם אל תזלזלי במכשף! בייחוד לא בלקישא בר משעון. יום יבוא והוא עוד עלול להיות קוסם."
"מה ההבדל בין מכשף לקוסם?" שאלה דיה, "ואת, מה את בכלל? אמרת שאינך מכשפה אלא מחוללת אורות, מה פירוש כל התארים האלה? הרי כולכם עושים קסמים!"
"לא לא לא!" ענתה חיננית ונימה של זעם הופיעה בקולה, אך היא בלמה את עצמה מיד. "אוי דיה שלי... אני מצטערת שאני מתרגזת בכל פעם שאת מבלבלת בין המושגים, אבל זו באמת אינה אשמתך. הרי מניין לך לדעת?!"
"מניין באמת?" אמרה לעצמה דיה והשפילה את מבטה, "עד לפני כמה ימים, כלל לא ידעתי שקיימים בעולם מכשפים, ועכשיו אני מגלה שלא רק שהם קיימים, אלא שיש עוד כמה סוגים של בעלי כוחות..."
"הדברים עמוקים, דיה," השיבה חיננית, "קשה להסביר את הכול על רגל אחת, בייחוד לא כאן ועכשיו. אך אני איני מכשפה, וודאי שלא קוסמת. אני מחוללת אורות. המופתים והאותות שאני עושה אינם כישופים וקסמים, חלילה."
"מה הם המופתים האלה שאת עושה? ואיך את עושה אותם?"
"האמת, הדברים המופלאים שאני עושה, אינה שונים מהותית מהפעולות הרגילות שאת וכל יצור חי אחר עושה בעולם. כל אחד מאיתנו פועל בעולם לפי חוקי הטבע."
חיננית חיככה את ידיה זו בזו ואור לבנבן מנצנץ בקע מהן, ולעיניה המשתאות של דיה, עלה חזיון של סירת לאון קטנה נאבקת במי נהר עזים.
"מה?! איך?!" התפלאה דיה ובהתה בסירה. היא הצליחה לראות בתוכה שלושה מלחים כפריים משיטים ומנהיגים אותה במיומנות. כמו אבא שלה. כמו ישון.
"את רואה את המלחים האלה?" אמרה חיננית, "ראי איך הם משיטים את הסירה בנהר במומחיות רבה כל כך. הם אינם עושים שום דבר מופלא. הם פשוט מכירים היטב את הטבע. הם יודעים שאם יניעו את המשוט בזווית מסוימת, הסירה תיטה לצד אחד, ואם יניעו אחרת, תיטה לצד השני. היש בדבר אות ומופת? לא – וכן. לא – למי שרגיל בכך וכן – למי שרואה זאת בפעם הראשונה ואינו מבין איך הפלא הזה ייתכן."
דיה נזכרה איך זלזלה באחיה ובסירתו והתעלמה מהמומחיות הרבה שהפגין בהשטת הסירה לבדו, אף שידעה שבדרך כלל נדרשים שלושה מלחים מנוסים להשטת סירת לאון.
"האותות והמופתים שמחוללי האורות עושים דומים להשטת הסירה של אחיך," המשיכה חיננית, כאילו קראה את מחשבותיה של דיה. "דעי לך, איננו ממציאים דבר. אנו פשוט בקיאים בכוחות נסתרים שקיימים בגרעין העולם ומפעילים אותם."
"ומה עושים המכשפים?" הקשתה דיה, "הרי גם הם עושים דברים פלאיים!"
"נכון," השיבה חיננית, אך שוב כיסתה עננה את פניה וסירת הרוח שמעל לידיה החלה לרעוד, הנהר שזרם מתחתיה קצף ורגש, צבעו הכחול־ירוק התחלף לאפור־שחור.
"גם המכשפים עושים דברים פלאיים, אך הם אינם מכבדים את חוקי העולם. הכישוף שלהם כולו הוא גנבה ורמאות. הם אינם פונים לגרעין העולם, אלא לקליפה שלו. הם מכחישים את גרעינו של העולם ומטמאים אותו. הם שואבים את כוחם מאפלה השוררת בעולם ומשתמשים בה לצורכיהם הנלוזים." דבריה של חיננית נאמרו בנוקשות, ובמהלכם הפכו מי הנהר השחורים למערבולת נוראית והיא בלעה את הסירה על מלחיה המפוחדים.
דיה נראתה מבוהלת ומבולבלת, וחיננית הבחינה בכך.
"אוי... אני בטח משגעת אותך לגמרי... אלו דברים עמוקים כל כך וקשה להסבירם סתם כך, על רגל אחת, בלי כל הקדמות והסברים. כדי ללמוד באמת את כל התורה הזאת צריכים לשבת שנים וללמוד."
"אבל את צעירה כל כך!" התפלאה דיה, "איך ייתכן שישבת ולמדת את כל זה!"
"אוי... תפסיקי תפסיקי... אני לא באמת צעירה עד כדי כך..." חיננית הפנתה את ראשה והסמיקה. "אני נלקחתי למגדל החוכמה בגיל צעיר מאוד, דיה. ישבתי שנים ולמדתי מפי המומחים הגדולים ביותר. ורק אחרי שנים התחלתי לחולל אורות בעצמי."
"אבל למה את ולקישא החרבתם את הכפר הזה?" שאלה דיה.
"הכפר הזה בכלל לא עניין אותנו. אני מודה, היינו קצת אנוכיים. לקישא ואני נמצאים כבר תקופה ארוכה מאוד במאבק איתנים. אבל איש מאיתנו אינו מצליח לנצח. בגלל זה אנו ממשיכים להיאבק זה בזה וכל פעם עוברים למקום אחר. הפעם, במקרה, המלחמה התרחשה בכפר בני השהרון. הם לא היו אשמים בדבר. הכפר שלהם הושמד במהלך הקרב בינינו. לא עשינו זאת בכוונה. אפילו לא לקישא."
"אבל בני הכפר! האם כולם מתו בגלל הקרב שלכם?"
"חלילה חלילה!" נזעקה חיננית, "היעלה על דעתך שאני אתן לדבר כזה לקרות?! ללקישא בטח לא היה אכפת... (פעם זה היה אחרת...) אבל אני – ודאי שלא! עם כל החשיבות שיש לניצחון שלי במלחמה עם לקישא – לעולם לא אסכן חפים מפשע!"
"אז איפה הם?" שאלה דיה, "איפה כל בני הכפר?"
"אמ... האמת שהם אינם רחוקים מאוד מפה," אמרה חיננית ונעמדה על רגליה, היא הצלה בידה על עיניה והביטה לקצה הצפוני של הכפר.
דיה נעמדה אף היא והביטה לכיוון צפון גם כן. "איני רואה דבר, את רואה משהו? האם הם בצד ההוא?"
"אהמ... כן כן... הם שם, כל בני הכפר יושבים במחנה אוהלים במרחק של כמה שעות הליכה מהשער הצפוני של הכפר. הם הקימו את המחנה על הדרך האפורה להרים. הם נראים לי בסדר. נראה לי אפילו שהם מצאו להם חברים."
"איך את יכולה לראות אותם במרחק כזה?" התפלאה דיה.
"מעניין מי הם האורחים שלהם..." התעלמה חיננית, "מעולם לא ראיתי אותם, הם שונים מהם כל כך. אחד נמוך מאוד, והשני, הא... הוא בוודאי אינו מהאזור..."
"אחד נמוך אמרת? תגידי, יש לו במקרה זוג קרניים על הראש?"
"זוג קרניים, כמה מוזר, אבל כן... את מכירה אותו?"
"תגידי, חיננית," אמרה דיה והתרגשות התערבה בקולה, "האם את רואה שם אולי עוד מישהו? מישהו שלבוש בבגדים הדומים לשלי?"
"מישהו כמו אחיך?"
"כן!" קראה דיה בהתרגשות, אך מיד בלמה את עצמה ואמרה שוב, הפעם ביובש, "אה... כן... ראית אותו במקרה?"
"לא! לא ראיתי אף אחד שלבוש בבגדים כשלך," ענתה והורידה את ידה. היא הביטה בדיה בחיוך גדול והוסיפה, "אבל עוד שני רגעים תפגשי מישהו שאולי כן ראה."
דיה הביטה בה בפליאה, אך לפני שהספיקה לומר מילה, נשמע מקצה הכפר קול ילד קורא, "ד־י־ה! ד־י־ה!"

"אתה רוצה לומר לי שגמדים הם סוג של צבים?!" שאלה דיה בחוסר אמון.
"זה משל! מ־ש־ל!" ענה אחאיים ברוגז, "לא לימדו אתכם בכפר מהו משל?!"
"בסדר... בסדר... הבנתי..." ניסתה דיה להרגיע אותו, "אז גמדים פשוט נולדים עם שריון והוא גדל איתם במהלך החיים שלהם?"
"משהו כזה... בהתחלה הם נולדים עם שריון רך, ממש חלש," ניסה הגמד להסביר, "ואז, במשך החיים שלהם, השריון הולך ומתקשח ומקבל צורה. אבל לכל גמד יש שריון בעל מראה ייחודי. הצמיחה של השריון והעיצוב שלו מושפעים מהמעשים של הגמד, מהיושר שלו, ממעשי הגבורה שעשה ומעוד כל מיני דברים... אפילו אנחנו הגמדים לא לגמרי מבינים הכול, אבל אומרים שהיה פעם מחולל אורות משועמם אחד שחקר את הנושא והצליח לפענח את סוד התפתחות
שני האחים והגמד היו ישובים על עגלה הרתומה לשני סוסים ומונהגת בידי עגלון שמנמן. כשהאחים התעוררו בבוקר, הם התפלאו לראות את הגמד עומד לפניהם מלוא קומתו (הנמוכה...) ומתמתח. הדימום שלו חדל לגמרי, והסדקים בשריון שלו הצטמצמו. לפני שהספיקו לומר משהו, נשמע מרחוק משהו כבד הולך ומתקרב. הגמד הסתובב לעברם והורה להם לפנות הצידה בזריזות. הוא עצמו נעמד במרכז השביל והמתין. כעבור פחות מדקה הגיעה למקום העגלה. העגלון
העגלון ישב מקדימה לבדו ושתק, הוא לא התעניין בהם ולא שאל דבר על אודותם. גם הם מצידם לא התעקשו לפתוח איתו בשיחה. העגלון הוביל בעגלתו ערמת קרניים אדירה. הוא אמר לאחאיים שבכוונתו להוביל את הקרניים לכפר קטן שבהמשך הדרך, מרחק כמה שעות נסיעה מהמקום שפגש אותם. אחאיים תהה לעצמו לשם מה זקוק כפר קטן לכל כך הרבה קרניים, אך לא ראה טעם להציק לעגלון בשאלות חסרות טעם.
הגמד ושני האחים ישבו צפופים באחורי העגלה ורגליהם המטלטלות בלטו אל מחוץ לה. ערמת הקרניים חצצה ביניהם לבין העגלון. הקרקושים שהשמיעו הקרניים שהתחככו זה בזה בלי הרף ורעש העגלה המטלטלת בדרך מנעו מהעגלון לשמוע את השיח בין שלושת הטרמפיסטים, ובכל זאת הקפיד הגמד שישוחחו ביניהם בלחש מחשש שדבריהם יישמעו.
האחים סיפרו לגמד מה אירע להם אחר שהוא קרס אתמול. הוא נבהל כששמע שירדו מהשביל וכלל לא התלהב מהעסקה שעשו עם גדג. "איך תמצאו את האגם שלו?" הקשה עליהם, אבל הוא לא חשש מעצם ההתקשרות עם יצור המים, "הם יצורים מהימנים ובלתי מזיקים. במעיין שבעיר הגמדים שוכן שבט עתיק של אנשי מים החיים בשלום עם בני עמי כבר דורי דורות..."
הנסיעה בעגלת הקרניים לא הייתה נוחה. הסוסים הזקנים גררו בקושי רב את העגלה העמוסה. הנוסעים היטלטלו והרגישו כל אבן בדרך. ובכל זאת, שלושת הנוסעים היגעים הודו למנוחה מההליכה אחרי היום המפרך של אתמול. המנוחה היטיבה במיוחד לגמד, ופצעיו הלכו והתרפאו.
הנסיעה הזכירה לישון את השיט בסירה שלו. זיכרון הסירה שלו, שעכשיו שקועה עמוק בקרקעית הנהר, עורר בו געגועים עזים אליה, אל הנהר, אל הכפר, אל אביו ומשפחתו. הוא שקע בזיכרונות הללו שעה ארוכה, וכך לא שם לב לעצים החרוכים שהחלו להיראות בשולי השביל.
העגלה נעצרה.
"מה לכל הרוחות קרה פה?!" זעק העגלון וקטע את הרהוריו של ישון. כשהרים ישון את ראשו, אחותו והגמד כבר ירדו מהעגלה לבדוק מה גרם לעגלון לעצור סתם כך באמצע הדרך. הוא מיהר וקפץ מן העגלה אחריהם. הוא עקף את העגלה ונעמד לצד חבריו. מה שנגלה לעיניו היה הדבר המחריד ביותר שראה מימיו.
מימין לשביל נראו סימנים לכפר, או יותר נכון, למה שהיה פעם כפר, כעת הוא היה לא יותר מעיי חורבות עשנים מעוררי צמרמורת. בתי הכפר היו הרוסים וחרוכים. כל העצים שצמחו בכפר ובסביבתו היו שרופים ושבורים. במה שנראה כמו כיכר הכפר היו מפוזרים רהיטים שבורים, כלי חרס מנותצים, בגדים מפוחמים ושלל כלים וחפצים שהיה קשה לזהות את תכליתם.
העגלון שהסיע אותם נטש את עגלתו והשביל המוגן ורץ אל תוך הכפר. הוא עבר מבית לבית וזעק בקולי קולות, מקווה כנראה למצוא מישהו ששרד את התופת הנוראה הזאת. הגמד הורה לשני האחים להישאר לצד העגלה על השביל ומיהר אחר העגלון לתוך הכפר ההרוס. שני האחים צפו בחורבות הכפר ממקום עומדם המוגן. הם אומנם ראו בעיניהם את אובדן כפרם, אך הוא לא דמה אפילו במקצת למה שראו כאן. היה משהו לא טבעי בחורבן הזה.
אחרי כחצי שעה, שב הגמד אל שני האחים בפנים מפוחמות, פניו העזות היו נפולות וכאובות. העגלון לא היה איתו.
"אז... מה קרה כאן?" שאלה דיה, "האם אלו אותם תוקפים שתקפו את הכפר שלנו?"
הגמד שהה מעט עם תשובתו. "לא. אין שום דמיון בין מה שקרה לכפר שלכם לבין מה שקרה למקום האומלל הזה. לא פלשו לכאן כוחות חמושים. לא הייתה כאן כל מערכה או קרב."
"אז מה כן קרה כאן?" שאל ישון, "ראית פעם משהו כזה?"
"ראיתי..." ענה הגמד. "גם האבא שלכם היה שם. אבל זה היה לפני שנים רבות, והייתי שמח לשכוח ממה שראיתי אז. אני מצטער שאתם צריכים לראות את זה. דברים שכאלה היו צריכים מזמן להיעלם מן העולם הזה שלנו."
"נו!" אמרה דיה ברוגז, "אתה חייב להסביר לנו מה קרה כאן! ולמה העשן העולה מן החורבות השרופות הוא בצבע כחול? יש כאן משהו לא טבעי, נכון?"
הגמד שתק ונראה מתלבט כמה נכון לספר להם וכמה כדאי להסתיר מהם. אך שניהם נעצו בו את עיניהם, והוא הבין שאין לו הרבה ברירות, בפעם הקודמת שהסתיר מהם מידע קפצה דיה אל נסיכת החתולרים וסיכנה את כולם. הוא החליט שעדיף שידעו.
"אני מכיר רק שני יצורים בעולם היכולים לגרום להרס וחורבן שכזה," אמר בסופו של דבר והשפיל את ראשו מטה. "היצור הראשון הוא דרקון שחור."
"דרקון שחור?!" קראו שני האחים כאחד.
"אבל כאן לא היה דרקון שחור," אמר הגמד והביט בישון ואחר כך בדיה. "דרקון שחור מותיר אחריו עוד סימנים, והוא אינו ממהר לתקוף. דרקון שחור לעולם לא יתקוף בלי סיבה, ואיני רואה שום סיבה שתהיה לו לתקוף כפר סתמי באמצע הדרך."
"אז מי זה עוד יכול להיות?" שאל ישון, "מי עוד מסוגל להרס שכזה? ולמה?"
"יש עוד מישהו!" ענה הגמד ברוגז והרים את ראשו, "מישהו גרוע בהרבה מדרקון שחור. אולי לא תאמינו, אבל מדובר בבן אדם, ממש כמו שניכם! אבל הבן האדם הזה התמסר לצדדים האפלים שבנשמה הזאת שלו עד שטימא את עצמו באפלה נוראית. ולאדם שכזה אין בעיה להמיט שואה על כל מי שירצה ומכל סיבה שירצה. אין לו עכבות, אין לו מצפון, אין לו כלום! שיא התועבה הקיימת בעולם הזה!" הגמד דיבר בסערת רגשות עזה, ושני האחים הבינו מכך שהמפגש
"לאדם מתועב שכזה," המשיך הגמד אחרי שנרגע מעט, "לאדם מרושע ואפל שכזה יש הרבה כינויים, ולכל עם וגזע בעולם יש כינויי הגנאי שלהם לאותו תיעוב. אבל יש שם אחד קדום, והוא כנראה גם המדויק ביותר..." הגמד שב והשתתק, נראה שעצם העלאת השם על שפתיו העבירה בו חלחלה.
אבל את דיה זה כמובן לא עניין, הסקרנות אכלה אותה. "נו?!" אמרה ברוגז, "כמה עוד אתה מתכנן למתוח אותנו? מהו השם הזה כבר? אנחנו מסוגלים לעמוד בזה!"
אחאיים הביט בה ועיווה את פניו בכעס. ישון תהה לעצמו מתי יפסיק הגמד להיות סלחני כלפיה ויתפוצץ על החוצפה שלה, אבל לגמד הייתה כוח סיבולת גדולה ממה שנראה כלפי חוץ...
"מכשף." אמר הגמד בתיעוב וירק על הקרקע.
"זה הכול?!" אמרה דיה בזלזול, "מכשף? כזה שעושה כשפים וקסמים? אפשר לחשוב... הייתי בטוחה שתגיד איזה שם מפוצץ איום ונורא..."
הגמד נבהל כשהיא הזכירה את המילה מכשף. "שווו..." השתיק אותה בבהלה והביט לצדדים, "אל תזכירי את השם הזה כך בקול! ייתכן שהוא עדיין בסביבה, הדבר האחרון שאנו צריכים עכשיו הוא שההוא יגלה אותנו! ידעתי שלא הייתי צריך לגלות לכם את השם הזה!"
"אחאיים," התערב ישון, "אל תכעס. אצלנו בכפר היו סיפורים על מכשפים, והם מעולם לא נשמעו נוראיים כל כך. סתם מאחזי עיניים ולהטוטנים... גם אבא מעולם לא העיר דבר כשמישהו בכפר הזכיר מכשף ולא הגיב בצורה מיוחדת. לכן אנו מופתעים שהשם הזה נורא כל כך בשבילך."
"נורא ואיום! איום ונורא!" אמר הגמד ברעד, "במילה אחת הוא יכול להשמיד כפר שלם!" וכאן הוא הצביע בידו על חורבות הכפר, "כמו הכפר הזה, למשל."
השיחה נפסקה לשמע קריאות שבר מכיוון הכפר. שלושת המשוחחים הפנו את ראשם מיד לעבר הכפר. "אל תזוזו!" אמר הגמד, "אולי קרה משהו לעגלון שלנו, חכו כאן! תכף אחזור, אביא את העגלון ונסתלק מכאן בהקדם האפשרי."
הגמד שלף את גרזנו וירד שוב מהשביל המגן לעבר הכפר לחפש אחר קולות השבר. דיה וישון עקבו במבטיהם אחריו עד שהוא נעלם בין ההריסות. אחרי שעברו זמן־מה והגמד לא שב, הם התיישבו על מרצפות השביל הזהובות והמתינו.
לפתע נשמעה חבטה עזה מאחוריהם. הם קפצו והביטו לאחור. עגלת הקרון הייתה הפוכה, וכל הקרניים נשפכו על הקרקע ונערמו בערמה גדולה. שני האחים הבחינו שהקרניים רועדות. משהו זז מתחת לערמה.
הם קפאו במקומם בפחד. מה נמצא שם מתחת לערמה?
ישון היה הראשון שיצא מהקיפאון. הוא מצא לא הרחק מהשביל קורת עץ חרוכה בקצה שלה. הוא הרים את הקורה, אחז בה בכוח בשתי ידיו בתנוחת תקיפה והתקרב לאיטו לעבר ערמת הקרניים שהמשיכה לרטוט.
"מי שם?" קרא ישון בקול שהיה אמור להישמע מאיים ומלא ביטחון, אך הרעד נשמע היטב בקולו. ערמת הקרניים המשיכה לרעוד, אך לא נשמע ממנה כל תשובה. ישון הסתכל לאחור לעבר אחותו, אך היא עדיין עמדה קפואה במקומה. הוא המשיך להתקרב לאיטו וקרא שוב, "אני יודע שאתה שם! מי אתה? איך הגעת לשם?"
כשהתקרב לכדי צעד מהערמה, הבזיק לפתע אור לבן מבין הקרניים לרגע קל ואחריו נפסקו הרעידות. ישון התקרב עוד ובאמצעות הקצה המפויח של הקורה התחיל להסיט לצדדים את הקרניים ולגלות את הקבור מתחתיה. אחרי כמה רגעים הוא הבחין בכף יד. מישהו באמת נמצא מתחת!
אך היד לא נעה. כשראה זאת ישון הפסיק לחשוש מבעל היד, והתחיל לחשוש לשלומו של בעל היד. הוא השליך את הקורה הצידה, כרע לצד הערמה וסילק הצידה את הקרניים בידיו. "בואי!" קרא אחורה לעבר אחותו, "מישהו קבור כאן מתחת! בואי תעזרי לי! אני חושב שהוא פצוע קשה!"
בתוך שניות כרעה דיה לצד אחיה ובכוחות משותפים סילקו במהירות את הקרניים לצדדים. לאט לאט התגלה בעל כף היד, או יותר נכון – בעלת כף היד.
אישה צעירה הייתה קבורה מתחת לערמה. חבלות נראו בכל גופה. היא הייתה לבושה שמלה לבנה ארוכה, מעוטרת בפרחים ומקושטת בסימנים בלתי מובנים שנראו כמו כתב עתיק. שערה החום הגלי היה סתור וחרוך בקצותיו. רגליה היו יחפות ופצועות. היא הייתה גבוהה מאוד, למען האמת, ישון לא זכר שראה אי פעם אישה גבוהה כל כך. האישה נשמה, אומנם לאט ובקושי, אך היא הייתה בחיים, וחסרת הכרה.
"מי האישה הזאת?" שאלה דיה, "איך היא הגיעה לכאן?"
"ובדיוק אחרי שנשמעה החבטה האיומה הזאת..." הוסיף ישון, "את חושבת שהיא קשורה לכפר החרב הזה?"
"תשמרי עליה," אמר ישון לאחותו, "אני הולך לחפש את אחאיים, הוא ידע מה לעשות איתה ואיך לטפל בה."
"השתגעת?!" נבהלה דיה, "איך אתה משאיר אותי כאן לבד? המכשף האיום ההוא יכול עדיין להיות באזור! ובכלל, אולי האישה הזאת מסוכנת?"
"חשבתי שאינך פוחדת ממכשפים..." ענה ישון וגיחך, "ובכלל, אחאיים אישר את דבריו של גדג בקשר להגנה של שביל האור. את מוגנת כאן מכל רע." ישון התרומם מהאדמה והצביע לעבר המשך השביל, "תראי, אדמת הכפר חרוכה לגמרי – אבל רק עד השביל, אפילו המכשף המתועב ההוא מכבד את ברית השביל."
"ומה איתך?" השיבה דיה, "ברגע שתרד מהשביל לא תהיה לך עוד הגנה!"
ישון הביט באחותו ותהה לרגע אם היא באמת הודתה כרגע בקול שהיא דואגת לו, או שהיא פשוט פוחדת להישאר לבדה למרות הגנת השביל. הוא העדיף לדון אותה לכף זכות. "אל תדאגי, אחותי, אהיה בסדר. האישה הזאת – מי שלא תהיה – זקוקה לטיפול דחוף. תכף אשוב. אם ארגיש סכנה, אשוב מיד בריצה."
הוא חייך אל אחותו, הרים שוב את קורת העץ שהשליך קודם, וירד מן השביל במהירות לכיוון הכפר ההרוס. דיה הביטה אחריו עד שנעלם בין החורבות. מתי בפעם האחרונה הוא קרא לה "אחותי"? מתי בפעם האחרונה הוא חייך לעברה את החיוך שלו? משהו התעורר בלב של דיה.
"מי את?" נשמע קול תקיף מאחוריה וקטע את מחשבותיה. חפץ דק ננעץ בנוקשות בגבה. דיה סובבה לאיטה את ראשה וראתה מעליה את האישה הצעירה עומדת מלוא גובהה, זקופה ותקיפה. עיניה החומות ננעצו בדיה, ובידה הפצועה נעצה ענף עץ בגבה של דיה. דיה הבינה שהענף הדק הנעוץ בגבה אמור איכשהו לאיים עליה, אך לא הבינה איך.
"את בסדר?" שאלה דיה את האישה, "חששנו לשלומך, אחי בדיוק פנה להזעיק עזרה." האישה מצמצה בעיניה בעקבות תשובת הילדה. זו לא התשובה שציפתה לה.
"אני בסדר גמור, תודה." ענתה בקול רגוע ושמטה את ידה. את הענף היא השחילה בתוך חגורתה ושלחה חזרה את ידה ללחוץ את ידה של דיה.
דיה הייתה נבוכה, היא מעולם לא לחצה יד לאיש, כולם ראו בה ילדה, והינה, בפעם השנייה ביומיים מישהו פונה אליה כמו אל אישה. היא התעשתה במהירות ולחצה את ידה של האישה. מגע היד החמים של האישה העביר בה תחושת נעימות, כאילו חוטים עדינים של חום זורמים מהיד של האישה ומתפשטים בכל גופה.
"אולי כדאי שנעשה היכרות מחדש..." המשיכה האישה אחרי שהשיבה את ידה, "שמי חיננית בת לחש, מכפר שבע הרוחות, תלמידתה של לפידה בת דבּרה. ואת?"
"אה... אני דיה, סתם דיה." אמרה דיה ומיד התלבטה אם שגתה שגילתה לה את שמה, הגמד הורה להם לשמור על זהותם בסוד, בייחוד אחרי המפגש המר עם החתולרים. ובכל זאת, לא היה נראה לדיה שהשם הזה אמר משהו לחיננית. חיננית רק חייכה אליה חיוך גדול וחזרה על שמה של דיה כדי לזכור אותו.
"אז דיה," המשיכה חיננית, "מה את ואחיך עושים כאן באמצע הדרך? אני מקווה שלא תכננתם להיכנס לכפר הזה כאן שבצד הדרך, כפי שאת רואה, הוא בדיוק הוחרב בידי מכשף נאלח..." חיננית אמרה את הדברים בצורה פשוטה כל כך ומתוך שלווה ורוגע, כאילו לא קרה כאן שום דבר נורא או יוצא דופן.
"אה..." גמגמה דיה, היא עדיין תהתה מה מותר לה לגלות על עצמה, אף שחיננית נראתה חביבה ובלתי מזיקה. "אנחנו באנו מרחוק... תפסנו טרמפ על העגלה הזאת." אמרה דיה וסימנה בראשה לעבר העגלה ההרוסה, שני הסוסים שהיו רתומים לעגלה, השתחררו בעת שהיא התהפכה וניצלו את ההזדמנות לדהור הרחק מהמקום.
חיננית הביטה אל העגלה וסקרה בעיניה את ערמת הקרניים שהתפזרה על כל רוחב השביל. "אוי..." אמרה בשלווה, "נראה לי שהעגלה שלכם נהרסה בגללי... אני חושבת שנחבטתי בה קלות וגרמתי לה להתהפך." שוב, הדיבור של חיננית היה פשוט כל כך, כאילו לא קרה שום דבר מיוחד, היה אפשר לחשוב מדבריה שהיא בסך הכול שפכה כוס מים ולא הפכה עגלה עמוסה במטען כבד.
"סליחה, גברתי..." מלמלה דיה, "היית לפני כמה רגעים קבורה מתחת לכל הקרניים האלה... את בטוחה שאת בסדר?" דיה הייתה בטוחה שחיננית לא בסדר, היא אומנם הפגינה בעמידתה תחושה שהכול בסדר, אך כל גופה היה מכוסה חבלות.
חיננית קלטה את העיניים של דיה הסוקרות את חבלותיה. היא השיבה לה בביטול, "אה, אל תדאגי מהשריטות האלה, רק כמה מכות יבשות, בכלל לא נורא, הכול בסדר. כן... נראה לי שבאמת נתקלתי בעגלה הזאת. נראה שהגוף שלי באמת היה קבור מתחת לכל הקרניים היבשות האלה, אבל הנשמה שלי בדיוק הייתה במקום אחר ולא שמתי לב... אולי בגלל זה נבהלתם כשראיתם את הגוף שלי כמעט חסר נשימה. זה תמיד מעלה דאגה בלב אנשים שלא התנסו בזה קודם..."
"ס... סליחה..." המשיכה דיה לגמגם, דבר שהיה מאוד בלתי אופייני לה, האישה המשונה הזאת גרמה לבלבול, "א... אמרת שהנשמה שלך הייתה מחוץ לגוף שלך?"
"בטח, בוודאי..." אמרה חיננית בפשטות שלה ויישרה את בגדיה הקרועים. "כשראיתי שלקישא הולך להדוף אותי במכת הרוח שלו, שלפתי את הנשמה מתוך הגוף, לא התחשק לי להרגיש שוב את המכה על גופי. הפעמיים הראשונות לימדו אותי לקח, תאמיני לי..." אמרה וקרצה לדיה. "אבל אני מודה (וכאן אני נאלצת לומר משהו לשבחו...), לא צפיתי את עוצמת המכה הזאת. לקח לי יותר זמן מהרגיל למצוא את הגוף שלי ולחזור אליו. אולי זה גם בגלל שהגוף
חיננית ראתה שדיה מבולבלת וחסרת מילים. "אז אמרי לי, נערה חביבה," פנתה אליה בחיוך אדיב, "איפה אח שלך? אמרת שהוא הלך לקרוא לעזרה? מי העזרה שהוא מחפש? אולי נהג העגלה? עגלונים אינם ידועים ביכולות ריפוי... בייחוד לא עגלון זה. לפי האור המטושטש שאני חשה מסביב לעגלה שלו, אסור לכם לסמוך עליו." חיננית עצרה רגע את שטף דיבורה, היא עצמה את עיניה ונראתה כמרחרחת את האוויר. "כן..." אמרה באיטיות ופקחה את עיניה,
חיננית פקחה את עיניה וחייכה חיוך גדול, "את רואה," אמרה, "הכול תמיד לטובה! מזל שהכפר נשרף עד היסוד, אחרת הייתם בצרה צרורה... אני שמחה על שהיה לי חלק בהצלה שלכם. כן כן."
"איך את יודעת את כל זה?" לא הצליחה דיה להתאפק, "מישהו באמת רדף אחרינו, אבל חשבנו שהעגלון הזה אסף אותנו בגלל התשלום שהצענו לו, הוא אפילו התלבט אם להסכים להסיע אותנו. את בטוחה שהוא תכנן למסור אותנו?"
חיננית הנהנה בראשה לאישור בחיוך מלא ביטחון.
דיה הרגישה שהיא הולכת ונמשכת אחר שלוותה של חיננית, אך אז שמה לב למה שאמרה חיננית בסוף דבריה והזדעזעה. "אבל איך את יכולת לומר שהכול לטובה בכך שהכפר נשרף?! מה טוב בכך?! כפר שלם נהרס! מי יודע כמה אנשים נהרגו! ילדים, נשים וזקנים שלא עשו דבר!" חיננית לא אמרה דבר ורק המשיכה לחייך בשלווה והנהנה בראשה.
"ורק רגע..." כעת השלווה של חיננית כבר לא הרגיעה אותה, אלא להיפך, מילאה אותה בכעס, "אמרת שיש לך חלק בהצלה שלנו, כלומר – בהחרבת הכפר! וכל השטויות האלה שאמרת על שליפת הנשמה מהגוף, והיכולת שלך לדעת דברים ברחרוח האוויר... הדברים האלה אינם נשמעים לי דברים אנושיים רגילים. אלו כישופים, קסמים! ואם כך, את בוודאי מי שהחריב את הכפר האומלל הזה!" כעת דיה כבר הייתה מלאת כעס ודיבורה הפך לצעקות, "ולפי מה שאמר
אך ברגע שהזכירה דיה את המילה מכשפה, היא ראתה לראשונה את השלווה מסתלקת מפניה של חיננית, וכעת השם חיננית כבר לא הלם אותה כלל. כעס נורא מילא את פניה של האישה, שערה התנופף באוויר בלי שתנשב בו כל רוח. עיניה יקדו בזעם עז, וקור נורא בקע ממנה. דיה הרגישה שעוד רגע, תקפיא אותה האישה במבטה או תפוצץ אותה לרסיסים.
אבל כל זה התרחש רק לשבריר שנייה. הוא אומנם נדמה לדיה כנצח, אבל אחרי פחות מרגע, נעלם כל הכעס והזעם, הקור והאימה, והשלווה חזרה לשרות על פניה היפות והחבולות של חיננית. שערה החום והגלי שב לנוח על כתפיה, והחיוך חזר לעיניה.
"לא מכשפה."
אמרו שפתיה ברכות.
"מחוללת אורות."

"למות זה כואב?!"
דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיינים, הילד שלה.
"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.
היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.
שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום
- -
כפיר גולן

שעת בוקר מוקדמת. השומר של הבניין ברחוב כנפי נשרים בירושלים נופף לו לשלום וסימן לו לעבור. לאחר שעבר הוא החל מטפס במדרגות אל עבר הקומה השלישית של הבניין, אל משרדו של פקיד שומה 3.
למה במדרגות? עדיף שלא במעלית. לא לראות את הפרצוף שלו במראה.
בקומה השלישית הוא מחפש את המשרד הרביעי. כך הופיע לו במפה. הדלת הייתה סגורה אבל הוא נכנס בעדה בכל זאת.
פקיד השומה י.י ישב על כיסאו ועבר על מסמכים בשלווה,
שלושה אנשים תפסו את הנישום הבלתי קרוא. י' צעק: "זה מלאך המוות, תתפסו אותו".
אחרי שתפסו אותו ביחד עם עוד שני בריונים שעבדו במשרד של מע"מ, התחילו לחקור אותו כמו שהם יודעים.
האם יש לך הצהרת הון?
מלאך המוות לא ענה.
"האם אתה שכיר או עצמאי?" שאל הפקיד של מע"מ.
"אני פרילנסר, אני קם בבוקר ומקבל הוראות מלמעלה, ואז יורד לבצע אותן"
"לפי מה נקבע השכר שלך?" שאל פקיד שומה 2
"לפי הצלחה", אמר והוסיף, "אם הוא מתפלל למשל אני לא יכול לקחת אותו. צריך לחכות קצת". לפעמים גם מוותרים ומשאירים עוד קצת לחיות.
פקיד מע"מ תלש את שערות ראשו. הנה מצאנו מישהו שמקבל את המשכורת שלו בשחור. מצד שני, מי רוצה להתעסק עם מלאך המוות?
הלכו לשאול את היועץ המשפטי.
היועץ המשפטי אמר שחייבים לחקור אותו.
פקיד מע"מ פתח תיק. בראש התיק הוא כתב את "מלאך המוות, עושק מורשה".
מספר תעודת זהות? 111111118
שנת לידה? 2520 לפני הספירה
"אפשר לראות את הספרים שלך."
"כן."
מלאך המוות הוציא מהתיק שלו קלסר מלא בשאריות דם קרוש.
על קלסר היה כתוב: "תאונות דרכים 2019"
ואז עוד קלסר. "מחלות קשות 2019", עם ריח אלכוהול כזה של בית חולים.
"להוציא עוד?"
"עזוב אותי", אמר ביאוש פקיד שומה 3. אני מעדיף להתעסק עם הפושעים הגרועים באמת. אלו שנתנו שיעורים פרטיים בלי קבלה.

כל קול לא נשמע פרט לפכפוך המים מתחת לסירה השטה בין העמודים העבים המתפוררים. עשרות עמודי תמך היו מסודרים בזה אחר זה, שורות שורות. יָשׁוּן תהה לעצמו איך הצליחו להעמיד את העמודים האלה עמוק כל כך בתוך הנהר. ואולי בעבר, כשהקדמונים הציבו את העמודים האלה, הנהר כלל לא עבר כאן, ואולי הם הצליחו איכשהו להסיט אותו לנתיב אחר. אבל ישון התקשה להאמין בכך. הנהר היה מבחינתו מציאות מוחלטת, עובדה שהייתה קיימת מעולם, ולעולם
הרהורים אלו לא מנעו ממנו את הזהירות הנדרשת בתמרון הסירה בין העמודים, באמצעות המשוט היחיד שהצליחו להציל במהלך החורבן. ישון הודה בליבו לאביו על שהרגילו מינקות להשיט סירות. בלי השליטה שלו בסירה, מצבם היה רע ומר, מזמן סירתם הייתה מתבקעת ושוקעת במים האפלוליים.
אפשר לומר שלמרות כל הפורענויות שעברו עליהם בשבוע האחרון, ישון היה די שליו ורגוע. תחושת השיט המוכרת הרגיעה אותו, והשליטה על גזע הלֵאוּן בין העמודים העתיקים נסכה בו תחושה של שליטה במצבם ומילאה אותו בביטחון עצמי.
קשה לומר שדיה אחותו הייתה שותפה לו בתחושות האלה. היא מעולם לא אהבה את הנהר. בלשון המעטה. הנהר תמיד נראה בעיניה טורף אכזר ומפלצתי.
ואולי לא תמיד. אולי לפני האירוע של צֵפִי, הנהר לא היה נורא כל כך. אבל היא הייתה אז רק בת שש, ומאז כבר חלף כמעט עשור. השהות הממושכת שלה בסירה הרעועה והחבוטה הפחיד אותה עתה עד מוות.
ובכל זאת, מאז שנכנסו ל"מאורת הלילה" שתחת ההרים וגילו את העמודים האלה, נשכחו ממנה כל הבהלה והאימה מהנהר. העמודים העתיקים והמסתוריים עוררו בה מיד את הסקרנות שאפיינה אותה כל כך. מי העמיד אותם כאן? ולשם מה? כשהסירה חלפה קרוב לעמוד זה או אחר היא הצליחה להבחין בכותרות האבן העתיקות שלהם. הירוקת והשורשים שכיסו אותם אומנם הסתירו חלק נרחב מהכותרות, אך בין לבין עוד היה אפשר להבחין באיורים ואותיות מטושטשים
"אני חושב שיש שם יציאה," אמר ישון וקטע את השקט הכבד ששרר במקום מאז שנכנסו למקום דרך הפתח המוסתר. הם בדיוק עברו ליד עמוד שנראה עתיק וחבוט אפילו יותר משאר חבריו שמילאו את חלל המנהרה. עמוד זה משך את תשומת ליבה של דיה במיוחד.
"את רואה?" המשיך ישון והצביע קדימה לעבר נקודה חשוכה בין כמה עמודים, "זה ממש שם! עוד מעט נצא מפה!"
שתיקה.
"לדעתי, נצא בדיוק מהצד השני של הנהר," המשיך ישון, אך עדיין לא זכה לתגובה מצידה של דיה. "אנחנו הרי נכנסו מהצד המזרחי של ההר, ואני בטוח שחצינו אותו בקו ישר, כך שבטוח שנצא מהצד ה–"
"עצור!" הפסיקה אותו דיה באמצע דבריו, בהתעלמה לחלוטין מכל מה שניסה לומר לה. היא פשוט לא הקשיבה למילה מכל מה שאמר.
"מה?" נאנח ישון.
"תעצור! מה כל כך קשה להבין?!" ענתה דיה בגסות, כפי שהייתה רגילה לדבר אל אחיה הצעיר.
"לעצור?!" התפלא ישון מההוראה המשונה, "אי אפשר לעצור! זו סירה, את יודעת, לא חמור! ואנחנו שטים בנהר זורם, לא בשביל עומד!"
"אמרתי שתעצור!" קראה שוב ברוגז, היא לא אהבה שלא מצייתים לה. בטח לא ישון.
אבל ישון לא אהב לציית לה, אפילו שהייתה אחותו הגדולה, ואולי דווקא בגלל זה... "לא יכול לעצור, אני ממשיך קדימה. כנראה לא שמעת מה שאמרתי, יש שם יציאה! ואנחנו ממש קרובים אליה!"
"תעצור כבר את הגזע הרקוב הזה!" המשיכה דיה ברוגז, אפילו בלי להסתכל לעברו. עיניה היו מקובעות בעמוד העתיק שעברו לידו לפני כמה רגעים. "אני חייבת לבחון את העמוד הזה מקרוב!"
לישון נמאסה השתלטנות של אחותו, בייחוד עתה, כשהשליטה כולה בידיו, ואין לה מה לעשות בעניין. כך לפחות חשב. הוא הפנה את פניו בהפגנתיות לעבר אותה גומחה חשוכה, עוד כמה עמודים והם יעברו דרכה אל החופש. הוא יראה לה מה זה! הגיעה הזמן שהיא תתחיל להעריך אותו!
אבל הגומחה נעלמה מעיניו באחת. האיזון של הסירה הופר בגסות ובפתאומיות, ובעקבות כך הסתחררה הסירה במקומה. רעש נתז נשמע מהצד האחורי של הסירה. ישון הצליח במיומנות רבה לייצב את הסירה המתנדנדת בתוך שניות. אבל אחותו לא הייתה עוד בסירה!
"דיה! איפה את?" על אף כעסו המצטבר כלפיה והמריבות הקבועות ביניהם, היא הייתה אחותו, והוא לא היה מוכן לחשוב שגם היא תאבד לו, כמו כל האחרים.
הוא הביט לכל עבר, המים עוד געשו מעט בעקבות ההסתחררות הפתאומית של הסירה. איפה היא? איפה היא? "ד־י־ה!" קרא לעבר המים האפלים.
"אני... שוחה... לעמוד... החבוט..." נשמע קולה של דיה לא הרחק מהסירה, בין התנשפות לנשימה.
ישון עקב אחרי הקול עד שזיהה את שערה החום־בהיר של אחותו מציץ מהמים האפלוליים. דיה חתרה במרץ בידיה לעבר העמוד ההוא שראתה קודם. ישון תמיד התפלא איך עם כל הפחד שיש לדיה מהנהר, היא מצליחה לשחות טוב כל כך. אם היה חושב קצת יותר לעומק, דבר שלא נטה לעשות בדרך כלל, היה מבין שהפחד מהנהר – הוא עצמו מי שהעניק לה את המיומנות הזאת.
"חכי! אני מכוון את הסירה אלייך," קרא לעברה, "רק תעצרי ותישארי במקום אחד! אני כבר מגיע אלייך!"
"מצטערת..." הלך קולה והתרחק בין נשיפה לנשימה, "אי אפשר לעצור... אתה יודע... אני לא חמור... והנהר זורם..."
ישון נאנח שוב. אם דיה צינית כרגיל, סימן שהכול בסדר. הוא היפנה את הסירה וחתר כנגד הזרם בעקבות אחותו השחיינית.
הם הגיעו אל העמוד באותו זמן, היא במים והוא בסירה, כל אחד במיומנות שלו. ישון קשר את הסירה בחבל לפינה שבורה בעמוד. ובאותו זמן עלתה דיה מהמים רטובה כולה וטיפסה על העמוד העבה. העמוד היה מחורץ וסדוק, והטיפוס עליו היה פשוט לא פחות מטיפוס על עצי היער, שהייתה רגילה אליו, כמו כל אחד בכפר שלהם.
"אז מה מיוחד כל כך בעמוד הזה, שהיה שווה לך לקפוץ למים הקפואים בשבילו?" שאל ישון בלעג.
"אם לא היית עסוק כל כך בגזע הרקוב שלך, היית שם לב בעצמך," אמרה דיה והמשיכה לטפס על העמוד.
"כן... כי עמוד מתפורר באמצע נהר מתחת להר הוא בטח מעניין יותר..." השיב לה ישון, "ואגב, אם לא הייתי עסוק בגזע הרקוב הזה, כבר מזמן היינו שנינו נמרחים על אחד העמודים שלך..."
"אולי היה עדיף ככה מ..." התחילה דיה להשיב אבל אז נעצרה, היא בדיוק הגיעה לכותרת של העמוד. העמודים בלטו מהמים לגובה של שני מטרים בערך. בראש העמודים היה עוד כחצי מטר של כותרת מכוסה שורשים, ומעליה – התקרה מלאת הירוקת של החלל העצום שמתחת להר.
ישון ניסה לאמץ את עיניו כדי לראות מה מעניין כל כך בכותרת של העמוד הזה. אבל אחותו הסתירה לו את הכותרת, ובכלל, האפלוליות במקום הקשתה על הראייה. הוא המתין בשקט שאחותו תמצה את ענייניה בעמוד, והם יוכלו לחזור לשיט הבטוח שלהם בסירה היקרה שלו.
אבל אחותו לא מיהרה לרדת.
ישון הכיר את דיה טוב מספיק כדי לדעת שאם ינסה להאיץ בה, היא תישאר שם יותר זמן – דווקא! לכן, הוא התיישב על קרקעית הסירה ונשען לאחור. עיניו נעצמו והוא נרדם לקול פכפוך המים מתחת לסירה, חולם על הימים הטובים, כשאביו עוד היה עימהם בכפר, לפני שיצא למסע האחרון שלו.

שני האחים לא ידעו כי מאות מטרים מעליהם, בפסגת ההר, מתחולל קרב עז בין שני בעלי כוחות גדולים. קרב שגורל העולם תלוי בו. קרב נוסף שייגמר אף הוא בחוסר הכרעה. ואף לו היו יודעים זאת, לא היו מבינים שחורבן כפרם הקטן שלצד הנהר קשור לחוסר ההכרעה הזאת, ובוודאי לא היו מעלים על דעתם עד כמה גורלם קשור בקשר עז עם שני היריבים העוצמתיים הללו.

הבוס הראה לי מיד מה צריך לעשות, לא שלום ולא לחיצת יד.
"אם אתה תעבוד טוב אתה לא תצטער על כך, נבדוק איך אתה ונחתום על חוזה, בינתיים אתה פה עד השעה שסיכמנו".
הנהנתי בשביעות רצון, יש לי אינטלגנציה גבוהה ועמדתי מולו כאומר לו 'סמוך עלי'.
בסמוך אלינו, מן התקרה החלו לטפטף מים, ושלולית קטנה החלה להיווצר.
"אולי אביא דלי וסמרטוט" - הצעתי לבוס החדש.
רושם ראשוני זה דבר חשוב, והנה כבר נחתמה עלי
את המשימה שלי סיימתי בהצלחה.
"יופי עשית, עכשיו קפוץ למחסן, תביא סולם" פנה אלי הבוס, אחר שבאתי אל 'לשכתו' לשאול מה לעשות עתה.
בקצה החנות עמד לו מחסן, ללא דלת, בתוכו חושך כמעט גמור, קצת מואר.
שעון חובר לקיר שממעל למשקוף ,כמעט נוגע בתקרה, אבל כמעט,
3/4 גובה ליתר דיוק,
ומהמרחק שהיה בינינו אי אפשר היה להבין מה השעה שמחוגיו הורו.
"קפוץ, קפוץ" קרא לי הבוס,
"מה קפוץ?" קפאתי
עמדתי במקומי והבחנתי ששעון המחוגים שעל הקיר עומד ולא נע,
אין ספק שהייתה כאן יד מכוונת, שכיוונה את השעון דווקא לשעה הזו,
כאילו ציוותה עליו: "התכוונן ל16:45",
זה שעון 3/4 ,בדיוק כמו הבחור המרושל שעדיין עמד ובהה בשלולית, שהלכה וגדלה מרגע לרגע.
אני יכול להבטיח עד היום, שבאותם רגעים בהם קפצתי עם הסולם בחזרה,
היא ריחפה בחנות, לא ראו אותה אבל היא ריחפה שם ובשתיקה רועמת נשאלה השאלה

כעבור שנתיים:
התיקים היו ארוזים ומוכנים ליציאה בידיעה כי אין דרך חזרה. הן הותירו אחריהן בית מלא חוויות, ציפיות, התרגשויות ובכיות, אך בעיקר המון כאב. הן עלו על האוטובוס וישבו שקטות ומופנמות. כרטיסי ההפלגה שלהן חודשו כל חודש ע"י אביהם.
הביקורות עברו בהצלחה והפקידה נתנה להן מפתח לחדר שלהם. הן הניחו את חפציהן בדממה. אביטל התעסקה עם ענף קטן - תנועה שהשתמשה בה כאשר הייתה משועממת. שיילי רק הביטה בה בעיני הדבש שלה ועיניה אמרו הכול.
לפתע -- בלי שום הודעה מוקדמת הספינה עצרה בפתאומיות ושיילי ואביטל עפו לאחור בזו אחר זו. צעקות ובכיות נשמעו מבחוץ, אנשים מרוגשים־מפוחדים רצו לכול כיוון אחוזי בהלה עצומה. שיילי ואביטל פתחו את דלת חדרם ורצו אחרי כל האנשים.
כשהגיעו לסיפון ראו קבוצת אנשים גדולה שעמדו סביב ארבעה מלאכים שמחלקים חגורות הצלה. כל אחד חפץ בחגורה שהיא הכרטיס היחיד שיציל את חייהם. אנשים דחפו אחד את השני, זקנים התמוטטו ארצה באפיסת כוחות, ילדים רצו בין רגלי האנשים בניסיון כושל לחיפוש אחר הוריהם.
עיניה של שיילי חיפשו מהו הגורם לכול האנדרלמוסיה ונחו על סלע ענקי ובו נכנסה הספינה. ואז הרגישה משהו לח שהרטיב את רגליה. "מייייםםםםם?????"
ובכל זאת הם לא ציפו לקבלת הפנים "הקרה" שיקבלו.
+ + +
מרחק ק"מ משם.
סירה קטנה עשתה את דרכה לאי הקטן והבודד. הוא הסתכל על השמיים שנצבעו בצבע ארגמן ועקב אחר השמש ששוקעת אל תוך המים הצלולים. לפתע משום מקום הגיע שחף קטן והתיישב להם על הסירה המתנפחת.
"היי חבובי, עוף מפה!! הסירה שלנו רגישה לנוצות ובעיקר לציפורני שחפים לבנים עם אף עקום כמוך". האנשים בסירה צחקו. כולם הקורבן של סטול! אין מה לעשות! תמיד יש את אותו אחד השולט, ואלה הנשלטים. כולם פה תלויים כרגע בין חיים למוות. אם המשימה תצליח הם יחיו ואם לאו אז... גורלם יהיה מר מאוד.
ארן הוציא מן הנרתיק החום שלו פרוסת לחם ופורר אותה לחתיכות. ואז הגיש חתיכה קטנה לשחף הקטן.
השחף אכל את החתיכה הקטנה ועף לו לדרכו.
"ראיתם?" הוא ספק ידיו זו בזו בעצימת עיניים, "וזה נקרא הגאונות שבפשט... אאההההההההההההה"
פתאום עשרות שחפים חגו מעל ראשם כולם חפצים בפת ערב שתשמש להם גם כפת שחרית ופת צהריים.
"ארןןןןן....." אנשי הסירה ניסו להתגבר על רעש הכנפיים שנשמע מעליהם אך ללא הצלחה.
אמיר סובב את ראשו לאחור ומיד שלח את ידו לאקדחו. משהו קורה שם. הוא קפץ במהירות למים הקרים ושחה לכיוון ממנו שמע צרחות איומות.
מרחק של ק"מ משם.
לפתע גל עצום התרומם השמימה וניתך בחוזקה על הספינה האומללה. הספינה החלה לשקוע אל תוך המים החשוכים והמפחידים. אנשים צרחו וחלקם גם טבעו. שיילי ניסתה להיאבק במים, בגלים ובכל מה שהפריע לה בדרכה אל הקרש החום שיכול להציל אותה, אך המים גברו עליה והיא שקעה אל התהום. אביטל הייתה רחוקה ממנה מאוד ולא יכלה לעזור לה כלל. אחד מן האנשים שראה את המחזה צלל והוציא מהמים את שיילי. הוא הניח אותה על קרש עץ שצף על המים
הפחד, התקווה שאולי יצליחו לחיות או שמישו יגיש עזרה... הכול היה מבולבל... מפחיד....
המשך יבוא

"אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.."

כבר שנים שהוא מסתובב פה במבוך החשוך הזה.
חשוך ואפל, בלי טיפה אחת של קרן אור. רק גפרור נתנו לו בכניסה. בלי קופסא, בלי השחור הזה בצד שמשפשפים בו את ראש הגפרור עד שהוא נדלק.
"מה אני אעשה עם גפרור?" הוא שאל אז. "אין לי שום דרך להדליק אותו."
"נכון", ענו לו, ודחפו אותו לתוך החושך.
מאז שנים שהוא מסתובב פה. ממשש את הקירות, מועד על מהמורות, נופל לתוך בורות, יושב שם לבד ובוכה בהם כל כך, לא מסוגל אפילו לחשוב על לנסות לצאת משם.
ואז הוא שוב שומע את הקול הזה. המבטיח, המתחנן. שיצא משם, שחייבים אותו בחוץ.. הקופסא שלו מחפשת את הגפרור שלה.. הוא חייב לצאת משם.
והוא מחפש ומנסה אלף דרכים לצאת מהבור הזה, ושומע צעדים מלמעלה ושפשוף גפרורים בקופסא וקול גפרור נדלק ואנשים הולכים ורק הוא בבור הזה, מנסה בכל הכוח לצאת ממנו, ומנסה ומנסה ונשרט וחוטף שפשוף ומצליח לטפס קצת ושוב מתגלגל למטה.
עד שבסוף, חבול וכואב, הוא מצליח לעלות חזרה מתוך הבור אל המבוך הזה, החשוך.
והקול ההוא, המתחנן, נמוג בערפל, ורק הזיכרון שלו מלטף לו את הנשמה, מושך אותו הלאה.
מכאן לפחות אפשר להתקדם.
ומידי פעם הוא שומע מאחורי הקיר איזה קול, עוד מישהו שממש את הקיר ומנסה למצוא את הדרך החוצה, והוא מקווה, אולי זה הקול ההוא, האוהב כל כך, למרות שזה לא נשמע זה ואולי הקיר מעוות אותו ומה אכפת לנסות.. והוא רץ, טס אל מעבר לקיר, מתפלל למצוא, אבל עד שהוא מגיע הקול ההוא נעלם.
ועכשיו כבר כמה חודשים שהוא מסתובב פה ואפילו קול שפשוף לא נשמע.
כאילו כולם מצאו את הקופסא שלהם, הדליקו נר והלכו מפה.
והוא נשאר.
לבד.
הוופסס.
מרוב מחשבות הוא לא שם לב, ומחליק לתוך בור. עמוק מכל קודמיו, מייאש ומעייף מכל האחרים.
צונח על הרצפה כמו שק תפוחי אדמה. מרים בקושי ראש, מביט סביבו. עייף. השקט הזה גומר אותו.
"חלאס!!" הוא צורח פתאום. "מספיק, נמאס לי!! שמישהו יוציא אותי מפה. אני לא אצליח לצאת מפה לבד."
"הי.."
הוא שומע שוב את הקול ההוא. באינסטינקט ראשוני הוא משתתק, מקשיב, כמה וכוסף כל כך אל הדבר הרחוק הזה.
אבל פתאום הוא יודע שזה רחוק כל כך, הקול הזה כל כך למעלה, והוא לעולם לא יגיע לשם.
"לך מפה!" הוא צורח אל הקול הזה, שמוציא לו את הנשמה, "תלך, אני לא אגיע אליך לעולם. תתייאש, כמוני. שום דבר כבר לא ישתנה."
אבל הקול בוכה, מתחנן, "בוא, בוא כבר. גם אני פה לבד.. אין לי כלום בלעדיך. אין לי אפילו גפרור להדליק. בבקשה בוא, מאמץ אחרון."
הוא לא רוצה. הוא בוכה. צונח על רצפת הבור היבשה, כובש בה את ראשו, צורח לשמים. לא רוצה, אין בו כוח, לא מוכן. מספיק ודי.
אבל הקול הזה.. הקול הזה..
הוא חייב, הוא חייב.
והוא קם, מהבור הכי עמוק שהיה בו אי פעם, ומתחיל לטפס. ופלא, הפעם זה קל.. הוא מטפס, תמה לעצמו על קלותו של הבור, שקירותיו לא חלקים ממים, ומלאים בחריצים שאפשר להיעזר בהם בטיפוס. אבל הסוף.
איפה הסוף?
הוא נבהל פתאום, מרים את ראשו למעלה. אין סוף! לא רואים את הקצה, אין סוף לבור הזה!
מה אני עושה, הוא חושב בטירוף, מה אני מנסה בכלל. בשביל מה? זה לעולם לא יגמר!! ובכל זאת, בלי לשים לב בכלל, הוא ממשיך לטפס, בקצב גובר והולך. לא אכפת לו יותר, הוא יודע שזה לא יגמר, אבל יש פה עוד סדק לשים עליו את הרגל, ועוד מקום להניח עליו את היד, ולפחות הוא מתרחק מתחתית הבור. והמקום, הזה, שעליו הניח את היד, שהיה נראה כל כך בטוח למשימה הזו, מתגלה כמחליק מאוד. והיד נשמטת, ואחריה הרגל, והוא מוצא את עצמו,
שום צעקה לא נשמעת בעת הנפילה. הוא יודע, הוא מבין שזו הפעם האחרונה, ואפילו לצעוק "לאאא" כזה ארוך, כמו בסרטים, אין לו כוח.
הוא נופל בשקט, משלים עם הסוף, עם הבור, עם היובש.
האדמה מתקרבת במהירות.
הוא נופל, נוגע בה – והיא רכה, ונמתחת, מקבלת אותו אליה ומעיפה חזרה אל שפת הבור הרחוקה.
הוא נוחת על גבו שפת הבור, המום מהתפנית המוזרה. שוכב שם כמה רגעים, לא קולט.
הי, היד שלו עוד רטובה מהאבן ההיא..
הוא טועם בה. מים חיים. קצת מלוחים. מן דמעות כאלה נקיות.
הוא קם, ומתחיל לרוץ. הקול הזה, הקול הזה. הוא חייב למצוא אותו. הפעם זה היה כל כך קרוב..
מאחורי הקיר נשמע רשרוש, לחש עייף.
הפעם זה זה, הוא בטוח. טס, רץ בכל כוחו, מפעיל את כל השרירים. הוא חייב להספיק.
מוצא בקלות את המעבר לצד השני, ובטיסה והופ, נתקל במשהו.
נופל.

רגל של מישהו.
מישהו בוכה.
הוא מרים את הראש מהאדמה, רואה צללית יושבת ליד הקיר, מיואשת.
"הי ילדה. את צריכה עזרה?"
הילדה מתייפחת בתגובה.
"רק רציתי להדליק נר.. רק רציתי קצת אור.."
"בואי," הוא לוחש לה, הקול שלה עוטף את ליבו, "בואי."
הוא מושיט לה יד, היא לא מוכנה עדיין לקום.
"איך תעזור לי?" היא תוהה, "יש לי רק קופסא.."
"ולי יש רק גפרור.." הוא עונה לה בעצב.
ואם הם ידליקו את הגפרור, הוא מבין פתאום, אז מה? אז הוא יבער רגע, מאיר. ואחר כך לאט לאט יתחיל לדעוך, תוך שהוא חורך את קצות אצבעותיהם, ואז הוא יכבה.
וישאיר אחריו חושך גדול פי שלוש מאות ממה שהיה קודם.
אז אפילו גפרור לא יהיה להם ביד.
"מה אכפת לך," הוא פונה אליה פתאום. "מה אכפת לך. נדליק לרגע. אפילו לשניה שיהיה אור. לא צריך יותר. רק לדעת שזה אפשרי."
ולמראה פניה הממאנות לאבד את הסיכוי האחרון הוא מוסיף, "מה יש לך להפסיד.."
בייאוש היא מושיטה לו את הקופסא שלה. הוא מביט בה בהתרגשות. כמה זמן חלם על הרגע הזה.. כמה שמע את כולם עושים את הפעולה הפשוטה הזו, משפשפים גפרור בקופסא, כמה השתוקק לשמוע אותו עצמו עושה זאת.
שוכח לגמרי שבעוד כמה רגעים יכבה כל האור הזה שהוא כל כך משתוקק אליו.
שולח את הגפרור לעבר הקופסא, והם משפשפים יחד. הוא לשמאל, היא לימין. אחת שתיים שלוש..
הגפרור נדלק בלהבה ענקית, מאירה את פניהם המצפים, המלאים דמעות ייאוש ואכזבות.
הם מביטים זה לזה בעיניים, שותקים. נותנים לאש לעשות את שלה.
עוד רגע והגפרור נכבה..
"הי!" היא קופצת פתאום, "הנה נר!!!"
הנה נר, הנה נר.. משהו להאיר בו, להשאיר את האש הזאת עוד קצת..
"רוצי," הוא לוחש לה, "עוד רגע ואני נשרף.."
היא מזנקת אל הנר הקטן, המתגולל לו בפינה, כאילו נמצא שם מימי בראשית, ומושיטה לגפרור.
אבל הגפרור נכבה.
הם מביטים זה בזה המומים, לא רואים בחושך.
אבל זה היה כל כך קרוב!!
הם עומדים שם, עוד רגע נופלים. ידיים מגששות, מחפשות משהו לאחוז, לא ליפול.. הם תופסים זה בזה בכל כוחם.
"אז זה אתה?" היא לוחשת פתאום, "זה היית אתה שכל הזמן קראת לי?"
"אני, לך?" הוא שואל. "את זו שקראת לי."
"כנראה שצעקנו אחד אל השני ביחד," היא לוחשת, וקצת חיוך מתגנב לה לקול.
הקול ההוא..
"הי, תסתכלי," הוא אומר פתאום.
קצה ניצוץ עולה מהנר, שאריות מהאש של הגפרור.
"זה נדלק," היא מתנשפת, "זה נדלק!"
"ששש.."
הם עומדים זה מול זה, מביטים באש העולה ונדלקת, מכושפים.
הנר נרעד קצת, אבל ממשיך לעלות ולהשתלט על החוט הקצר, עד שהוא נהיה ללהבה.
הם מסונוורים מהאור, לא מאמינים.
כמה שניות הסתגלות, עצימת עיניים, ואז הם פוקחים, מעיזים פעם ראשונה להביט. ובאור הזה הקטן, המאיר כל כך, הם מביטים פעם ראשונה סביב. "תביטי!" הוא אומר, "יש פה חיצים על הקירות."
"תראה מה כתוב פה."
הם מחזיקם יחד בנר, מתקרבים.
מעל לחץ, מילה אחת, קטנה.
"הביתה".

עליתי אל האוטובוס, נוטף ומטפטף. ביד אחד ניסיתי לסגור את המטרייה, ובשנייה – לפשפש בכיס אחר הרב-קו החלקלק. ממש מלפניי עמדו מגפיים אדומים מבריקים, ספק מהגשם ספק מחידושם, לצד מגפיים שחורים וגבוהים, נתונים באבזם כסוף.
"אפשר להתקדם כבר?" שאלה בעלת המגפיים בקוצר רוח את העומדים לפניה בתור אצל הנהג. "אני כאן עם ילד קטן!"
הילד הקטן דווקא לא נראה ממהר. הוא הציץ בסקרנות בעגלת הקניות של האישה המבוגרת שעמדה

לא היו הדברים מעולם, אבל הם לגמרי יכולים לקרות.
ולאף אחד לא באמת יהיה אכפת.

20:00: יציאה מבית אל. waze מסמן שיש פקק בגבעת אסף בגלל עבודות בכביש, הוא לוקח ימינה לכיוון "ציר הזבל" ומתחיל לרדת לתוך הוואדי.
20:04: עמוד חשמל ראשון, עמוד חשמל שני, טיפוס לרכס ממול ועוד פיתול.
לילה, חושך, שיר שקט ברקע, רק הוא וההגה לבד.
&rlm
20:06: מאחורי הפניה שמאלה לכיוון המזבלה הם חיכו לו. עומדים מאחורי בטונדה ובידיהם M16 מקוצרר אותו גנבו בדואים בצאלים כמו שבועות לפני כן.
הם

בוא כבר, בוא.
אתה רואה
שנכנעתי.

"אני לא יודעת אם יש עוד מה לעשות," היא אומרת. "אולי זה כבר אבוד."
"אל תגידי לי את זה," הוא לוחש. "פשוט אל תגידי. לא יכול להיות שבדיוק עכשיו, נכון? כל הדרך הזו, המשוגעת.
"אומרים שיש כוח עד שזה קורה. כשזה קורה כנראה שכבר לא נשאר כוח.
יכול להיות שהגעתי מאוחר מידי? אלפית שניה מאוחר מידי?"
היא מביטה בו בעיניים רכות. "אני לא יודעת, אבל היא נראית לי כבר די אאוט.
תנסה, מה יש לך להפסיד."
הוא מביט בה בעיניים אדומות. "לנסות? מה הטעם. מי מבטיח לי שהלב ייפתח. אין לי מקום לעוד צלקת, אפילו לא אחת. זו הפעם האחרונה, אם זה לא יעבוד גם אני אלך."
"אז מה עדיף," היא שואלת, "שתישאר פה עם לב שותת דם, או שתלך איתה?"
הוא שותק, דמעות בגרון.
האישה הזו מביטה בו. "תחשוב," היא אומרת לו. "אולי בעצם אל תחשוב, תרגיש. אם אתה שלה אתה אמור להרגיש טוב. תרגיש מה נכון. אתה באמת רוצה להישאר פה לבד?"
היא מסתובבת ויוצאת, משאירה אותו לבד עם חלומות, בדמות גוף קטן מתוק שרוע על הרצפה, כולו ייאוש.
הוא ידע שהיא שלו, הוא פשוט ידע את זה. אבל מה הסיכוי? מה הסיכוי לפתוח שוב את העיניים היפות האלה, להביט לתוך האין סוף. לדעת.
הוא מתכופף, מה אכפת לו. אין לו מה להפסיד. לחיות בלעדיה הרי הוא לא יכול, גם לא עוד שניה. הרי לכל אדם יש את מספר הניסיונות המדויק לו. טיפה יותר מזה והוא איננו. אז אם הוא כבר פה, זה אומר שלא נשאר עוד הרבה זמן.
הוא מתיישב לידה, מקפיד לא לגעת. כמה מגוחך, לא לגעת בה עכשיו. אבל זאת האמת.
"הי," הוא לוחש לה. "קומי. אני פה."
היא לא מגיבה.
"בבקשה," הוא לוחש – מתחנן. "קומי. אני יודע שזה היה ארוך. אני יודע שלקח כל כך הרבה זמן. אני מצטער, זה לא בשליטתי, את יודעת. אנחנו מאמינים בני מאמינים."
הוא מביט בה, מילותיו אובדות בחושך הזה.
"קומי!" הוא צועק פתאום. לא מצליח להחזיק את המתח הזה. "קומי כבר משוגעת אחת. את לא הולכת עכשיו. עד שמצאתי אותך!"
הוא צועק, הוא בוכה, הוא כועס. עליה, על אלוקים. לא עכשיו, לא עכשיו! הפצע הזה, הדם שלא מפסיק להישפך. אין מצב שהוא מפסיד עכשיו בקרב הזה. לא עכשיו. לא!
"קומי!" הוא שואג. "קומי מיד. קומי אורי כי בא אורך."
היא פוקחת עיניים.
הוא עוצר נשימה, לא מעז להאמין. כבר כל כך הרבה פעמים האמין והתאכזב..

מתישהו כל המילים החליטו שזה די לגיטימי מצידן פשוט להעלם. המילים גילו שכולם חושבים שהן קיימות תמיד, והרי מילים זה משהו שקיים תמיד, לא?
אז בבוקר יום שלישי, חודש חשוון, קצת לפני שהאנשים הנורמטיביים קמים, המילים החליטו לטוס להודו. הלא גם למילים יש זכות לטוס לטיול אחרי צבא. (כמובן שהמילים הצעירות יותר טסו לגאורגיה לטיול אחרי תיכון, והמילים הזקנות טסו לטיול מאורגן בסין)
בטיול הגדול להודו המילים רכבו על פילים (בטבע! הן מילים! לא הייתה שם שום התעללות בבעלי חיים!) ועישנו כל מיני סמים מוזרים. המילים מהר מצאו את עצמן בתוך הבית חב"ד הקרוב (ותסלחו לי שאני לא מתמצאת בשביל לתת לכם שמות של מקומות מיותרים בעולם, את הכוונה כבר הבנתם).

את מה שקרה למילים כבר הבנתם. טיול בעולם, מה כבר יכול לקרות?
קצת פריקת עול, קצת תמונות יפות לעלות לפייסבוק.
אבל מה שקרה לעולם, הוא המעניין יותר.

ב 7:27, שזו השעה שבה רגיל אחי (בתעודת זהות שלה כתוב אחינעם) קמה, היא התעוררה ולא מצאה את המילים.
את המברשת שיניים היא מצאה, אבל היא לא יכלה להגיד לעצמה שום דבר מול המראה. לא למלמל מלמולי בוקר, לפני הקפה. כל עוד זה נשאר רק בתחום דיבורי הבוקר זה בסדר, גם ככה אין יעילות בלדבר בבוקר. אבל כשהגיע לכיתה וכולן ישבו (או עמדו, שכבו וקפצו. אתם יודעים, דברים שקורים בכיתה) שותקות, זה כבר היה מוזר.
לא מאוד מוזר. קצת מוזר. לא היה שום דיון שצריך להיכנס אליו, אין צורך להצחיק. יש רק להסתכל.
בתחילה ניסתה המורה לכתוב על הלוח, אך מה היא יכלה לכתוב כשמילים אין לה.
המנהלת שנכנסה בשביל לצעוק על כל הבנות שהגיעו בלי תלבושת, התיישבה בכיתה במבט עייף. אין לה מה להגיד, אין לה איך להגיד. וכשאין את המילים המפוצצות, המסכות מתקלפות. כולן רואות את העייפות. יש בציפי, המנהלת המפחידה, כמיהה שאף אחת לא ראתה אף פעם, עד היום.

לאחר חצי שעה, אחי, שכבר נמאס לה לשבת, לחשוב ולהסתכל בידיים היפות של עדי, התרוממה והוציאה מהתיק את הטושים שלה. חבילה קטנה, 12 טושים. מספיק בשביל להתחיל לצייר.
בהתחלה היא ציירה על הדף, עד שהוא נגמר לה. אז היא המשיכה לצייר על השולחן. בהתחלה רק מלמעלה, אחרי זה גם מתחת לשולחן, ביחד עם המסטיקים שהודבקו שם פעם.
מהר גם הרצפה התחילה להתכסות בצבעים. הרצפה והקירות.
הכל, הכל הפך לציורים.
ב 11:43, כשאחי הרימה את המבט, היא ראתה שכל הכיתה הפכה לצבעונית, מבפנים, מבחוץ.
היא חשבה שכל בנות הכיתה שלה הלכו כבר, אבל היא גילתה שכולן הצטרפו אליה.

כמה רוך היה בעולם המצוייר הזה, כמה רוך יש בצבעים הניתזים בחלל העולם. כמה טוב

-"מירה?"
-"אה?"
מירה שכבה במלוא אורכה על הספה הסלונית, מעלעלת העלון פרסומות.
"מירה." היא נעמדה לצדה. "הגיעו התוצאות". מירה מבחינה בזווית עינה בידה הממוללת את ידית תיק הלק שלה. תנועה לא אופיינית, חשודה למדי.
"אחלה." היא מהמהמת, והופכת דף נוסף בעלון. "מירה!" הקול של אמא רוטט, לא ברור ממה. "לא מעניין אותך מה אומרות התוצאות? אלו החיים שלך! הבדיקות האלו חשובות! יותר מחשובות. הן... הן..." "לא. אני יודעת מה התוצאות." היא אומרת בשלווה. "מה??!" אמא שלה נדרכת, שפתיה מתכווצות.
"התוצאות בטח מראות שיש לי גידול ענק בראש, ועל המזל שלי הוא בטח גם ממאיר, וגילו אותו מאוחר מידי, ואין מה לעשות, ונשארו לי איזה שבועיים לחיות, וגם בהם אני אתעוור, אתחרש, אשתתק, ואנא עראף מה עוד" היא מפרטת באדישות, מבטה מטייל על דפי הכרומו הצבעוניים. אמא מתאבנת. מירה קולעת את העלון לסלסילת העיתונים, ושולה ממנה חוברת סיפורים מצוירים.
"מירה!! הכל בסדר איתך?!! מה את קוראת לי עיתונים כשאני מדברת על החיים שלך?! שחזרתי מפגישה עם הרופא, שאפילו לא טרחת ללכת אליה? שהגיעו תוצאות מעבדה קריטיות בעבורך?!! למען האלוקים, למה את מתנהגת כמו ילדה??!!" זועקת דבורה באיבוד עשתונות. מירה נוטשת את הקומיקס ומתיישבת באנחה. "אלף- כי אני ילדה. טוב נו, ילדה גדולה, אבל ילדה" מסייגת מול הבעתה המתקדרת של אמה. "ותשבי, אמא. זה מלחיץ שאת עומדת ככה מעלי וצועקת.
דבורה משפילה מבט. "אההממ תקשיבי, בעזרת ה' יהיה בסדר. המצב כרגע אמנם לא מלבב, אבל אל תילחצי. תירגעי, ואנחנו נברר ו.." מירה רוצה להזכיר לה שהיא לא הלחוצה, ואולי כדאי שתירגע בעצמה, אך היא מחליטה שמחוצף מידי לומר זאת, ולכן מסתפקת ב "טוב, בסדר, לומשנה."
"בית- לא אכפת לי למות" היא זורקת ברוגע. "רגע, אני אסביר." היא עוצרת בתנועת יד את תגובתה ההלומה.
"כולנו, כל בני האדם, נמות מתי שהוא. נכון? אף אחד לא חי לנצח. העולם פה הוא כמו אוטובוס. אנשים עולים, יורדים, כל אחד בתחנה שלו, בה הוא צריך לעלות או לרדת. אם האלוקים החליט שסיימתי את הנסיעה שלי כאן- מה לי להצטער? שאמות מחר ולא עוד 60 שנה? מילאתי את השליחות שלי, וזהו. האלוקים יודע טוב מאיתנו מתי תמה השליחות והגיעה העת ללכת. ואת יודעת, נהניתי מהעולם, ביליתי, את החלק היפה בחיים שלי עברתי. למה להזקין
דבורה התנשמה בכבדות. "מירה, את... את לא... את לא נורמלית! מאיפה הבאת את התאוריה המחרידה הזו?!" מירה גיחכה. "זו אמת החיים, אמא." "היא לא נורמלית, היא לא נורמלית. היא השתבשה, הנערה." מלמלה, מוכת הלם. מירה משכה בכתפיה ודפדפה לעמוד בו נעצרה בחוברת הקומיקס. "מירה!!!" דבורה שאגה. היא תלשה את החוברת מידיה של מירה, והשליכה אותו לקצה הסלון. "את.. את!" היא רטטה כולה. מדאגה, צער, כאב ותסכול שהתערבלו לתרכובת

הלכתי לכיוון הספסל שבו אליה חיכה לי.
'היי' חייך וזז אלכסונית כדי שאשב לידו.
' מה קורה?' חייכתי חזרה.
דיברנו. המון. ולפתע נהיה בינינו שקט.
'אילה,' הוא אמר 'בואי נתחתן'

נסענו לירושלים להורים של אליה לספר...
ובדרך חשבתי. המון. אנחנו מכירים מעל שנתיים, מאיזו פעילות שהשתתפנו בה יחד ביישוב.
לקח הרבה זמן עד שהחלטנו לצאת, האם זה מתאים עכשיו, אם יש טעם, איך יהיה...
היו

אני פותחת את הטלפון, הפעם השלישית בדקה. ועדיין אני מופתעת כשאני מגלה שאין הודעות חדשות.
"למה את כל כך מחכה?" צוחקת אחותי, ואני עושה תנועה לא מחייבת בכתפיים וממשיכה לקרוא.
ושוב, הלחץ המוזר הזה בלב, להדליק את המסך ולצפות שוב להודעה שתנה את חיי, משהו בסגנון של 'אני שומעת את זה' או 'בואי נברח' זה אמיתי' ושוב להדליק ולהתאכזב ולכבות ולהמשיך לקרוא בספר, שכבר מזמן לא כיף לי לקרוא בו.
הפנים של אחותי מהבהבות מהאור שמוקרן מהמחשב והיא מוחה זיעה דמיונית מהמצח וממשיכה להקליד במרץ.פעם ביליתי שעות בניחושים מה היא כותבת בכזו אימה, לאחרונה למדתי להכיר גם את הצג של המשקל שלה, ואותה, שנעלמת מיום ליום.
אבל הלב שלי ממאן לרחם על אחותי הוא ישן, ישן כבר מאז שהכרזתי שעברתי את גיל ההתבגרות הוא ישן מאז הפסקתי לנסות להעיר אותו.
אני מניחה את הספר. התלבטות קצרה בין העבודה בספרות ובין קערת הענבים שבמטבח ואני קמה, הסחרחורת המוכרת תוקפת אותי.
לא ליפול, אני צורחת בשקט. מזל שיש שם כיסא, צריך להעריך את מי שהמציא את הכיסא, אני מתחילה לדבר שטויות. אני מתקדמת לכיוון המטבח והצורך בענבים מתחלף בתשוקה חזקה לכוס מים, ודחוף. את כדור האקמול הקבוע החלטתי לא מזמן להוריד מהתפריט. הוא ממילא לא עוזר.
"ברוך אתה השם... שהכל נהייה בדברו"
השם ישמור. שוב הדמעות האלה. אני משפשפת את העיניים, מנסה לדחוף אותן חזרה, ומתיישבת נטולת כוחות - שימוש נוסף וגאוני שמצאתי לכיסא. מי בכלל בוכה מברכה על מים? טיפשה אחת. את צריכה לבכות מהספר המדכא שאת קוראת, לא מהמים, שהטעם שלהם נהיה פתאום מר.
לפתוח את הטלפון, אל תפתחי, מכורה. התקבלה הודעה חדשה. ממי? מה זה משנה? יד רועדת, והנה ההודעה שאני מחכה לה. 'בואי', כתוב שם. ממי? מה זה משנה. מה שמשנה זה מתי, ולמי. אני רוצה שההודעה תישלח אלי, אלי-בפנים, מין שדר על-מוחי ועל-קווי ואל-תחשבי-על-זה-אפילו, שום הודעה ושום שופר ושום שינוי.
תחזרי אל הספה, אל הספר, אל הציפייה.
והברכה הזו שמהדהדת לי בראש. שהכל ברא לכבודו. לא, שהכל נהייה בדברו, בעצם גם וגם: בדברו ולכבודו. כל העולם נברא בדברי ולכבודי, גוש עפר מטופש.
אני פותחת את הפלאפון בפעם האחרונה להיום, בלי נדר.
אני זורקת אותו דרך החלון בדיוק רגע אחד לפני שקול השופר קורע לי את עור התוף
אני באה, מלכי, אני באה
רק חכה רגע, אני נועלת נעליים --

דלתות המעלית נפתחו. הבנתי שהגעתי בטעות לגג.
אלפי זיקוקי יום הולדת היו תקועים באדמה ובדומינו ראלי נכתב: התנשאי לי?
הייתי לבד אבל הסכמתי.

אחרי הרבה זמן של כלום, הדסה הרגישה שהיא רוצה למלא את הריק שהצטבר בתוכה. בתחושה של שליחות, מין תחושה כזאת שהיא הולכת להציל משהו, היא התיישבה ליד השולחן. ואולי היא כן הלכה להציל. הדסה הלכה להציל את עצמה.
"היא גמאה במהירות את שארית הדרך שנותרה לה, חולפת על פני גזעי עצים כרותים, פוסעת על עלי שלכת שמתפצפצים תחת סוליות נעליה השחוקות. עוד רגע ותגיע."
היא נעצרה לרגע מהכתיבה. משהו לא הסתדר. כמובן,

בס"ד

"לדוד ה' אורי וישעי ממי אירע, ה' מעוז חיי ממי אפחד".
רועי הביט סביבו מבעד למסך הדמעות שזלגו מעיניו ללא הפסקה, וראה את כל ההמון מסביבו דומע יחד איתו. רועי חיפש פנים מוכרות בתוך כל ההמון שהגיע, אבל את מי שכל כך רצה לראות הוא לא מצא. בתוך מוחו ניסה רועי לשחזר את מאורעות הערב הקודם אך התמונות והמשפטים התערבבו זה בזה לסלט מר.

יום לפני כן היה א' אלול. אומנם זאת לא הייתה שנת הלימודים

כשפגשה אותו לראשונה, שום דבר לא העיד על כך שהפגישה הזו הולכת להיות משהו יוצא מגדר הרגיל ועצמה ישנה, חסרת נוכחות ולא מודעת לסכנה.
הוא חייך אליה, עיניו כוכבים, והיא חייכה בחזרה, עיניה גחלים כבויות.
רק לאחר שנפרדו דרכיהם ולבה פרפר קלות, העירה התנועה הפתאומית את עצמה והיא התרוממה והתמתחה, רגישה ותוקפנית.
הוא רק היה נחמד, הוא לא רצה לפגוע בך. רואים את חוסר הבטחון שלך מרחוק, אין סיכוי שהוא מעוניין

ישון הביט בדרך שהופיעה במקום שנפערה עד לפני כמה דקות התהום העמוקה. עכשיו הבין ישון ששרידי הגדר שראה קודם לכן לא נועדו לשמור מפני נפילה לתהום, אלא רק לתחם את גבולות הכפר.

את הפסיעות הראשונות בדרך העפר הוא עשה לאיטו, מוודא בכל צעד וצעד שהדרך באמת קיימת.
איך ייתכן שהראייה שלו הטעתה אותו כל כך? האם זהו כישוף? ואם כן, איך הצליח לדמיין את המציאות הנכונה? ומיהו הזר הזה? ואיך הצליח לסלק את המראה המדומה?
כל המחשבות הללו הציפו את ראשו של ישון בצעדו בדרך, ובלי ששם לב, התקדם בדרך במשך זמן רב, עד שקול קרוב אליו הוציא אותו משרעפיו.
"הי אתה! זר! מאיפה הגעת?! איך הצלחת לעבור את התעתוע? המחוללת אמרה שהוא יגן עלינו!"
ישון ניער את ראשו ממחשבותיו וחיפש את הקורא. קרוב אליו עמד ילד קטן ומרופט. הוא ענד לצווארו עדִי שׂהרון, כמו אלו שראה בעיני רוח סביב צווארי האנשים במחנה הפליטים.
"שלום ילד," אמר לו ישון, "אני מניח שאתה מבני השהרון, נכון?"
"נכון שאני מבני השהרון או נכון שאתה מניח שאני מבני השהרון?" הקשה הילד.
ישון התבלבל. הוא לא היה טוב בהתחכמויות, הוא היה רגיל לדבר בצורה פשוטה וישירה. דיה לעומתו הייתה מלכת ההתחכמויות, והילד הזה היה מתחרט על ניסיון ההתחכמות שלו אם היא הייתה פה. אבל היא הייתה רחוקה, וישון היה כאן לבדו.
"אה..." גמגם ישון, "לפי התליון שאתה עונד, שהוא בצורת סהר, הנחתי שאתה מבני השהרון."
הילד נעץ מבטים חשדניים בישון, "איך שמעת עלינו? על בני השהרון? תגיד את האמת! לא תצליח להסתיר ממני כלום! אני מזהיר אותך!" הוא כיוון לעבר ישון אצבע מאשימה.
"אה... פשוט ראיתי אתכם, את מחנה הפליטים שלכם, בהמשך הדרך," ענה ישון בכנות, "ראיתי שכולכם עונדים את אותו תליון של שהרון, ונווד אחד שפגשתי אמר לי שאתם מכונים בני השהרון. משהו לא בסדר בזה?"
"איך בדיוק ראית אותנו אם עוד לא הגעת אלינו? אתה מסתיר משהו, אני יודע!" התקיף אותו הילד והצביע עליו באצבע מאשימה, "אני יודע מה אתה! אתה... אתה... אתה המכשף!"
ישון נבהל מהאשמה החמורה ומיהר לסמן בידיו לשלילה, "מה פתאום מכשף! למה אתה חושב שאני מכשף? אני נראה לך כמו מכשף?! אני סתם נער שנודד בדרכים..."
הילד התלבט לרגע, אך בסוף השתכנע מההכרזה של ישון. "טוב... אתה באמת לא נראה כמו מכשף... לא שראיתי פעם אחד כזה... אבל מכשף הרס לנו את הכפר! היית מאמין?!"
"אז אתם בוודאי בני הכפר השרוף שלצד שביל האור," השיב ישון, "הצלחתם להינצל? למה בכלל הרס המכשף את הכפר שלכם? מה הוא רצה ממכם?"
"המחוללת האדיבה הצילה אותנו..." ההבעה הכעוסה של הילד נעלמה באחת, והבעה חולמנית החליפה אותה בהזכירו את אותה מחוללת. "לא עשינו כלום למכשף הזה, ואין לי מושג מה הוא רצה בכלל! המחוללת היפיפייה הגיעה אלינו אתמול בבוקר והזהירה אותנו שמכשף איום עומד להגיע בערב אל הכפר ולשרוף אותו עד היסוד. היא המליצה לנו לנטוש את הכפר והבטיחה להציב תעתוע ביציאה מן הכפר שיסתיר אותנו. היא אמרה שהתעתוע הזה יישאר במקומו יומיים
ישון הבין עתה מה היה חסר לו בכפר החרב – סימנים לבני אדם! בני הכפר הסתלקו מהכפר לפני החרבתו ולכן לא נותר כל זכר לבני אדם בכפר השרוף. שום זכר חוץ מעקבות של שני אנשים, או יותר נכון, של איש אחד וגמד אחד... אחאיים! ישון כבר כמעט שכח שיצא לחפש אותו ושהמצב דחוף!
"סלח לי, ילד נחמד," פנה ישון לילד שעמד לפניו ונראה חולם בהקיץ, כנראה על המחוללת ההיא שהזכיר קודם, "אולי ראית חבר שלי, גמד אחד? הוא לובש שריון גדול וחובש כובע שיוצאים ממנו קרניים..."
הילד התעורר מהחלום שלו וההבעה החשדנית חזרה לכסות את פניו. "אתה בטח מתכוון לשריונאי ההוא שחיפש את המרגל הצהוב... גם אתה מרגל כמותם?" אבל לפני שישון הספיק לענות, אמר הילד בעצמו, "לא... אתה לא נראה לי כמו מרגל... אתה תמים מדי..."
"אה..." גמגם ישון, "אני מניח שזאת מחמאה... אבל גם הגמד, אה, סליחה, השריונאי, איננו מרגל. למה חשבת שהוא כזה?"
"לא רק אני חושב ככה, גם זקני הכפר חושבים ככה, והם כבר שפטו אותו למוות! בחיים שלי לא ראיתי שריונאי מת! היית מאמין?! רק עוד כמה שעות והם יהרגו אותו! הם עכשיו מתייעצים ביניהם איך לעשות זאת... שמעתי את פיגון אומר לדרבוק שהחרבות שלנו לא יכולות לחדור לשריון שלו. פיגון אמר שהשריון של השריונאים הוא חלק מהגוף שלהם, כמו שריון של צב, היית מאמין?!"
ישון נבהל לשמע הבשורה הנוראה הזאת, אך נרגע קצת שלפחות לעת עתה אין בני הכפר יודעים איך לפגוע באחאיים. הוא חייב להציל אותו, אבל איך? אולי פשוט ייכנס למחנה ויספר להם את האמת? לא, אחאיים יהרוג אותו אם יעשה זאת! הוא השביע אותם שלא יספרו לאיש מי הם באמת. מצד שני, בני השהרון נראים אנשים קשוחים וחזקים, ולא יהיה קל לגבור עליהם, בוודאי לא לבד. אולי הוא יתגנב למחנה הפליטים בלילה וינסה לשחרר אותו? באמת...
הילד!
"למה אתה מסתכל עליי ככה פתאום?" שב הילד ותקף את ישון. ישון כלל לא שם לב שהוא בוהה בילד, אבל כשהילד התמים הביט בו שוב בחשדנות, רעיון ההצלה הלך והתרקם במוחו.
"תגיד, ילד," פנה אליו ישון כאילו באגביות, "איך אמרת שקוראים לך?"
"לא אמרתי..." אמר הילד, עדיין בחשדנות, "אבל אם כבר שאלת, קוראים לי זוזקיק."
"זוזקיק..." הגה ישון את השם לאיטו בהדגשה, "זוזקיק הוא שם המתאים לגיבור או לחכם... אתה בטח קרוי על שם אחד מהמנהיגים הדגולים שלכם..."
"האמת..." ענה זוזקיק, "אני באמת נקרא על שם המנהיג הדגול ביותר שהיה לבני השהרון – זוזקיק בולסטקר בן חוד הניצוץ, היית מאמין?! כולם שמעו עליו! הוא היה מוכר בכל העולם, בטח גם אתה שמעת עליו, לא?"
"אה... כן, כן... בטח... זוזקיק בולסקרר בן חור הניצול, בטח... מי לא שמע עליו..." ישון ניסה לשוות לקולו נימת הערצה, "אני מניח שכל הסיפורים שמספרים עליו אמיתיים – על החוכמה שלו, על הגבורה האגדית שלו... ואני מניח שגם אתה זוזקיק לא נקרא על שמו סתם כך, בטח גם אתה גיבור וחכם כמותו..."
המחמאות עשו את שלהן. החשדנות נעלמה שוב מפניו של הילד, וארשת חשיבות עצמית תפסה את מקומה.
ישון הבחין בכך והמשיך, "בטח זקני הכפר שלך צופים לך גדולות. אני מניח שאתה נמצא פה, רחוק כל כך מהמחנה, כי שלחו אותך להגן על הכפר מפני אויבים..."
"אה... ברור, ברור..." מלמל הילד, שהעדיף שלא לקלקל לנווד הזר את התיאוריה שבנה לעצמו ולגלות לו שבעצם הוא סתם ילד שובב שברח מהמחנה לחפש קצת הרפתקאות בדרך... "אני באמת נשלחתי למשימה הזאת... כן כן... ברור..."
"ובטח אתה גם גילית ראשון את הגמ–, סליחה, את השריונאי, מתקרב אל המחנה..." המשיך ישון לתחקר את הילד, "אני צודק?"
"בטח בטח..." המשיך הילד למלמל, "אני מצאתי אותו... הוא לא חשד בי... אבל אני מיד מסרתי אותו לשומרים..."
"אז בטח כולם רואים בך את גיבור המחנה!" אמר ישון בהערצה מדומה והיה מרוצה לראות שדבריו ממשיכים להשפיע על הילד. זוזקיק ניפח את חזהו בגאווה.
"אם כך, חבל..." מלמל ישון והוסיף אנחה מודגשת.
הילד הופתע מהשינוי הפתאומי, "מה חבל? למה חבל?"
"סתם... לא משנה..." ביטל ישון את דבריו והסתובב לאחור, "אני בטוח שהם יסלחו לך. בסופו של דבר, מאיפה היית יכול לדעת... אתה הרי רק ילד..."
"לדעת מה?" אמר זוזקיק ומיהר להקיף את ישון ולהתייצב מולו, "על מה אתה מדבר? מי יסלח לי? לא עשיתי שום דבר רע!"
"ברור ברור..." ענה ישון ועשה עצמו כמהרהר בדבר, "אף אחד לא יאשים אותך, הרי לא התכוונת לשום רעה... ובכל זאת... מה תאמר על כך המחוללת..."
"המחוללת?!" נזעק זוזקיק, "איך היא קשורה?"
"תראה..." אמר ישון ונעץ את מבטו בעיני הילד התמים, "אתה נראה לי בחור חכם ובוגר ולכן אסביר לך. אבל לא נראה לי שזה יעזור. קשה להאמין שאפשר לשנות את המצב."
זוזקיק ניטע במקומו והיה ממוקד כולו בישון. ישון סקר אותו במבטו, המתין כמה רגעים להגברת המתח, ואז אמר לאיטו, "שמע... השריונאי ההוא שתפסת..."
"אתה מתכוון למרגל?" התפרץ זוזקיק.
"כן... אז זהו, שהוא באמת מרגל... יש לך הבחנה מעולה," החמיא לו ישון, "אבל חשבת לרגע למען מי הוא מרגל?"
"אה..." התבלבל הילד לרגע, "אני מניח שהוא... אה... מרגל בשביל המכשף?"
"בשביל המכשף?!" נימת ההפתעה של ישון הייתה כה בוטה שהנער התכווץ במקומו בבושה. "אוי... זו באמת טעות מאוד לא נעימה... אבל שוב, איך היית אמור לדעת... אבל אגלה לך את האמת. השריונאי ההוא הוא מרגל של המחוללת עצמה! היא שלחה אותו לרגל אחר המכשף."
"מה פתאום!" הזדעק הילד, "לא יכול להיות! אני שמעתי שהזקנים חקרו אותו, הוא לא אמר מילה על המחוללת!"
"נו! זו הראיה הטובה ביותר שאני צודק. אתה באמת חושב שמרגל יגלה מי שלח אותו?! איזה מרגל יעשה דבר כזה?! מרגל טוב יעדיף למות ולא לגלות את מטרת שליחותו! אני מתפלא עליך..."
הילד נראה מבולבל לרגע, אבל אז חזרה הארשת החשדנית שלו, "רק רגע... מאיפה אתה יודע את זה? ומי אתה בכלל?"
"את זה איני יכול לספר לך," ענה ישון בנימה מסתורית, "אבל בוא נגיד שלי ולמחוללת יש קשר מיוחד... לא הכול אני יכול לגלות, אפילו לא לך. אבל אתן לך הוכחה אחת שתספיק לך – התעתוע!"
זוזקיק נשאר בפנים חתומות, "מה התעתוע? איך התעתוע מוכיח משהו?"
אך ישון לא נרתע, "חשבתי שתבין לבד... התעתוע הרי לא השפיע עליי! וכמובן, ידעתי על המחנה שלכם בלי שהייתי בו. איך אתה חושב שעשיתי את זה? אני נראה לך כמו אחד עם כוח קסם?! ברור שלא. המחוללת גילתה לי הכול ושלחה אותי עם השריונאי. אך דרכנו נפרדו, ועכשיו הבנתי שאתם תפסתם אותו. אבל אין מה לעשות... עליי להשלים את משימתי. אצטרך לשוב למחוללת ולספר לה שזוזקיק הגדול הפליל את המרגל שלה וגרם לזקנים להוציא אותו
הוא התרחק כמה עשרות צעדים ועדיין לא הרגיש בתגובה כלשהי מזוזקיק. הוא כבר התחיל לחשוש שהילד לא התרשם מהסיפור שהמציא והבין שעליו לחשוב על תוכנית חילופית להצלת ידידו הגמד.
"חכה רגע!" קרא אליו הילד. ישון נעצר במקומו, בלי להפנות את מבטו לאחור. הוא חייך לעצמו. הדג בלע את הפיתיון. הוא חיכה שהילד יבוא אליו, וכך באמת קרה.
הילד הגיע אליו מתנשף בתוך שניות, "חכה! חכה! בוא נלך יחד לזקנים. אני בטוח שהם ישחררו את השריונאי כשנספר להם שהוא המרגל של המחוללת!"
ישון הביט בו לרגע. הוא ידע שזקני הכפר לא יהיו תמימים כמו הילד ולא העלה בדעתו לבוא אליהם עם הסיפור הדחוק הזה. במקום זה, הוא נאנח והשפיל את ראשו. "שמע, זוזקיק, אתה יודע איך המבוגרים... ככל שהם מבוגרים יותר, כך הם מקובעים במחשבות שלהם. הם לא מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה, לא כמוני וכמוך... במקום לשחרר את המרגל של המחוללת, הם יכלאו גם אותי. ואז מה? המחוללת תגיע ותגלה ששני המרגלים שלה הוצאו להורג!"
"אבל חייבים לעשות משהו!" התחנן הילד, "אסור שהמחוללת תדע שבגללי מת המרגל שלה!"
לרגע הזה ציפה ישון. הוא עצם את עיניו, כאילו הוא חושב על מוצא אפשרי. אחרי דקה ארוכה ומתוחה, הוא שב ופקח את עיניו. "אולי בכל זאת אפשר לעשות משהו..." אמר לילד, "אבל בשביל זה אזדקק למישהו מבפנים, מישהו שאפשר לסמוך עליו, מישהו אמיץ..."
"מישהו כמוני?" שאל הילד ופתח זוג עיניים גדולות ותמות.
ישון סקר את הילד במבטו והשיב לאיטו, "מישהו כמוך."

שני האחים צעדו בשקט אחרי הגמד הצולע בשביל הנראה אין־סופי. אפילו דיה נזהרה ולא העזה לפצות את פיה. הם מעולם לא ראו בעיניהם קרב אמיתי. אחאיים אומנם הצליח להבריח את אנשי החתול, אך הם הספיקו לחדור בטופריהם החדים את השריון שלו במקומות רבים ואף פצעו את רגלו. ברגע שהנסיכה וארבעת חייליה המדממים שינו את צורתם לחתולים והסתלקו מהמקום, הסתובב הגמד בקושי על מקומו, נאנח, שלח מבט נוזף לעבר דיה והורה להם לשוב לשביל

הצליעה של הגמד הלכה והחמירה, וקצב צעידתו הלך ופחת בהתאמה עד שהפך לקצב זחילה ממש. הגמד התעקש להמשיך ולהתקדם, אך בסופו של דבר נעצר במקומו לרגע קל ואז קרס על מרצפות השביל הזהובות. האחים מיהרו אליו וניסו להקימו, אך הוא היה מותש וחסר הכרה. עיניו היו עצומות, ופרט לחזהו העולה ויורד, לא ניכר בו כל סימן חיים.
האחים גררו אותו בקושי רב הצידה והורידו אותו מהשביל. הם השכיבו אותו מתחת לעץ תאנה גדול. לא הרחק מהתאנה הם ראו בריכת מים טבעית. הם מילאו את הנאד של הגמד במים וניסו להשקות אותו ולשטוף את פניו. אך הגמד היה תשוש מדי, והמים רק החליקו על פניו המצולקות. הם נאלצו לשבת על ידו ולחכות שיתעורר.
"את חושבת שהחתולים האלה ינסו לתפוס אותנו?" קטע ישון את השקט.
"אין סיכוי," ענתה דיה בהחלטיות, "ראית מה אחאיים עשה להם, לא האמנתי כשראיתי אותו מניף את הגרזן לגובה כזה!"
"שמת לב שהוא הכה את החתולרים בצד הקהה של הגרזן?" שאל ישון, "אין לי ספק שהוא היה יכול לקצוץ אותם לחתיכות אם היה מכה בהם בצד החד, נראה לי שהוא רצה רק לגרש אותם בלי לפגוע בהם. למרות המראה הגס שלו, הוא כנראה עדין ובעל לב רחום..."
"נו באמת..." לעגה דיה, "הוא לא רצה להרוג אותם כי אז הוא היה מסתבך באמת עם החתולרים האלה. ראית איך הוא כיבד את הנסיכה הזאת בהתחלה, הם כנראה מסוכנים באמת, אחרת הוא לא היה כורע ברך לפניה. הוא ידע כנראה שהם לא יעזבו אותו אם יפגע באנשיהם, ולכן רק הבריח אותם."
"השמש מתחילה לשקוע," אמר ישון אחרי עוד שתיקה, "אנחנו צריכים להתכונן ללינה, כדאי שנסתתר איכשהו כדי שלא נבלוט בשטח, אולי בכל זאת החתולרים האלה שלחו אחרינו תגבורת, הפעם אין מי שיגן עלינו."
"דווקא יש!"
שני האחים נדרכו. מניין הגיע הקול הזה?
דיה הנידה בראשה לעבר בריכת המים, הקול הגיע משם. ישון נעמד על רגליו והתקרב לאט ובשקט אל הבריכה.
במרכז הבריכה, על סלע שבלט מן המים, ישב לו יצור זעיר, בערך בגודל כף יד. היצור היה שקוף למחצה, וגופו נע כל הזמן בלי הפסקה. היצור הבחין בקלות בישון, למרות ניסיונותיו של ישון להסתתר בין הענפים, "אני מבין שאינכם מקומיים... רק מי שאינו מקומי ירד בטיפשות שכזאת משביל האור בלי הגנה..." ובמילים אלו, נמס גופו לתוך המים ונעלם.
דיה שמעה את הדברים והצטרפה אל ישון, ושניהם הביטו מופתעים לעבר הסלע שבבריכה, תוהים לעצמם לאן נעלם היצור.
כעבור כמה רגעים הופיע היצור על סלע אחר שבלט אף הוא מן המים. "אז... הספקתם להסתבך עם החתולרים... יצורים בלתי מזיקים, אם תשאלו אותי... אלא אם כן מתגרים בהם... ואז, הו... אז הם נקמנים נוראיים..."
"סלח לי," קרא ישון אל היצור, אך לפני שסיים את דבריו, שוב התפוגג היצור ונעלם בבריכה. שני האחים חיפשו אותו בתוך המים, ושוב, כעבור רגעים ספורים, הוא הופיע על סלע אחר.
"אתה בטח רוצה לשאול מה אני..." אמר היצור ממקום ישיבתו החדש, "אבל אני כבר עניתי לך... אני יצור מים... יצור עשוי ממים החי במים... אתם יודעים... גם אתם קצת יצורי מים, כי רוב הגוף שלכם עשוי ממים... אבל אני כולי ממים ולכן אני יכול להתמוסס במים ולזרום איתם... וככה איש אינו יכול לפגוע בי... אפילו החתולרים האלה שאתה מפחדים מהם כל כך..." ושוב, התמוסס היצור ונעלם בבריכה.
"אתם בטח גם רוצים לשאול למה התכוונתי כשאמרתי שיש מי שיגן עליכם..." נשמע שוב קולו של היצור, הפעם מצידה השני של הבריכה. "על זה עוד לא עניתי לכם... אם תרצו שאגלה לכם, תצטרכו להבטיח לי משהו... משהו שאני רוצה מאוד, אבל איני יכול להשיג בעצמי... נו... אתם מסכימים?" ושוב, התמוסס היצור ונעלם.
האחים שוב סקרו את הבריכה, מנסים לגלות מניין יופיע הפעם, אך שוב נכשלו בכך. הפעם הוא הופיע סמוך אליהם מאוד, ממש מתחת לאפם, על קצה שורש השקוע במים שנמשכו מן הבריכה. "אז מה אתם אומרים?"
"חכה רגע..." אמר ישון, "אתה יכול להישאר במקום אחד ולהפסיק להתמוסס ולהיעלם כל הזמן? איך אנחנו יכולים לדבר איתך כך?!"
"איני יכול... כמו שדגים אינם יכולים לעלות אל מחוץ למים לזמן רב, כך אני... אני חייב לחזור למים, הם האוויר שלי, הם החיים שלי... אבל אתם יכולים לדבר אל הבריכה, גם כשאני במים אני שומע אתכם..." ושוב התמוסס ונעלם במים.
"אה..." גמגם ישון, הוא היה נבוך לדבר אל בריכת מים, "לפני שאנחנו מסכימים, אנחנו צריכים לדעת על מה אנחנו מסכימים, מה אתה רוצה שנבטיח לך?"
היצור הופיע שוב על הסלע שבמרכז הבריכה. "הבקשה שלי אינה גדולה כל כך... אני רוצה רק לחזור הביתה... אם תבטיחו להחזיר אותי הביתה... אגלה לכם מי עוד יכול להגן עליכם..."
"זה לא הבית שלך?" התערבה דיה, "אמרת שאתה יצור של מים, שהמים הם הבית שלך!"
בינתיים הספיק היצור להיעלם שוב ולהופיע במקום אחר. "הבית שלי רחוק מכאן, אני יצור המים היחיד הגר בבריכה העכורה הזאת... לפני שנים הייתה סערה של ממש... האגם הגדול שמשפחתי גרה בו במשך דורות עלה על גדותיו... הייתי אז צעיר מאוד... לא היה לי די כוח להתנגד לזרם המים... וכך נסחפתי עם הזרם במשך ימים רבים עד שהגעתי לבריכה הזאת..."
היצור נעלם שוב וחידש את דבריו רק אחרי שהופיע קרוב יותר אליהם, "מאז אני תקוע כאן... איני יכול לעלות על היבשה ולצעוד... אני חייב לנשום מים כל כמה דקות... אבל אני משתוקק לחזור לאגם שלי... אל משפחתי... אם תבטיחו להחזיר אותי לביתי, אגלה לכם את הסוד..."
"אבל איך נחזיר אותך?" שאל ישון, "אתה הרי צריך להיות במים כל הזמן!"
"התכופף והכנס את ידך למים!" הספיק היצור לענות לפני שנעלם שוב. ישון עשה כפי שהורה לו היצור. הוא הכניס את ידו למים ומיד הרגיש משהו מדגדג בידו, ובתוך רגע קצר הופיע היצור ישוב על ידו. "מלאו כלי במים מן הבריכה ואני איכנס לתוכו... פעם בכמה ימים תצטרכו להחליף את המים במים טריים... אשמח אם בדרך תתנו לי להשתחרר קצת במעיינות ובריכות שנפגוש... אינני כבד... אינני זקוק למזון חוץ ממים... אנא... קחו אותי איתכם!"
היצור נמוג מידו של ישון ונעלם שוב בבריכה. "בסדר!" אמר ישון אל הבריכה, "ניקח אותך איתנו!" היצור שב והופיע במרכז הבריכה, טיפות מים ניתזו מגופו, ישון הסיק שזהו כנראה ביטוי שמחה שלו על הסכמתם.
"מה אתה עושה?" סיננה דיה בלחש באוזנו של אחיה, "איך אתה מבטיח לעשות דבר כזה? אתה בכלל לא יודע איפה האגם שלו, ומי אמר שבכלל נגיע לשם?"
"יש לנו ברירה אחרת?" לחש ישון בחזרה, "השמש שקעה כמעט לגמרי, עוד מעט תשרור כאן חשיכה איומה, תחילת חודש עכשיו. את רוצה להסתכן במפגש נוסף עם הנסיכה גוטם והחיילים שלה? לא נראה לי שאחאיים יתעורר בקרוב... וגם אם כן, הוא פצוע וחלש. אנו זקוקים להגנה אחרת."
בלית ברירה הסכימה דיה להצטרף להבטחת אחיה, בלי לדעת איך יוכלו לעמוד בה. היא תהתה לעצמה מה יאמר על כך הגמד כשיתעורר. ישון לקח את נאד המים שלו מהתרמיל שליווה אותם מאז בריחתם מהכפר. הוא ניקה אותו בתוך הבריכה ומילא אותו במים חדשים. כשסיים למלא, לפני שהספיק לסגור אותו, יצא יצור המים מתוך הנאד וישב על פתחו. "רק אל תשתו אותי..." הוא צחקק, הוא היה מאושר, התקווה לשוב לביתו מילא את ליבו.
"טוב..." אמרה דיה ביובש, בלי להתרשם משמחת היצור, "אז מה הסוד הגדול? מי עוד יכול להגן עלינו מפני החתולרים? אני מקווה שזה לא אתה..."
היצור חזר לרגע לתוך המים שבנאד, ואחר כמה רגעים שב והופיע במקומו. היה קשה לראות את פני המים שלו משום שהם רטטו כמו כל הגוף שלו וזרמו בלי הפסק, אך היה אפשר להבחין שהוא מחייך.
"מה פתאום אני?! איך אני, גדג הקטן, אוכל להגן עליכם?! היא מצחיקה מאוד האישה הזאת..." אמר היצור ופנה לישון.
דיה שמחה שהיצור, שכנראה נקרא גדג, ראה בה אישה ולא ילדה, אבל פחות אהבה את הכינוי: "מצחיקה" שנתן לה. "נו? אז מי יכול להגן עלינו? ואני מקווה שיש לך הסבר טוב, אחרת נחזיר אותך לבריכה הזאת!"
גדג שוב נעלם בנאד, אך מיד הופיע, הפעם נראה נעלב. "לא צריך לכעוס... השביל, כמובן, השביל הוא שיגן עליכם! אם הייתם מקומיים הייתם יודעים זאת בעצמכם, אבל נראה שהגעתם מרחוק אם אינכם יודעים את ברית שביל האור..."
דיה וישון הביטו זה בזה בבלבול בזמן שגדג שוב נעלם בנאד. היה קשה לנהל שיחה עם יצור שנעלם כל כמה רגעים, אבל אחרי כמה דקות של הסברים, וכשהשמש כבר שקעה לגמרי, הם סגרו את הנאד בזהירות ומיהרו לגרור את הגמד, עם כל חפציהם, חזרה על מרכז השביל, גלויים לעין־כול, כי אם מה שיצור המים אומר נכון, יוצא שהם נהגו בטיפשות רבה בירידתם מהשביל.
גדג הסביר להם שהשביל שהם צועדים בו מכונה "שביל האור". השביל הזה עתיק מאוד, ויש אומרים שהקדמונים סללו אותו לפני שרוב הגזעים הקיימים היום הופיעו על פני האדמה. איש אינו יודע היכן מתחיל שביל האור והיכן הוא מסתיים, אך ברור לכולם שהוא עובר בדרכו יערות וחורשות, הוא חוצה עמקים וגאיות, הרים וגבעות מי שיצעד בו יעבור בתחומי ממלכות רבות ואדירות, אך גם בתוך כפרים וחוות. לפי השמועות, השביל חוצה אפילו את הים
אך המיוחד ביותר בשביל האור הוא ברית הגזעים הכרוכה בו. לא משנה מאיזה גזע אתה, מאיזו ממלכה ומאיזה שבט, לעולם לא תעז לפגוע לרעה במי שנמצא בשביל. השביל הוא אתר המקודש לכל הגזעים על פני האדמה. אפילו הפושעים הנתעבים ביותר, בני הבלייעל שאינם מכירים בשום חוק ושלטון, מכבדים את השביל ואינם מעלים על דעתם לפגוע במי שנמצא בו. איש אינו זוכר איך התחילה הברית המקודשת סביב השביל, אך אין יצור תבוני על פני האדמה
כעת הבינה דיה מדוע הזהיר הגמד את הנסיכה החתולרית שאין לה סמכות על השביל. אף שהשביל עובר בתוך ממלכתה, הוא מחוץ לתחום בשבילה, ולכן היא פיתתה את דיה בלשון חלקלקה לרדת מהשביל.
ואם דבריו של גדג באמת נכונים, אז השביל הוא ההגנה הטובה ביותר שהם יכולים להשיג. הם יכולים לעמוד בשביל, גלויים לעין־כול, ועדיין להרגיש בטוחים לחלוטין.
כעת כבר שרר חושך כבד, אך מרצפות האבן של השביל זהרו קלות. השביל הזוהר נראה כפס אור למרחקים, בעיקר מפני שהשביל המשיך הלאה בקו ישר, הוא לא התעקל ולא פנה. האזור הזה גם היה מישורי לחלוטין, וכך לא היה מה שיסתיר את השביל עד למרחק.
שני האחים לא חשו כל רעב, הודות לגרגרי המאן של הגמד, אך הגמד עצמו עוד היה מעולף. האחים ניסו לפרוק את שריונו כדי לנקות את פצעיו, אך לשווא, נראה כאילו השריון היה חלק מגופו. הם נאלצו להסתפק רק בניקוי חיצוני של אזורי הפציעה וקיוו שהפצעים לא יזדהמו. הגמד התנשם בכבדות, אך לא זז ממקומו. האחים הבינו שהם צריכים לקחת אותו בדחיפות לטיפול רפואי, אך לא ידעו לאן יוכלו לפנות. הם עמדו באמצע שביל האור בלי לדעת
הם כמעט לא דיברו. היה ברור לשניהם שמצבם חסר התקווה הוא באשמת דיה, שבפזיזותה הרבה ועקשנותה ירדה מהשביל וסיבכה אותם עם אנשי החתול. מתוך מחשבות מתסכלות אלו נרדמו שני האחים. תחילה ישון, ואחריו דיה.
אך דבר לא הכין אותם להפתעה שציפתה להם למוחרת בבוקר.
שני האחים צעדו בשקט אחרי הגמד הצולע בשביל הנראה אין־סופי. אפילו דיה נזהרה ולא העזה לפצות את פיה. הם מעולם לא ראו בעיניהם קרב אמיתי. אחאיים אומנם הצליח להבריח את אנשי החתול, אך הם הספיקו לחדור בטופריהם החדים את השריון שלו במקומות רבים ואף פצעו את רגלו. ברגע שהנסיכה וארבעת חייליה המדממים שינו את צורתם לחתולים והסתלקו מהמקום, הסתובב הגמד בקושי על מקומו, נאנח, שלח מבט נוזף לעבר דיה והורה להם לשוב
הצליעה של הגמד הלכה והחמירה, וקצב צעידתו הלך ופחת בהתאמה עד שהפך לקצב זחילה ממש. הגמד התעקש להמשיך ולהתקדם, אך בסופו של דבר נעצר במקומו לרגע קל ואז קרס על מרצפות השביל הזהובות. האחים מיהרו אליו וניסו להקימו, אך הוא היה מותש וחסר הכרה. עיניו היו עצומות, ופרט לחזהו העולה ויורד, לא ניכר בו כל סימן חיים.
האחים גררו אותו בקושי רב הצידה והורידו אותו מהשביל. הם השכיבו אותו מתחת לעץ תאנה גדול. לא הרחק מהתאנה הם ראו בריכת מים טבעית. הם מילאו את הנאד של הגמד במים וניסו להשקות אותו ולשטוף את פניו. אך הגמד היה תשוש מדי, והמים רק החליקו על פניו המצולקות. הם נאלצו לשבת על ידו ולחכות שיתעורר.
"את חושבת שהחתולים האלה ינסו לתפוס אותנו?" קטע ישון את השקט.
"אין סיכוי," ענתה דיה בהחלטיות, "ראית מה אחאיים עשה להם, לא האמנתי כשראיתי אותו מניף את הגרזן לגובה כזה!"
"שמת לב שהוא הכה את החתולרים בצד הקהה של הגרזן?" שאל ישון, "אין לי ספק שהוא היה יכול לקצוץ אותם לחתיכות אם היה מכה בהם בצד החד, נראה לי שהוא רצה רק לגרש אותם בלי לפגוע בהם. למרות המראה הגס שלו, הוא כנראה עדין ובעל לב רחום..."
"נו באמת..." לעגה דיה, "הוא לא רצה להרוג אותם כי אז הוא היה מסתבך באמת עם החתולרים האלה. ראית איך הוא כיבד את הנסיכה הזאת בהתחלה, הם כנראה מסוכנים באמת, אחרת הוא לא היה כורע ברך לפניה. הוא ידע כנראה שהם לא יעזבו אותו אם יפגע באנשיהם, ולכן רק הבריח אותם."
"השמש מתחילה לשקוע," אמר ישון אחרי עוד שתיקה, "אנחנו צריכים להתכונן ללינה, כדאי שנסתתר איכשהו כדי שלא נבלוט בשטח, אולי בכל זאת החתולרים האלה שלחו אחרינו תגבורת, הפעם אין מי שיגן עלינו."
"דווקא יש!"
שני האחים נדרכו. מניין הגיע הקול הזה?
דיה הנידה בראשה לעבר בריכת המים, הקול הגיע משם. ישון נעמד על רגליו והתקרב לאט ובשקט אל הבריכה.
במרכז הבריכה, על סלע שבלט מן המים, ישב לו יצור זעיר, בערך בגודל כף יד. היצור היה שקוף למחצה, וגופו נע כל הזמן בלי הפסקה. היצור הבחין בקלות בישון, למרות ניסיונותיו של ישון להסתתר בין הענפים, "אני מבין שאינכם מקומיים... רק מי שאינו מקומי ירד בטיפשות שכזאת משביל האור בלי הגנה..." ובמילים אלו, נמס גופו לתוך המים ונעלם.
דיה שמעה את הדברים והצטרפה אל ישון, ושניהם הביטו מופתעים לעבר הסלע שבבריכה, תוהים לעצמם לאן נעלם היצור.
כעבור כמה רגעים הופיע היצור על סלע אחר שבלט אף הוא מן המים. "אז... הספקתם להסתבך עם החתולרים... יצורים בלתי מזיקים, אם תשאלו אותי... אלא אם כן מתגרים בהם... ואז, הו... אז הם נקמנים נוראיים..."
"סלח לי," קרא ישון אל היצור, אך לפני שסיים את דבריו, שוב התפוגג היצור ונעלם בבריכה. שני האחים חיפשו אותו בתוך המים, ושוב, כעבור רגעים ספורים, הוא הופיע על סלע אחר.
"אתה בטח רוצה לשאול מה אני..." אמר היצור ממקום ישיבתו החדש, "אבל אני כבר עניתי לך... אני יצור מים... יצור עשוי ממים החי במים... אתם יודעים... גם אתם קצת יצורי מים, כי רוב הגוף שלכם עשוי ממים... אבל אני כולי ממים ולכן אני יכול להתמוסס במים ולזרום איתם... וככה איש אינו יכול לפגוע בי... אפילו החתולרים האלה שאתה מפחדים מהם כל כך..." ושוב, התמוסס היצור ונעלם בבריכה.
"אתם בטח גם רוצים לשאול למה התכוונתי כשאמרתי שיש מי שיגן עליכם..." נשמע שוב קולו של היצור, הפעם מצידה השני של הבריכה. "על זה עוד לא עניתי לכם... אם תרצו שאגלה לכם, תצטרכו להבטיח לי משהו... משהו שאני רוצה מאוד, אבל איני יכול להשיג בעצמי... נו... אתם מסכימים?" ושוב, התמוסס היצור ונעלם.
האחים שוב סקרו את הבריכה, מנסים לגלות מניין יופיע הפעם, אך שוב נכשלו בכך. הפעם הוא הופיע סמוך אליהם מאוד, ממש מתחת לאפם, על קצה שורש השקוע במים שנמשכו מן הבריכה. "אז מה אתם אומרים?"
"חכה רגע..." אמר ישון, "אתה יכול להישאר במקום אחד ולהפסיק להתמוסס ולהיעלם כל הזמן? איך אנחנו יכולים לדבר איתך כך?!"
"איני יכול... כמו שדגים אינם יכולים לעלות אל מחוץ למים לזמן רב, כך אני... אני חייב לחזור למים, הם האוויר שלי, הם החיים שלי... אבל אתם יכולים לדבר אל הבריכה, גם כשאני במים אני שומע אתכם..." ושוב התמוסס ונעלם במים.
"אה..." גמגם ישון, הוא היה נבוך לדבר אל בריכת מים, "לפני שאנחנו מסכימים, אנחנו צריכים לדעת על מה אנחנו מסכימים, מה אתה רוצה שנבטיח לך?"
היצור הופיע שוב על הסלע שבמרכז הבריכה. "הבקשה שלי אינה גדולה כל כך... אני רוצה רק לחזור הביתה... אם תבטיחו להחזיר אותי הביתה... אגלה לכם מי עוד יכול להגן עליכם..."
"זה לא הבית שלך?" התערבה דיה, "אמרת שאתה יצור של מים, שהמים הם הבית שלך!"
בינתיים הספיק היצור להיעלם שוב ולהופיע במקום אחר. "הבית שלי רחוק מכאן, אני יצור המים היחיד הגר בבריכה העכורה הזאת... לפני שנים הייתה סערה של ממש... האגם הגדול שמשפחתי גרה בו במשך דורות עלה על גדותיו... הייתי אז צעיר מאוד... לא היה לי די כוח להתנגד לזרם המים... וכך נסחפתי עם הזרם במשך ימים רבים עד שהגעתי לבריכה הזאת..."
היצור נעלם שוב וחידש את דבריו רק אחרי שהופיע קרוב יותר אליהם, "מאז אני תקוע כאן... איני יכול לעלות על היבשה ולצעוד... אני חייב לנשום מים כל כמה דקות... אבל אני משתוקק לחזור לאגם שלי... אל משפחתי... אם תבטיחו להחזיר אותי לביתי, אגלה לכם את הסוד..."
"אבל איך נחזיר אותך?" שאל ישון, "אתה הרי צריך להיות במים כל הזמן!"
"התכופף והכנס את ידך למים!" הספיק היצור לענות לפני שנעלם שוב. ישון עשה כפי שהורה לו היצור. הוא הכניס את ידו למים ומיד הרגיש משהו מדגדג בידו, ובתוך רגע קצר הופיע היצור ישוב על ידו. "מלאו כלי במים מן הבריכה ואני איכנס לתוכו... פעם בכמה ימים תצטרכו להחליף את המים במים טריים... אשמח אם בדרך תתנו לי להשתחרר קצת במעיינות ובריכות שנפגוש... אינני כבד... אינני זקוק למזון חוץ ממים... אנא... קחו אותי איתכם!"
היצור נמוג מידו של ישון ונעלם שוב בבריכה. "בסדר!" אמר ישון אל הבריכה, "ניקח אותך איתנו!" היצור שב והופיע במרכז הבריכה, טיפות מים ניתזו מגופו, ישון הסיק שזהו כנראה ביטוי שמחה שלו על הסכמתם.
"מה אתה עושה?" סיננה דיה בלחש באוזנו של אחיה, "איך אתה מבטיח לעשות דבר כזה? אתה בכלל לא יודע איפה האגם שלו, ומי אמר שבכלל נגיע לשם?"
"יש לנו ברירה אחרת?" לחש ישון בחזרה, "השמש שקעה כמעט לגמרי, עוד מעט תשרור כאן חשיכה איומה, תחילת חודש עכשיו. את רוצה להסתכן במפגש נוסף עם הנסיכה גוטם והחיילים שלה? לא נראה לי שאחאיים יתעורר בקרוב... וגם אם כן, הוא פצוע וחלש. אנו זקוקים להגנה אחרת."
בלית ברירה הסכימה דיה להצטרף להבטחת אחיה, בלי לדעת איך יוכלו לעמוד בה. היא תהתה לעצמה מה יאמר על כך הגמד כשיתעורר. ישון לקח את נאד המים שלו מהתרמיל שליווה אותם מאז בריחתם מהכפר. הוא ניקה אותו בתוך הבריכה ומילא אותו במים חדשים. כשסיים למלא, לפני שהספיק לסגור אותו, יצא יצור המים מתוך הנאד וישב על פתחו. "רק אל תשתו אותי..." הוא צחקק, הוא היה מאושר, התקווה לשוב לביתו מילא את ליבו.
"טוב..." אמרה דיה ביובש, בלי להתרשם משמחת היצור, "אז מה הסוד הגדול? מי עוד יכול להגן עלינו מפני החתולרים? אני מקווה שזה לא אתה..."
היצור חזר לרגע לתוך המים שבנאד, ואחר כמה רגעים שב והופיע במקומו. היה קשה לראות את פני המים שלו משום שהם רטטו כמו כל הגוף שלו וזרמו בלי הפסק, אך היה אפשר להבחין שהוא מחייך.
"מה פתאום אני?! איך אני, גדג הקטן, אוכל להגן עליכם?! היא מצחיקה מאוד האישה הזאת..." אמר היצור ופנה לישון.
דיה שמחה שהיצור, שכנראה נקרא גדג, ראה בה אישה ולא ילדה, אבל פחות אהבה את הכינוי: "מצחיקה" שנתן לה. "נו? אז מי יכול להגן עלינו? ואני מקווה שיש לך הסבר טוב, אחרת נחזיר אותך לבריכה הזאת!"
גדג שוב נעלם בנאד, אך מיד הופיע, הפעם נראה נעלב. "לא צריך לכעוס... השביל, כמובן, השביל הוא שיגן עליכם! אם הייתם מקומיים הייתם יודעים זאת בעצמכם, אבל נראה שהגעתם מרחוק אם אינכם יודעים את ברית שביל האור..."
דיה וישון הביטו זה בזה בבלבול בזמן שגדג שוב נעלם בנאד. היה קשה לנהל שיחה עם יצור שנעלם כל כמה רגעים, אבל אחרי כמה דקות של הסברים, וכשהשמש כבר שקעה לגמרי, הם סגרו את הנאד בזהירות ומיהרו לגרור את הגמד, עם כל חפציהם, חזרה על מרכז השביל, גלויים לעין־כול, כי אם מה שיצור המים אומר נכון, יוצא שהם נהגו בטיפשות רבה בירידתם מהשביל.
גדג הסביר להם שהשביל שהם צועדים בו מכונה "שביל האור". השביל הזה עתיק מאוד, ויש אומרים שהקדמונים סללו אותו לפני שרוב הגזעים הקיימים היום הופיעו על פני האדמה. איש אינו יודע היכן מתחיל שביל האור והיכן הוא מסתיים, אך ברור לכולם שהוא עובר בדרכו יערות וחורשות, הוא חוצה עמקים וגאיות, הרים וגבעות מי שיצעד בו יעבור בתחומי ממלכות רבות ואדירות, אך גם בתוך כפרים וחוות. לפי השמועות, השביל חוצה אפילו את הים
אך המיוחד ביותר בשביל האור הוא ברית הגזעים הכרוכה בו. לא משנה מאיזה גזע אתה, מאיזו ממלכה ומאיזה שבט, לעולם לא תעז לפגוע לרעה במי שנמצא בשביל. השביל הוא אתר המקודש לכל הגזעים על פני האדמה. אפילו הפושעים הנתעבים ביותר, בני הבלייעל שאינם מכירים בשום חוק ושלטון, מכבדים את השביל ואינם מעלים על דעתם לפגוע במי שנמצא בו. איש אינו זוכר איך התחילה הברית המקודשת סביב השביל, אך אין יצור תבוני על פני האדמה
כעת הבינה דיה מדוע הזהיר הגמד את הנסיכה החתולרית שאין לה סמכות על השביל. אף שהשביל עובר בתוך ממלכתה, הוא מחוץ לתחום בשבילה, ולכן היא פיתתה את דיה בלשון חלקלקה לרדת מהשביל.
ואם דבריו של גדג באמת נכונים, אז השביל הוא ההגנה הטובה ביותר שהם יכולים להשיג. הם יכולים לעמוד בשביל, גלויים לעין־כול, ועדיין להרגיש בטוחים לחלוטין.
כעת כבר שרר חושך כבד, אך מרצפות האבן של השביל זהרו קלות. השביל הזוהר נראה כפס אור למרחקים, בעיקר מפני שהשביל המשיך הלאה בקו ישר, הוא לא התעקל ולא פנה. האזור הזה גם היה מישורי לחלוטין, וכך לא היה מה שיסתיר את השביל עד למרחק.
שני האחים לא חשו כל רעב, הודות לגרגרי המאן של הגמד, אך הגמד עצמו עוד היה מעולף. האחים ניסו לפרוק את שריונו כדי לנקות את פצעיו, אך לשווא, נראה כאילו השריון היה חלק מגופו. הם נאלצו להסתפק רק בניקוי חיצוני של אזורי הפציעה וקיוו שהפצעים לא יזדהמו. הגמד התנשם בכבדות, אך לא זז ממקומו. האחים הבינו שהם צריכים לקחת אותו בדחיפות לטיפול רפואי, אך לא ידעו לאן יוכלו לפנות. הם עמדו באמצע שביל האור בלי לדעת
הם כמעט לא דיברו. היה ברור לשניהם שמצבם חסר התקווה הוא באשמת דיה, שבפזיזותה הרבה ועקשנותה ירדה מהשביל וסיבכה אותם עם אנשי החתול. מתוך מחשבות מתסכלות אלו נרדמו שני האחים. תחילה ישון, ואחריו דיה.
אך דבר לא הכין אותם להפתעה שציפתה להם למוחרת בבוקר.

- אל תלכי. אל תלכי!
- אני חייבת ללכת. חייבת.
- בבקשה..
- שלום.
היא יוצאת בסערה, טורקת את הדלת.
הוא נשאר שוב מאחור. עייף. עצוב.
לאן את הולכת? שאל אותה פעם. לאן את הולכת בסערה כזו?
הולכת. ענתה לו. פשוט הולכת.
את מנסה להתחמק?
לא. ממש לא. אני באמת פשוט הולכת. הולכת כמו שֶׁדָה. אף אחד בעולם לא יכול להשיג אותי. הולכת במהירות, הראש זקוף, העיניים משירות מבט, הגוף פועל בתיאום מושלם, הרגליים מתקתקות על המדרכה בקצב, כמו מכונה משומנת בלי נשמה. פחד לפגוש אותי ככה.
הוא מביט בה, כולו קשב.
לאט לאט, המחשבות מתחילות לרוץ. אני מגבירה קצב, לעמוד בקצב שלהן. לא רואה שום דבר סביבי, לא שומעת. מרוכזת כל כולי במחשבות, כמעט קורסת תחתן. הן מכאיבות לי, המחשבות, מכאיבות נורא..
הוא שותק. הוא יודע. הוא רואה את המחשבות האלו מתרוצצות לה אלף פעמים בראש, הוא רואה את צרחות הכאב עומדות על שפתיה. והוא רוצה לומר לה: תצרחי! אני כאן! כולי מקשיב. רק תוציאי.
אבל הוא לא אומר.
ואני הולכת מהר כל כך, היא ממשיכה, עד שנהיה לי חם. נהיה לי חם.. היא מחייכת חיוך נבוך, פתאום אני חוזרת להרגיש את הגוף שלי. אני שמה לב אליו. אני מאיטה קצב. המחשבות הופכות אותי לכבדה, עייפה, כמעט מיואשת.
אני מוצאת איזה ספסל. ספסל בצד, בפינה, משקיף ישר אל השמיים החשוכים. אני מתיישבת, עייפה, חם לי, כואב לי. כאן באות המחשבות הכבדות באמת. הדמעות מתחילות לעלות.. היא דומעת בעצמה. והוא ממשיך להקשיב.
אני חושבת לעצמי כמה אני עייפה. כמה אני לבד, כמה אני מתגעגעת. אני מסתכלת על הכוכבים, מדברת עם אלוקים.. מנסה למצוא לי דרך. חריץ אור קטן שיסמן לי איפה הפתח. לאן להמשיך מכאן. אני כבר התייאשתי..
היא משתתקת.
ואז? הוא שואל בקול קטן, מתלבט.
ואז.. אני לא יודעת מה ואז. אני יושבת שם המון זמן, בלי שעון, בלי זמן, בלי אנשים. רק אני, השמיים והדמעות. עד שאיכשהו הסערה נרגעת.. אני מצליחה שוב לנשום. מתלבטת אם לקום וללכת, אולי להישאר. אולי לתת לחושך הזה לבלוע אותי. אבל אני יודעת שהוא לא יבלע, ואין לי מושג מה השעה ואני לא רוצה לשבת ככה עד הבוקר. וגם קצת נרגעתי, בכיתי את שהייתי צריכה לבכות, יש מקום לצבור שוב דמעות עד הפעם הבאה. אז אני קמה, פוסעת
לאן חוזרת?
הביתה. אליך. אל החיים הרגילים. אל האדם שבי, קצת אל האמונה..
מה יאמר לה. מה הוא כבר יכול לומר.
הוא רוצה לצרוח לה, לא מבין למה היא צריכה לחזור אליו. למה אליו היא לא בורחת?
פעם, בימי הדייטים העליזים, הם יצאו יחד למדבר. ושם, אחרי טיפוס חסר נשימה על ראשו של צוק גבוהה וסלעי, כשלרגליהם ואדי צחיח ומהמם ביופיו, ולראשיהם שמיים כחולים ונקיים ונשר אחד דואה, היא אמרה לו: "אם אסכים להתחתן איתך יום אחד, זה יהיה כי אני יודעת שתהיה איתי בסערות שלי. אני יודעת שפשוט תשב שם ותשתוק. תאהב אותי, תהיה איתי, ותנחם אותי בשתיקה שלך יותר מבכל דיבור נחמה של כל האנשים האחרים. אם אני אתחתן
הוא צחק עליה קצת, קיבל את המחמאה בציניות האופיינית וידע שזה נכון.
אם תשאלו אותו, הוא כבר החליט אז להתחתן איתה, והיתה לו הרבה יותר מסיבה אחת להחלטה הזו. הוא אהב אותה, אהב אותה אהבת נפש, לא ידע אם הוא ראוי לה בכלל, אבל לפחות ידע שבסערות יוכל להיות איתה, לאהוב אותה, ולשתוק.
איפה הוא ואיפה ימי הדייטים העליזים.. ולמה היא לא בורחת אליו. למה.
למה הוא לא רודף אחריה? פתאום צצה המחשבה בראשו. למה הוא נותן לה לברוח?
הוא לא צריך לומר שום דבר. רק להיות שם, לאהוב אותה ולשתוק.
בהחלטה של רגע הוא קם, פותח את דלת הבית בסערה, ויוצא בעקבותיה. לאן היא הלכה? לאן היא יכולה ללכת בכלל? הוא מתחיל ללכת. מהר, מהר, הוא אומר לעצמו. קצב של מכונה. מי יודע איפה היא עכשיו..
למצוא ספסל. למצוא ספסל מבודד מול שמים חשוכים, שעליו יושבת אישה אחת יפה, עצובה־עצובה. למצוא ופשוט לשבת לידה.
הוא הולך, כל גופו ממוקד. הראש זקוף, העיניים משירות מבט, הגוף פועל בתיאום מושלם, הרגליים מתקתקות על המדרכה בקצב, כמו מכונה משומנת. איפה היא, איפה היא, איפה היא..
הנה!
הוא נעצר בבת אחת.
צללית בודדה יושבת על ספסל בודד, שקט גמור מסביב, הלבד שלה מכה בו בכל העוצמה. כמה לבד בילדה אחת. הוא תמיד שם בשבילה, הוא אוהב אותה, הוא נותן לה הכל והיא נותנת לו אין סוף בחזרה, אבל בסוף היא תמיד לבד. זאב בודד תמיד נשאר זאב בודד.
הוא נעמד מאחוריה בשקט. דמעות זולגות על לחייה, הוא לא מנגב אותן. רק עומד שם. יד מונחת על כתפה.
היא מסתובבת בבהלה, מוחה דמעות.
אה, זה אתה. היא אומרת בשקט.
כן, זה אני. הוא לוחש.
הם שותקים. ידה מטפסת ומלטפת את ידו שעל כתפה.

בקומה השנייה של בניין ישן בעל 4 קומות, מדשאה שהפכה למחסן וגדר אפורה גר מוטי. בכל בוקר התעורר מוטי בשעה 7:00, עייף, עייף מאוד. כלומר, ממש עייף. מוטי היה איש אשכולות חכם ואינטליגנט עם עסק מצליח לרהיטים במרכז, אשה וילדים מקסימים ובכלל לא חסר לו דבר. הוא היה מסיים לעבוד די מוקדם והיה לו פנאי במשך היום לפתח תחביבים כמו צורפות בכסף או קריאת עיתונים, אך למרות שמוטי היה מגיע לביתו בשעה מוקדמת והלך לישון בשעות

עם הזמן הוא ניסה שיטות חדשות להתעורר, כמו לקום מיד עם השמע השעון המעורר למקלחת חמה ומענגת, אך בפועל יצא ממנה עם מגבת על הכתף ופיהוק מתמשך תוך כך שהמיטה לוחשת לו שיבוא אליה. גם קפה שחור וחזק ב'שלוק' לא בדיוק עזר, וגם קפה שחור ממש חזק לא הועיל. ממש כלום.

מוטי עם הזמן התייאש, בעצם הוא די השלים עם העובדה שכך גוף האדם עובד, קמים עייפים ועם הזמן מתעוררים.

את הרעיון הזה דחו מכל וכל חבריו של מוטי בעודם יושבים סביב שלחן בבית הקפה אחר-הצהרים. "אני קם כל בוקר כמו אריה" התרברב באוזניו יקיר, "בצבא הייתי ישן כל לילה שעתיים-שלוש וקם לטחון 12 שעות" חתם בעודו מנגב את פירורי העוגה משפתיו. גם אשתו של מוטי הביעה חוסר הבנה בכל הנוגע לעייפות היתר של בעלה "אני קמה עייפה, עייפה מאוד אך לא כמו שאתה מתאר, מספיקים לי רבע שעה והפוך על בסיס חלב בכדי להתחיל את הבוקר".

יום אחד מוטי קם והשעון לא צלצל, 'עדיין לא צלצל' חשב. כפי שכבר קרה לא מעט פעמים, הוא 'הקדים את השעון' פיהק לעצמו, אך מבט בעין עצומה לצד המיטה שלאשתו והאור החזק שבקע דרך וילונות הבד הלבנים אמרו אחרת. 'שבע וחצי' צעקו מספרי השעה שעל צג הפלאפון.
והנה, פלא, מוטי לא רץ בבהלה להתלבש, לשטוף פנים ולצחצח שיניים. מוטי לקח את הזמן. הוא קם באטיות בעודו מתמתח במיטה, צחצח שיניים ולבוש בפיג'מה שתה את הקפה של הבוקר תוך שהוא קורא את כותרת העיתון של השבוע, דבר שלא עשה בזמן האחרון בשעות שכאלו, "אם כבר קמת מאוחר אז כבר תהנה מזה!" פסק לעצמו, מוטי היה קצת בהלם מהחשיבה הלא אופיינית לו בכלל, אבל הוא די נהנה ממנה, אז למה שיפסיק.

מוטי ירד אל רכבו כשהוא הולך לו בנחת, מאז קם לא הביט אל השעון. הוא הגיע אל שער החנות בכדי לפתוח אותה ואף לקוח לא עמד על מפתן הדלת. השעה הייתה 8 וארבעים. שלושים וחמש דקות איחור מכל יום רגיל. ומוטי לא היה עיייף הוא חש חזק ורענן. "טעות של שנים" חשב לעצמו, "שנים אני מתענה בכל בוקר, אני בקושי רב מצליח לעמוד על שתי רגלי דבר שעולה לי באנרגיות רבות, אני בכלל לא מסוגל לדבר עם אף-אחד, כל דבר מרגיז אותי,
"מחר" החליט מוטי "אשים לזה סוף". מוטי פתח את החנות ומיד פנה אל השלט ואיחר עם טוש שחור חצי מחיק את שעות פתיחת הבוקר בחצי שעה. 'סוג אחר של חיים' הבטיח לעצמו.
בלילה כיוון מוטי התראה חדש בשעון המעורר שלו, דבר שלא עשה מאז קנה פלאפון חדש. שבע וחצי.
יום ה', 5\11, 7:30. מוטי קם. עייף, ממש עייף.

ולפעמים אדם הולך ברחוב או סתם יושב על המיטה ומחכה לשיחת טלפון שהתנתקה ופתאום הוא חושב על אובדן. והוא לא רוצה ולא יכול להאבק בזכרונות, אז הוא עוצם עיניים ונותן לאנשים לחלוף. אומר שלום לחבר שלא פגש זה עידנים, או לפחות שנתיים וחצי, תוהה האם מותר לו לברך מחיה המתים על הראיה גם אם ידוע שהוא מת. ופתאום הוא תוהה על קנקנה של המילה הזאת. מת. הברה אחת, תכליתית, שאומרת בעצם שהיה וזהו, נגמר, ולא יהיה שוב, וזה
ב.
והוא יושב שם ופתאום מבין שככה זה, זהו, אתה חי ואז אתה לא חי. ככה. מה שהספקת הספקת, וזה לא משנה אם אתה בן שמונה עשרה שהלך להתנדב עם חברים שלו או בן מאה וארבע שנפטר ממחלה, כי אחר כך אתה באותו המצב, לא כאן, 'לא חי'. ולא משנה שאתה ממשיך, אנשים ישארו כאן מאחורה ויגידו שאתה 'לא חי'. גם אם אתה חי יותר מאי פעם. ויהיו שבעה ימים ושלושים ומתישהו בסוף תהיה גזרה שתשתכח מן הלב, ויזכרו אותך פחות ופחות ויעבור

ג.
מתישהו גם לו היו כל מיני מחשבות תהויות על החיים ואיך חיים ואיפה ומה התכלית של זה הכאב וכל מיני שאלות שעולות לראש של בן אדם ממוצע שחי בעולם מבולבל כשלנו, ומתישהו גם הוא חיפש תשובות, ואולי מצא ואולי לא אבל כשהוא חושב על האנשים שפתאום לא כאן כבר לא שלם לו ושוב יש לו חור בלב והוא שואף בחדות והבטן שלו מתכווצת והוא מרגיש את הגעגוע דוקר אותו. למרות שיש תשובות, הוא רוצה רגע להתייחד עם הכאב, למרות שגם
ד.
הוא רוצה את הכאב הטהור שיש בללכת בסתם תאריך לקבר ולשבת ליד המצבה (ששותקת, תמיד שותקת) ולבכות ולצעוק ולפעמים סתם להשבר ולשתוק שם לשעה או שעתיים או עשר, תלוי כמה זמן יש לו היום ואם כבר נגמרו הטרמפים, לא שהוא רוצה לחזור הביתה, אבל לא רוצה שיחפשו אותו וימצאו כאן. והוא רוצה את הכאב הטהור שבנטילת הידיים ביציאה, ורוצה את הכאב הטהור שבלקרוא שוב ושוב את ההודעות ואת המכתב שהוא שלח לו רק כמה ימים לפני ש,
ה.
אבל זאת אשליה, והוא לא רוצה אשליות, אשליות הן לא מדויקות והוא יודע שכמה שהוא לא ידמיין אותו כאן, הוא לא יהיה פה. אולי הוא יחווה אותו, אבל זאת לא תהיה מציאות. למרות מה שהוא אומר לעצמו. ופתאום הוא מבין שכמו שהדמיון הוא שקר גם עלמא דשקרא הזה הוא שקר, ופתאום כל-כך קשה לו עם זה שקשה לו שיש לו חוסר בשקר, והוא נזכר במה שהוא ראה על זה שהסיבה שהאדם מצטער בפרדה כזאת היא כי לא יוכלו יותר להתגדל יחד בעבודת

רוחות חזקות נשבו בחוץ.
חורף קר היה זה, חורף קר ויבש.
עלי העצים התעופפו להם הרחק, מטריות שבורות הוטסו על המדרכות. הרוח השתוללה בממלכת החורף, והשמיים היו צבועים בתכלת קרה, בוהקת, בלי ענן אחד לרפואה.
כל בר דעת שיכול היה לעשות זאת – נשאר בבית, הרחק מהרוח השורקת, יבשה וחודרת לעצמות.
אבל היא, שמעולם לא נכנסה תחת ההגדרה "בר דעת", קמה ויצאה החוצה.
אל הרוח המשתוללת, העצים הנאנקים, והאוויר הסוחף, הצורב ומנקה את הריאות ואת הראש.
הוא הביט בה מהחלון, משתוללת יחד עם הרוח, רוקדת שם בחוץ, חשופה כמו שמעולם לא ראה אותה.
צועדת לעבר השדות הקמלים, השפופים ברוח, זמר על שפתיה. פורשת ידיים, ממששת את רגבי האדמה היבשה, מנקה קצת מאבק הקיץ שעודנו כאן, עמוק בתוך כסליו.
כמה טוב שאין אנשים בחוץ. אם היו רואים אותה היו חושבים שהיא משוגעת. ולא פלא שהיא לא מוצאת לה חתן, מי ירצה כזאת מטורפת שקמה ויוצאת החוצה באמצע החיים לנשום.
היא נשכבת על החום כהה הזה, מתכרבלת בין הרגבים, מקשיבה לנשימותיה מתנגנות עם נשמת האדמה, פורשת ידיים ומניעה אותן למעלה ולמטה, עושה כמו "מלאך שלג" על האדמה הקרה והקשה, מתמכרת לטירוף הזה של הרוח.
היא מתיישבת, מחייכת, מאושרת מריח האדמה והשמים. ממוללת בידיה אבנים קטנות, חושפת זרעים שנטמנו בשלהי הקיץ, והגשם טרם בא להשקות אותם.
היא פורשת את כפותיה, מזרה לרוח זרעי קיץ, שתישא אותם הלאה בתפילה.
מרימה עיניים לשמים, לכחול הבוהק, מייחלת.
עוד זרעים נישאים ברוח, מבקשים.
גשם.

הזיעה מעוורת את עיניי, אך אני ממשיכה להישירן אל הפלסטיק השחור האוטם את העיניים שמולי, שתראה, שתתחרט. לצדי מייבבת אחותי בדמעות שאני ייבשתי מזמן, ובמרחק ממנה עומדת אמא ומניפה ידיים בהרצאה אילמת לאוזניי העייפות.
עפעפיי מייחלים להסתגר בהגנת חדרי, אך המדים הכהים שמקיפים כל פינה ביישוב לא מאפשרים לי לשכוח, לא מאפשרים לברוח, ודגל ישראל הזעיר שעליהם לועג לתשוקתי.
אמא שומטת ידיה לבסוף, ואבא מורה לנו בהינד ראש כבד לצאת בעקבות לובשי המדים. לעזוב.
האוטובוס נוהם כחיה פצועה, ובולע לתוכו אחד־אחד משכניי, מאחיי – ובעקבותיהם אבי ואמי, שעזבוני עם רצוני להיאבק. אני עולה גם, כמי שכפאה רוח חמה, מותירה מאחוריי את קצף הגלים הרותח בזעם משלו, מותירה מאחוריי את שלוות העולמים שהייתה בו בקֵיצים שעברו.
~~~
משקפיה של אמא לחות מדמעות נסתרות. אני נפרדת ממנה בניד ראש קר, מכרבלת את ידיי לתוך התרמיל שמהווה לי בית. גם כך אני עומדת להתחיל באיחור את שנת השירות הלאומי שלי – למי היה מצב רוח בקיץ לחשוב על שירות לאומי – אין לי כוח לפרידות נרגשות.
אוטובוס מטרטר פולט אותי ברחוב קר וזר. אני מהדקת את התרמיל על הסוודר, וצועדת למרגלות הבניינים. כבר שלושה חודשים שאני מתגוררת בעיר – ועדיין לא התרגלתי למפלצות האימתניות האלה שמחליפות את הבתים מקורי הרעפים, שחייכו אליי כל שנות ילדותי.
אבל איני ילדה עוד. לא מאז שרמסו אותנו כך ברגל גסה, וגזלו את בתינו הצוהלים. רומסת ערמת עלים צהובים־חומים למרגלות העצים, עיוורת לכל היופי שהם מציעים, ונכנסת בדלת הבניין שבו הדירה שתהיה לביתי בחודשים הקרובים.
~~~
מחייכת חיוך חיוור לשיינדל, ופונה להגביר את החימום ברדיאטור המזדקן. זו הרוטינה הקבועה אצלה: פעם חם לה מדי, פעם קר לה מדי. והרדיאטור ואני – פועלים בהתאם.
שיינדל מצמצמת עיניים כשאני שבה אל כורסתה הממוסגרת בחלון הסגור והסוער. משקפיה מתנדנדים על קצה אפה, כשהיא מורה לי באצבע קמוטה להביא את האלבום.
האלבום כבד, ואפור. התמונות שבתוכו מאפירות את לבי ואוטמות את אוזניי. שוב תַּרצה שיינדל על כל משפחתה שאבדה, הן בשואה והן בארץ – ולכן הותירה אותה ערירית ומזדקקת לביקוריה של בת שירות מזדמנת – ואני, אין לי כוח לשאת גם את הצער הזה.
כששעון הקיר חורק את השעה אחת, אני משחררת את הבית האפור מנוכחותי, מזנקת אל הגשם הסוחף שבחוץ, ועולה באנחת רווחה על האוטובוס שמטרטר אותי לדירה.
~~~
שמונה בבוקר, יורדת מהאוטובוס, ועושה את דרכי ברחוב המוכר. כתמים צהובים־זורחים, שצמחו להם פתע בצד המדרכה, מפליאים אותי. חופשת פסח שלמה שלא הייתי כאן – והנה, פתאום גם בעיר יש פריחה.
כורסתה של שיינדל מקבלת אותי בברכת שלום עליזה משהו, כשהאישה המאכלסת אותה קמה במאמץ, ניגשת למטבח, ומוזגת לי כוס מים קרים.
הרוח בעד החלון הפתוח משתלבת עם המים הקרים, ומאווררת אותי. אני מציעה מיוזמתי להוציא את האלבום.
קמטיה של שיינדל מתחייכים כשאני מתיישבת לידה, והיא מתחילה לדפדף באיטיות המוכרת, המתמכרת.
"את רואה?" היא צוחקת אליי את שיניה התותבות, הצחורות, "כאן אנחנו בים. בפעם הראשונה בישראל!"
בים? לבי מדלג ועיניי נרכנות אל התמונה, לראשונה בוחנות אותה היטב. המים האפורים שבתמונה אינם דומים לכחול העמוק שהכרתי, אך אני מגלה פתאום שגם בצבעי השחור־לבן הללו יש מזכרת נעימה לגלים, שכבר חודשים רבים לא חשו את כפות רגליי היחפות.
התמונות הבאות מעניינות אותי גם הן פתאום – או שמא אלה המשקפיים הוורודים שעטיתי כבר בבוקר – ופתאום אני מוצאת את משיחות הצבע הזרוקות בין גווני האפור העתיקים.
שיינדל מדפדפת בחיות שעוד לא ראיתי בה, ואני נכבשת בחיוניות, מקשיבה ברתק, וכשהשעון מתקתק את השעה אחת – אני מרימה אליו מבט מופתע.
בחוץ, כשאני ממתינה לאוטובוס, אני יודעת פתאום שלא לדירה אסע.
אולי הוא לא יהיה צלול, שם בתל־אביב המזיעה מפיח מכוניות, אך קסמו עדיין ישטוף את אצבעות רגליי, וימיס את הגוש הקשה שתפח בלבי במשך תשעה חודשים. והוא ימתין לי שם, יחכה ששוב אתעטף באהבתו – הים.

הרבה זמן לא יצא לי לכתוב. אבל בעצם תמיד כשאני מתחיל לדבר לעצמי אני פותח בשורה הזו... ובקבלת שבת יצאתי למתקן האירובי בגן שעשועים ליד הבית כנסת וניסיתי לחשוב למה הרבה זמן לא כתבתי.
כלומר אני יודע למה, כי אני לא יכול יותר לג'לנג בפיצולי האשיות שלי ונאלצתי לבחור באחד מהם ולאכסן את האחרים בעליית הגג המנטלית ביחד עם שאר הדברים שהפסקתי לעשות ויום אחד אני מבטיח אתם רק תראו לא מתאים עכשיו כי בדיוק משהו....
מול העיניים שלי הבטריה של המחשב קופצת מ80.9 ל80.7. מצחיק. "מחשב נייד.." אולי טוב שיש לי הגבלת זמן על הכתיבה, הדרך הכי טובה ליצור היא הגבלה. אולי אם המילים יגמרו לי לפני הבטריה אני אתחיל להלחין טראנס חדש. אבל אני יודע שלא, כי יש לי כבר איזה ארבע התחלות בעליית הגג המנטלית, כי על כל אחת מודבק תירוץ למה היא נשארה התחלה.
אנחנו עומדים על 75.5% אז כדאי שנחזור לנסיון שלי לכתוב קצת שוב כמו פעם..
אולי זה משהו עם דאגלס אדאמס. כן, אני די בטוח בזה... יש משהו בתקופה הזו...... הקסם/תמימות של שנות ה70. היופי שבלהיות טרמפיסט, וודסטוק, סיימון וגרפינקל, המוזיקה הלא מחייבת... משום מה מעלה לי בראש איזה גשר שכוח אל בלילה עם פנס לילה יחיד שמטיל אור צהוב על הנפש הבודדה שעומדת תחתיו, בלי שום מחשבות כבדות.
ואני מנסה לאמץ את הגישה הזו, בחיי. ואם עוד הייתי הולך לפסיכולוג הוא בטח היה אומר שזה מה שאני צריך לעשות עם עצמי. אז כשאני על האוטובוס ורגע לפני שהנהג סוגר את הדלת על עצמו ועלי, הנוסע היחידי שלשמו הוא התכנס כאן הערב אני צועק לו 'רגע!' ויורד. וחוזר אחרי 30 שניות עם ארטיק פסיפלורה. חבל, הייתי צריך להביא גם לו. ואני שואל אם עוד אנשים נוסעים בקו הזה, כי את מספר האמצעים שמקשרים בין איפה שאני נמצא כרגע
If you like Pina Coladas, and getting caught in the rain
If you´re not into yoga, if you have half a brain
If you like making love at midnight, in the dunes of the cape
I´m the love that you´ve looked for, write to me, and escape
והן הסתכלו עלי במבט של "אולי בעצם כדאי לבדוק יותר טוב עם אני אנחנו נוסעות לסיני".
אבל אף אחד לא ידע להעריך את הרגע ובסוף ניתקו אותי מהנוסטלגיה והקלילות של האלף הקודם והשמיעו דיסק של עדן בן זקן שהנהג המצרי שלף מהתא כפפות.
ואני יורד מהאוטובוס ועולה על אחד אחר.
In the desert you cant remember your name
Because in the desert there aint no one to couse you no pain
61.7%
וכשעלינו לאוטובוס לאישה לפני נפל כפכף מהתיק והיא לא שמה לב אז הרמתי אותו באבירות והושטתי לה. הנסיך של סינדרלה היה מקנא בי על המחווה האצילית בטירוף. היא הודתה ולקחה את הכפכף ואז הסטלן לפניה אמר "ראיתי אותה מקודם מפילה עוד אחד", כאילו שהיא מסתובבת עם אוסף של כפכפים בתיק. והנהג אמר "זה בסדר, גם ככה היא הולכת יחפה" ואני הסתובבתי אחורה וראיתי על הרצפה משהו שנראה דומה למה שהחזקתי ביד עד לפני רגע. אז
אז עליתי לאוטובוס והקשבתי לנונסנס האחרון של רועי כפרי. ומוזר, אני כבר פחות שם. עברו לפחות כמה חודשים מאז שכתבתי ביוטיוב "charlie the unicorn". כמו מישהו בגמילה שסופר את הימים, אבל הגמילה שלי נגמרה לפני שבועיים! בגלל זה יש ליד המחשב עכשיו חצי בקבוק של סינגל מאלט מעולה. האם זה אומר שהגעתי לשפיות או שהתרחקתי ממנה?
ובאמצע מפריעים לי האישה ממקודם וחרדי בן 20 שכל אחד בטוח שאם יהיה מספיק נחרץ והחלטי יצליח להמיר את יריבו מהצד האפל לצד הנאור של המוסר ודרך החיים האידיאלית. ואחרי שכמה ששברי שיחה הגיעו אלי וצחקתי בקול פשוט עברתי לשבת לידם כדי לשמוע יותר טוב.
"אתה יודע איך אני יודעת שכל החרדים טועים? כי אני אוהבת את הדתיים הציונים! הנה, הבחור פה, אתה משרת בצבא?" היא פנתה אלי ושאלה.
-"אני אחרי"
"רואה?!" היא פונה שוב לחרדי שמולה, "איפה כתוב בתורה שחרדים לא צריכים ללכת לצבא!"
-"אבל יש בתורה הגיון הכי צודק בעולם, כי בואי תשמעי, נגיד מישהו נכנס לגינה של מישהו אחר ויש שם פרה והיא נגחה אותו מי אשם?"
-"פעם איש אחד השאיר מקרר בגינה ובאו לשם ילדים לשחק ונכנסו לתוך המקרר וננעלו ובית המשפט חייב אותו לשלם!"
-"רואה? כי התורה אומרת "מאי בעי בהאי חצרא??" כלומר הבעלים של הגינה פטור מלשלם"
-"אתה יודע מה הבעיה שלך? שאתה חושב שהתורה שייכת רק לך, כי התורה שייכת לכולם. ולא משנה מה כתוב בתורה כי בית המשפט פסק שהוא היה צריך לחשוב שיכנסו לו ילדים לגינה והוא אשם ואסור לערב את התורה בבית המשפט!"
-"ואם מישהו גנב ארנק אז הוא צריך להחזיר כפליים ממה שהוא גנב, אבל אם הוא גנב שור אז הוא צריך להחזיר חמישה שורים (ככה, 'שורים'. כמו 'תורים' או 'שוקים'). ואת יודעת מה? יש בתורה הרבה הלכות, ואני רוצה לקיים תרייג מצוות ואני לא יכול בצבא, כי צריך להתפלל בציבור ולפעמים לא יהיה לי שם מניין!"
-"אז תן לי לספר לך משהו, כי אחיין שלי בצבא והוא אמר לי שאפשר לארגן להם כמה מניינים שירצו, אם ירצו גם מאה מניינים!"
-"אז לא רק תפילה בציבור, אני גם צריך ללמוד תורה כל היום, אבל בצבא צריך לשמור במחסום! איך אני אלמד תורה אם אני שומר במחסום?"
-"זה נשמע שאתם מסתמכים על אנשים אחרים שישמרו עליכם"
-"אנחנו לא כי יש לנו את התורה. את יודעת מה כתוב בתורה? שהתורה מגנא ומצלא! ואת יודעת מה עוד כתוב בתורה? "עת לעשות לה' הפרו תורתך!" זה אומר שאני צריך להמשיך ללמוד תורה!"
ופה לצערי האוטובוס שלי הגיע לתחנה ונאלצתי לרדת. איחלתי לילה טוב לנהג (זה היה נהג אחר), פניתי לרדת מהאוטובוס ובמדרגה האחרונה הסתובבתי אל הניצים, הנפתי שתי אצבעות בצורת V, קראתי אליהם "פיס אן לאב!" וקפצתי אל המדרכה.
נשבע לכם שהוויכוח הזה התנהל ביניהם, כמעט מילה במילה איך שכתבתי כאן. במו אוזני שמעתי (היו גם עוד קצת דיונים בענייני נזקים וקנסות של גנבים).
ובזמן שגמרתי לצפות בהזיה האחרונה של רועי כפרי חשבתי לעצמי שלפעמים החיים עושים לנו איזה ניעור בעליית הגג ולפעמים חלק ממה שמאוכסן שם נופל לנו על הראש ולפעמים אחרי שמנקים את האבק זה דווקא יכול להיות נחמד.
אז שמתי באוזניות אלט ג'יי והגעתי לדירה ולקחתי לגימה ארוכה מהוויסקי שליד המיטה ואז, ביד אחת הבקבוק, בשניה המחשב ובכיס שוקולד הרשיז יצאתי למרפסת והתחלתי לכתוב.
43.2%

אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי להעביר שיחה.
הכול מסודר כמו שצריך, בנקודות על דף והשאר בזיכרון בראש.
המצגת והסרט במחשב ובדרך לשם ברכב אני יושב, חושב, ומתפלל.
רצים לי ימים שבועות וחודשים בראש,
רצים לי מחשבות פחדים ותפילות בראש.
רצים לי תובנות והבנות. ואני מתפלל...
שיצא מובן, שיצא רק לטובה. הרי לא לחינם הבאת לי את הניסיון הזה, לא? אני אמור לעשות עם זה משהו...
השיחה הייתה
"אתה באמת מאמין בזה?
אתה באמת חי ככה במאה אחוז?"
"אני לא סתם שואל, החבר'ה שמחכים לך הם לאו דווקא חבר'ה פשוטים, אני שמעתי על הסיפור שלך, ואין ספק שעברת דרך ארוכה ויש לך משהו חזק ביד, אבל החבר'ה לא יוותרו לך, קשה להם והם יישאלו שאלות קשות.
אז אני רק מכין אותך, אתה באמת מאמין בזה?"
הקפה התקרר לי ביד ואני מוצא את עצמי קצת בלי מילים...
אני נכנס לכיתה עם הקביים. החבר'ה כבר שם.
אני מחבר את הברקו, מפעיל את המצגת, מניח את הדף ומסתכל
"אתה באמת מאמין לזה?"
אני מסתכל לו בעיניים ורואה ייאוש.
"אתה באמת חי ככה במאה אחוז?"
"באמת אפשר להצליח למרות המציאות?"
ואני רואה שיש בשאלות שלו משהו אחר,
הוא מחפש פתח, לשבור חומה של ייאוש ושל אדישות שעוטפות אותו.
ואני לא מסוגל לענות לו.
כי אני יודע בתוך תוכי שאני בעצמי לא שלם עם זה, שלי בעצמי קשה עם זה.
ואני לא יודע מה לענות לו...
השקט מתארך ואני מוצא
ובדרך חזור כשהיינו רק אני והמחשבות שלי באוטו.
הרי אני יודע שזאת הדרך הנכונה. אני בטוח בזה.
רק בגלל שהאמנתי חזרתי ללכת בניגוד למציאות.
אז למה מול התסכול של ילד שישיסט, לא ידעתי מה להגיד?
מאז לפני כל שיחה אני נושא תפילה קטנה.
"השם שפתי תפתח - ופי יגיד תהילתך"

(הסיפור עצמו אינו אמיתי, והתובנות האישיות בו נולדו מכמה וכמה שיחות שהעברתי בשנה האחרונה. שהשם יזכה אותנו לכוון תמיד הכול לשמו יתברך.)

נכנסת לחדר בביטחון, כרגיל. בטחון שמחפה על העדרו של זה.
חדר נעים, אם כי משדר מעט משהו מרוחק.
"שלום", היא אומרת בנעימות.
אני מתיישבת. "שלום", אני עונה. ושוב הפנים רועד כעלה נידף, אך כולי מקרינה בטחון.
"איך נקרא לך?" היא שואלת.
נקרא היא אמרה. לא קוראים. אני אוהבת את זה.
"קוראים לי רעות. נקרא לי רעות הסתומה, הדפוקה, הבעייתית. רעות שאף אחד לא רוצה. רעות שאם לרגע אחד תשמוט כולם יגלו מי היא וישנאו.." אני כבר מתייפחת. "רעות שכולם אוהבים, בטוחים שהיא זוהרת,רעות שאף אחד לא מכיר באמת.. רעות שרוצה שהאדמה תפתח ותבלע אותה והיא תגמר ולעולם לא יהיה יותר רעות.." אני משתנקת. לא נותר בי כוח לדבר. היא מביטה עלי בעיניים חמות. מגישה לי חבילת ממחטות וממשיכה להביט בי בחום.
המבט שלה חודר, שובר לי את כל חומות ההגנה. ואני מתקלפת שכבה אחר שכבה.
היא רואה הכל, מיכל הזאת. הכל.
המבט שלה מגיע אל פנים הנפש. המקום שכוסה בכל הקליפות, בכל ההגנות.
"היא רועדת, שם", מיכל אומרת. אני מרימה אליה את המבט. "היא מפחדת.." היא ממשיכה. ושוב הדמעות. "ממה היא מפחדת?" היא לוחשת, "מה כואב לה?" "הכל" אני שוב בוכה "הכל. הכל. היא לא יודעת..."
אני מתפרקת. הכל צף. אין אוויר. הקירות סוגרים עלי. הכל חונק, דופק, גומר---
היא שולפת צעיף מהמגירה וקמה אלי. עוטפת את כתפיי ומחבקת.
"תבכי, רעות" רעות היא אמרה. עדין רעות. היא מעסה את כתפיי בעדינות.
אני ממשיכה לבכות, והיא שותקת.
היא מגישה לי דף, כוס מים ולוח צבעים. "ציירי את הפחד של רעות", היא מבקשת.
אני, הדף, המים, השחור והכאב. הכל מתערבל.
וכשאני יוצאת, מעט יותר מאוששת, היא רק מביטה בי ובעיניה מלטפת.


***
"איך קוראים לך?" היא תשאל. "רעות" אענה לה, זוהרת.

ב"ה
ואנחנו רצים, שריריינו צועקים לנו לעצור לחדול מלנוס אך מי שעצר מת
זעקות הקורבנות עוד מהדהדות בראשי ואת הסנדלים המוכתמים בדם בו בוססנו בצאתנו את העיר לפני מועד מועדים וחצי השלכנו
זהו היה בזבוז של סנדלים,אך זה עתה קנינו אותם מן הסנדלר מן הסימטה הקטנה והחשוכה ובראשי עולות עתה תמונות של גולגלות מושלכות ברחובות
גולגלות שהיו לאנשים זמן לא רב לפני כן ואולי גם סנדלרי בתוכם
זהו עתה אפשר

בחרתי בסיפור דווקא ולא בשיר כדי להתאמץ אשמח לביקורת

אי שם באיזור השמים, כמה דקות לפני לידה
'אז את לוקחת את זה ואת זה, תרדי במעלית עד שתראי שכתוב על הצג "קרקע" ותזדרזי. עוד מעט מתחילים שם למטה ואת לא יכולה לאחר'.
'רגע, אז מה יש לי שם בשקים שדחפת לי? אני לא לוקחת כל דבר'.
'רק דקה... אני אבדוק ברכיבים... אני רואה שיש לך פה עדינות, הקשבה, רצון טוב והרבה רגישות. יש פה עוד שק, אני אבדוק רגע מה הוא מכיל... כן... אממ... טוב, אז ככה, יש לך כאן עצבות, דיכאון, פחד, כעס ועצלות'
'אוהה, אני מבינה שאתם לא מרחמים עלי הפעם... עוד לא נרגעתי מהגלגול הקודם שהיה עמוס בצרות וכאב ואתם כבר מעמיסים עלי את כל הדיכאון הזה...'
'אה, רגע, אני רואה שיש בשק הזה עוד משהו'
'מה עוד יכול להתחבא שם...'
'אני רואה שיש לך כאן גם הרבה רגישות'
'הי, באיזה שק הרגישות? לא הקראת אותה בשק של התכונות הטובות?'
'תקשיבי, יש כמה תכונות שיכולות להיות בשני השקים. למעשה רוב התכונות הן ככה. במהלך השנים שתהיי למטה תחליטי באיזה שק את שמה כל אחת. את יכולה לנצל את הרגישות לחיוב, אבל את יכולה לנצל אותה לשלילה. את מבינה?'
'לא, לא הבנתי. זאת תכונה חיובית או לא?'
'את צריכה להזדרז, אז אסביר לך בקצרה ותחשבי על זה בדרך. בעיקרון התכונות שאנחנו נותנים הן דבר ניטראלי ואחרי שהנשמה יורדת היא מתחילה לבחור מה לעשות עם כל תכונה, לאיפה לשייך אותה. אמנם יש תכונות שמיסודן נוטות יותר לחיוב, למשל הקשבה, ויש תכונות שנוטות יותר לשלילה, למשל דיכאון, אבל אחרי הכל יש בחירה חופשית. זה העיקרון שמנחה אותנו במדור הזה של הפיזור. בחירה חופשית. את תחליטי מה לעשות עם התכונות שלך.
'אה... טוב, אני חושבת ש...'
'יופי, אז בדלת הראשונה ימינה, ישר עד הסוף ולרדת במעלית. את נכנסת לגוף בארץ ישראל, אז אין לך הרבה זמן בדרך. תחשבי על מה שאמרתי, ואל תשכחי להחתים את המלאך ביציאה ששכחת את כל התורה שלימדו אותך כאן, כן?'
'עד שלמדתי הכל? למה?'
'אמרתי לך, בחירה חופשית'.

שנת התש"ו חווה כפרית מבודדת אי שם בליטא:
מי היה יכול לצפות שצימאון האדמה ונדידת הציפורים והגעגוע לענן ישפיעו כך על הלבבות. כל מה שקרה בעונה ההיא היה תמוה כי מהרגע שהוא הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין בה.
היא ממש דומה לה. כשתי טיפות מים תאומות, עד שהיה נדמה שהיתה זו היא בעצמה. הוא היה צופה בה כבר חודשים שלמים, מתלבט בינו לבין עצמו, הייתכן?
הוא פחד מהאכזבה, לכן לא הניח לעצמו לצפות.

ט' אב ה'תשע"ו
ואחר האש - קול דממה דקה / מאת אבק ספרים
חרב הבית, ואני ישבתי היכן שישבתי ולא הזדעזעתי. כי לא ידעתי את אשר איבדתי. רק לאחר זמן, כשראיתי רעות רבות וצרות, האמנתי שכעת אני מבין מה אבד. ובאמונה זו התמדתי שנים מספר, עד שתפס בי אותו ישיש בעל פנים קמוטות חיוורות משהייה במחשכים ומחורצות סביב העיניים בשל דמעות אין קץ, ואמר לי: "בוא אחריי."
הישיש הצעיד אותי בסמטאות ירושלים העתיקה, אליה שבנו כמשחררים אחרי אלפיים שנות גלות, ותוך כדי הליכתנו

אשת חיל אומנות על קלף

בס"ד
"יודפת נפלה! יודפת נפלה!
הם הכניעו את יודפת!!"
אליאב פרץ בדהרה הביתה, מתנשם ומתנשף, ובעיקר נסער מאוד.
"אבא," הוא קורס על המחצלת, " אבא, יודפת נפלה.. אין סיכוי יותר."
אבא התיק את עיניו מחרבו, שעסק בהשחזתה, והרים את ראשו באיטיות אל אליאב המתנשף.
"על מה אתה מדבר, אליאב?"
"אבי, יודפת נפלה. זה עתה הגיע שליח משם. הוא מספר שעמד על אחד ההרים שסביב יודפת, בדרך לציפורי, וראה

"תקשיב," אמרה עידית לאורי, "ברגע שהבצק תפח קצת אתה פשוט מורח על העיגולים שוקולד ומכניס לתנור, זה הכל"
"סבבה" ענה באדישות
"מעולה, חייבת לרוץ... אל תשכח.. אני עוד כמה דקות חוזרת"
***
דפקתי על הדלת,
קריאת 'כן' נשמעה.
פתחתי.
וראיתי את אורי מורח שוקולד על חתיכות בצק.
הנחתי את התיק שלי על הכיסא והצצתי למטבח.
"מה את עומדת שם ומסתכלת? כנסי" אמר לי בחיוך.
"אני מחכה לעידית, צריך עזרה?" שאלתי.
"לא תזיק"
חייכתי והפשלתי מעט את השרוולים שלי.
הוא הסתכל עלי, לא יכולתי לעצור את עצמי מצחוק. ולא, לא בגלל החיוך שלו, היתה לו נקודה קטנה של שוקולד
***
"אורי! מה זה היה המבט הזה??" שאלה עידית בהפתעה.
אורי רק הרים גבה, חייך ושתק.

בס"ד

ככל שהתקרב ר"ח אב כך גברה התרגשותו של עקיבא. דווקא בימים הללו שמרבים בעצב ואבלות, נתפסו אצלו כימים של אושר. כולם מסביבו חשבו שהוא משוגע, לא הבינו מה עובר עליו, אבל האמונה בליבו הייתה חזקה מהם.

חליפה הייתה לו, לעקיבא. חליפה יקרה, כזאת שקונים רק פעם אחת והיא אף פעם לא מביישת את האדם שלובש אותה. אבל עקיבא לא היה לובש אותה כלל. החליפה הייתה יושבת כל הזמן בארון ומחכה. ימים ספורים

ישון נפרד מאחותו ברגשות מעורבים. מצד אחד, הוא חשש לשלומה של האישה הגבוהה שנחתה משום מקום, ומיהר ככל יכולתו למצוא את הגמד. מצד שני, מילאה אותו הרגשה נעימה ותחושה בלתי מוכרת – אחותו דואגת לו, אכפת לה ממנו! הוא תמיד ידע שחרף כל הריבים המטופשים ביניהם והתחרות הסמויה שליוותה אותם במשך כל השנים, הם סוף סוף אחים, והאמת הזאת חזקה מהכול, אבל הוא מעולם לא ראה איך האמת הזאת מתבטאת ביחסים ביניהם.
לצד הדאגה שלו לשלומה של הזרה והדאגה של אחותו לשלומו שלו, הייתה עוד תחושה שהלכה והתגברה בו ככל שהתרחק מהעגלה ההפוכה. פחד. הוא לא חשב על כך יותר מדי כשהכריז שהוא הולך להזעיק את הגמד. אבל עכשיו, אחרי שדעך כוח האבירות שהתעורר בקרבו קודם, הוא התחיל להבין מה עשה. הוא ירד מרצונו החופשי מהשביל, מהדבר היחיד שמגן עליו בעולם זר ומנוכר. ולאילו סכנות הוא הכניס את עצמו? יש את אנשי החתול האכזריים... יש את המכשף
ישון נכנס לכפר החרב בריצה. סרחון נורא קידם את פניו. נראה שהשביל הגן עליהם גם מהסירחון הזה, כי ישון התחיל לחוש בו רק כשירד מהשביל. הריח נדף מחורבות הכפר המפויחות והרתיע את ישון לא פחות מהעשן הכחלחל המסתורי שעלה מכל עבר.
הוא הגיע במהירות אל כיכר הכפר. מקרוב, החורבן היה גדול אף יותר ממה שנראה לו בעומדו בשביל.
ישון עצר בכיכר העיר בתקווה למצוא רמזים למקום שפנה אליו הגמד. הוא לא היה צריך לחפש זמן רב. עקבותיו של הגמד נראו בבירור צועדות מכיכר הכפר צפונה, לעבר צידו הנגדי של הכפר. לצד העקבות הכבדים של הגמד, הבחין ישון בעקבות אחרים, אנושיים, מאורכים. הוא הניח שאלו עקבותיו של העגלון. הוא שיער שהגמד עקב אחרי העקבות הללו עד שמצא את העגלון, וכעת הוא כנראה מנסה לשכנע אותו לשוב איתו לעגלה. מעניין מה יאמר העגלון
משהו הטריד במיוחד את ישון בתוך כל החורבן הזה, משהו היה חסר, אך ישון לא הצליח להגדיר לעצמו מה.
הוא עקב אחרי העקבות. מסלול העקבות התפתל עם פיתולי רחובות הכפר. משביל האור, עשה הכפר החרב רושם של כפר קטנטן, אך עכשיו, כשהעמיק ישון בתוכו, התגלה שהכפר גדול הרבה יותר ממה שחשב. ובכל זאת, גם לכפר הזה היה סוף. מרחוק הבחין ישון בחורבות האחרונות של הכפר. הוא הגיע אליהם בריצה ובלם את עצמו ממש ברגע האחרון.
אחרי הבית החרב האחרון של הכפר נפערה תהום עמוקה. אם לא היה מבחין בה בזמן, היה נופל לתוכה. הוא צעד שלושה ארבעה צעדים לאחור, ליתר ביטחון, וסקר את הסביבה. בסמוך לתהום נראו שרידים של גדר שבוודאי שמרה על העוברים והשבים לבל ייפלו לתהום. הוא תהה לעצמו מה הביא את האנשים להקים כפר סמוך כל כך לתהום קטלנית שכזאת.
ישון השתטח על הקרקע והתקרב חזרה לעבר התהום בזחילה מחשש ששפת התהום תקרוס מתחת לרגליו. כשהגיע אל התהום, הציץ פנימה וחיפש את קרקעיתה, אך לשווא. התהום הסתיימה בחור שחור.
מוזר, חשב לעצמו, העקבות ממשיכים עד לקצה התהום, אך אין שום סימן לנפילה לתהום, נראה כאילו שני הצועדים המשיכו לצעוד באוויר מעל התהום!
בעודו תוהה לאן נעלמו העקבות, הרגיש לפתע שמישהו רוכן מעליו. הוא הרים את ראשו באיטיות מעלה. מעליו ראה שער ערמוני עבה וארוך. השער צנח מראשו של גבר צעיר גבוה, שפניו נאים ובוטחים.
הזר הביט כמו ישון בעניין אל תוך התהום. אבל בניגוד לישון, הוא עמד על שפת התהום במלוא קומתו בלי כל פחד. ישון לא ידע מה לומר.
"אל תדאג," אמר לו הגבר הזר בלי להסיט את עיניו מהתהום, "החבר השריונאי שלך לא נפל לתהום, הוא במקום מבטחים."
ישון גרר את עצמו לאחור והתיישב במקום שנראה לו בטוח מהתהום אך לא רחוק מדי מהזר. "אה..." השיב לגבר הגבוה, "תודה לך אדוני... אבל, על איזה שריונאי אתה מדבר?"
הזר לא מיהר לענות, ולישון הייתה הזדמנות לסקור את כל דמותו. האיש היה לבוש בבגדי נווד חומים ומהוהים. שמלתו הארוכה הסתירה את רגליו, ורק ידיו השרוטות ומכוסי הכוויות הציצו מבעד לשרוולים הרחבים של גלימתו. שערו הארוך נשפך על כתפיו ועורפו. הוא היה חגור באזור עור רחב. נרתיק עור היה תלוי לו מכתפו עד ירכו ברצועת עור עם אבזמי מתכת זהובים. בידו אחז מקל הליכה ארוך ועבה.
אחרי כמה רגעים נראה הזר כמתעורר מחלום. הוא הפנה את ראשו לעבר ישון בעודו ממשיך לעמוד ממש על קצה התהום. "השריונאי הזקן ההוא," ענה לשאלת ישון, "אתה אולי מכיר אותו בכינוי גמד, אבל גמדים יש רק באגדות... בעולם שלנו הם נקראים שריונאים."
"אתה מתכוון שראית את אחאיים?" השיב ישון בשמחה, ותחושת הקלה הציפה אותו, "פחדתי שהוא נפל לתהום הזאת! העקבות שלו נראים כאילו הם ממשיכים אל מעבר לתהום, וגם לא ראיתי שום סימנים שהוא נפל לתוכה."
"הבט היטב אל התהום," פקד הזר והצביע בידו אל מעבר לתהום, "דמיין שהתהום איננה קיימת, דמיין שבמקומה מתמשכת דרך סלולה אל ההרים."
ישון לא היה טיפוס שמתווכח. הוא ציית מיד לפקודה. הוא הביט לעבר התהום וניסה לדמיין את מה שתיאר לו הזר. הוא דמיין שהתהום פשוט איננה קיימת. שבמקומה ממשיכה דרך ארוכה היוצאת מן הכפר וממשיכה אל הרים גבוהים מכוסי שלג הנמצאים במרחק.
"דמיין היטב!" חזר הזר הגבוה וציווה עליו.
ישון עצם את עיניו ודמיין שמשני צידי הדרך צומחים עצי ברוש גבוהים עמוסי אצטרובלים. הוא דמיין שההרים שהדרך מובילה אליהם כה גבוהים עד שהם מגיעים לשמיים, ועננים מסתירים את פסגותיהם. הדרך שהוא דמיין הייתה שונה מהשביל הזוהר המרוצף במרצפות אור, היא הייתה דרך עפר אפורה הסלולה בפשטות, מתפתלת לה בין הגבעות.
"דמיין היטב!" חזר הקול המצוה של הזר.
כמה קילומטרים מהכפר, בסמוך לדרך המדומיינת, ראה ישון בדמיונו מחנה פליטים גדול. אוהלי בד ואוהלי עור היו נטועים במישור שהשתרע בין כמה גבעות בהמשך הדרך. בין האוהלים הוא ראה ילדים מתרוצצים. נשים היו ישובות סביב מדורות ומכינות תבשילים למשפחותיהן. הגברים היו פזורים בכל מקום. היו שעמדו חמושים ודרוכים סביב למחנה, שומרים במשמרות על המחנה. היו שיצאו ללקט מזון ולצוד צבאים בשדה מרוחק. קבוצה של אנשים זקנים
הפליטים דמו זה לזה. לבושם הבהיר היה בולט כנגד עורם השחום. שער ראשם, הן של הגברים הן של הנשים, היה שחור כפחם. כולם ענדו לצווארם שרשרת, ובה תליון בצורת הסהר, שהרונים.
כולם נראו כך – פרט לשני האנשים שעמדו בצד. אחד היה בעל שער בלונדיני והוא חבש כובע עור מרופט לראשו. הזר השני היה נמוך בהרבה משאר האנשים והיה לבוש שריון זהב נוקשה. על ראשו חבש כובע מתכת שבולטים ממנו שני קרני פלדה.
"אחאיים והעגלון!" קרא ישון ופקח את עיניו. המראה נעלם. לפניו נותרה רק התהום העמוקה והנווד הזר שהביט בו בעניין.
"כפי שחשבתי..." הרהר הזר וחיכך באצבעו את סנטרו, "ניחנת בראייה סגולית. גם אתה שייך בוודאי לאומה המנודה."
"מה?" ענה ישון ומצמץ בעיניו. המראה שדמיין לפני רגע היה אמיתי כל כך, ואילו התהום שחזרה ונפערה לפניו כשפקח את עיניו הייתה נראית כחלום רחוק. אבל היא הייתה שם, שני צעדים לפניו, הוא ראה אותה בעיניו!
"העיניים מכזיבות פעמים רבות..." אמר לו הזר, כאילו קרא את מחשבותיו. הוא הניף את מקל ההליכה שלו מעל התהום, ולעיניו ההמומות של ישון התפוגגה התהום ונעלמה! במקום התהום, הלכה והופיעה הדרך האפורה שדמיין ישון בעיניים עצומות, ובמרחק נראו ההרים הנוגעים בשמיים. הכול קרם עור וגידים לפניו ונראה אמיתי לחלוטין.
"מה?! אבל איך? איך זה ייתכן?" ישון לא הצליח להסביר את שרואות עיניו.
"האמת והשקר משמשים בערבוביה בעולם הזה," הסביר הזר, "התהום שראית לפני כמה דקות איננה אמיתית. היא אשליה. תעתוע. היא נועדה להטעות אנשים פשוטים שלא ניחנו בראייה סגולית. אני כמובן רגיל לטריקים האלה... אך לך זה חדש. ובכל זאת, לא נדרשת ליותר מהדרכה בסיסית ממני כדי לראות את האמת בעיני רוחך. אכן, מהאומה המנודה אתה."
"ועתה," אמר הזר בלי לחכות לתגובת ישון, "עליי להמשיך בדרכי. אתה מבין, אני נמצא במשימה חשובה מעין כמותה. והמשימה הזאת דורשת זמן רב משציפיתי. אתה יכול להמשיך בדרך. השריונאי שלך ישמח לראות אותך. אך לא יהיה לך פשוט לשחרר אותו מבני השהרון."
"תודה לך אדון," ענה ישון ונעמד על רגליו, "אלך אליו. האם תוכל לומר לי מה שמך? שמי ישון."
"ישון? שם מוזר... מעולם לא שמעתי שם כזה," הרהר הזר בקול. "אתה שואל לשמי? ובכן, הוא לא חשוב כל כך על כל פנים, לא לך. ועכשיו, כפי שאמרתי, עליי להמשיך במשימתי."
הזר כבר הפנה את גבו וכמעט התחיל לצעוד לתוך הכפר, אך אז נעצר לרגע והסתובב שוב לעבר ישון. הוא שלף מחגורתו שקיק קטן והושיט אותו לישון. "שמור על השקיק הזה, הוא יכול להועיל לך בהמשך הדרך. פתח אותו רק במקרה סכנה אמיתי. בהצלחה." ובמילים אלו פנה שוב וצעד אל תוך הכפר.
ישון עקב אחר הזר במבטו עד שנעלם בין חורבות הכפר. הוא בחן את השקיק שקיבל וקשר אותו לחגורתו, לצד נאד המים של גדג. הוא הביט שוב אל הדרך שנפרשה באורח פלא לפניו ויצא לדרכו.

האחים מיהרו אחרי הגמד הרוטן. ישון לא הבין איך רגליים קטנות כל כך יכולות לצעוד במהירות שכזאת. הגמד הגיע בקושי לגובה סנטרו של ישון, הוא היה לבוש בשריון זהוב כבד למראה, את ראשו כיסתה קסדת זהב, שממנה בלטו שני קרני פלדה. זקן אדמוני עב ומסובך ירד מפניו כמעט עד ברכיו. המראה המשונה שלו היה עשוי לעורר אימה, אך גם צחוק, תלוי ברואה. אבל לא משנה מה המראה מעורר במתבונן, לטובתו האישית, כדאי לו להתאפק ולשמור
"הדרך עוד ארוכה?" שאלה דיה בקוצר רוח, "אנחנו צועדים כבר שעות!"
"אנחנו צועדים בקושי חצי שעה," ענה הגמד ברוגז, "ותפסיקי כבר לקטר!" הוא פנה לישון ושאל, "איך אתה מצליח לסבול את הקיטורים האלה?"
"מתרגלים לזה..." נאנח ישון.
"את האבא שלכם אף פעם לא שמעתי מקטר ככה," המשיך הגמד בלי להסתכל לעברם, "למרות כל מה שעבר עלינו בדרכים, אף פעם לא התלונן ככה. תמיד הלך בגאווה, בראש מורם, הוא היה גבר!"
"טוב," ענתה דיה, "אני לא גבר! אפילו לא סיפרת לנו לאן אנחנו הולכים! ואנחנו רק הולכים ומתרחקים מהבית!"
"בית?! על איזה בית את מדברת?" גיחך הגמד ואז נאנח, "מהבית שלכם הזה לא נשאר כלום! אפילו את השער של הכפר הם החריבו, ובלי השער – אין בית! אני לא מבין איך בכלל הצלחתם להינצל משם! יש לך מזל שהאבא שלך לימד את האח שלך איך לשוט בגזע הלֵאוּן, אחרת, הייתם נמצאים עכשיו איפה שכל הכפר שלכם נמצא!"
דיה השתתקה. הגמד צודק. אין בית יותר. אין כפר. אין לאן לחזור. ולאן בעצם יש להם ללכת? עד עכשיו, כל מה שעשו היה רק להתרחק ממה שהיה פעם הבית כדי להינצל מהגורל שהיכה בכל תושבי הכפר. עכשיו הם פליטים, ובליבה ידעה דיה שעליה להודות לאחאיים שהסכים להוביל אותם לאן שהוא, יהיה איפה שיהיה. לפחות הם יצאו מהנהר הנורא ההוא.
גם אחאיים הגמד שנא את הנהר, אבל בניגוד לדיה, שהייתה שחיינית מיומנת, הגמד לא ידע לשחות, וגם לא היה יכול לשחות, ועם כל המשקל שנשא עליו, הוא ישקע במים בשניות. מסיבה זו, בחרו הוא ואחיו הגמדים להתגורר הרחק מהנהר. זו אפוא הסיבה שהם צעדו כבר חצי שעה בדרכם, והיו עתידים לצעוד עוד שעות רבות.
ישון העדיף לשמור על שתיקה בדרך. ההיפרדות מהסירה היקרה שלו הייתה קשה, אך הוא ידע שאין ברירה. הוא קדח במו ידיו חור בקרקעית הסירה שהצילה את חייהם ונתן לה להתמלא במים ולשקוע אל קרקעית הנהר. הוא נפרד ממנה לשלום במבטו, ואחר פנה להצטרף אל אחותו והגמד.
הפגישה עם הגמד בצידו השני של ההר לא הייתה מקרית. הגמד המתין להם שם. השמועה על חורבן כפרי הדייגים שעל הנהר התפשטה במהירות באמצעות בעלי הכנפיים מוליכי הקול שטרחו להפיץ את השמועה בכל מקום. מששמע זאת, מיהר הגמד לצאת לדרכו והמתין בדריכות על שפת הנהר, כפי שהבטיח לרָמוּעַ לפני שנים. רמוע היה בן ברית נאמן, ואחאיים, כמו כל בני גזעו, מעולם לא עבר על הבטחתו.
הסירה עם האחים הגיעה מאוחר משציפה, הוא כבר החל לחשוש שלא הצליחו להימלט או שקרה להם משהו בדרך. אך בבוקרו של היום העשירי הוא הבחין בסירה היוצאת לאיטה מהפתח הקדום שבתחתית ההר. כשהתקרבה הסירה, נעמד הגמד וצעק לעבר הילדים: "רמוע! רמוע!". מששמעו קול קורא את שם אביהם, הם זינקו בבהלה, והסירה כמעט שהתהפכה. דיה התעשתה מהר כשזיהתה את חברם הוותיק של אביהם, וישון מיהר לכוון לעברו את הסירה.
"מנוחה!" קרא הגמד אחרי שעת הליכה רצופה בקצב מהיר, ושני האחים קרסו על האדמה. אחאיים שלף מתרמילו שני גרגירי יער בגודל אפונה והושיט אותם לאחים. "בתיאבון! זה אמור להחזיק אתכם עד מחר בצוהריים לפחות!"
"זה בסך הכול גרגיר!" התלוננה דיה, "לא תודה, אנחנו נסתדר עם האוכל שהבאנו איתנו," אמרה ופתחה את התרמיל שסחב אחיה.
אך ישון בלע את הגרגיר. אחרי כמה רגעים אמר בהערכה, "גרגיר מָאן. חשבתי שהוא אגדה, מאיפה הצלחת להשיג אותם? על פי הסיפורים, הגרגירים האלה גדלים רק בהרי הרמכּל! לא ייתכן שהיית שם!"
אחאיים נהנה מההתפעלות וההערכה בקולו של ישון. "הייתי רוצה מאוד להגיד לך שהייתי שם, בחור צעיר, אבל הגמדים, הם אינם משקרים לעולם. לא. לא הייתי שם. אבל פגשתי מישהו שהיה, והוא מכר לי אותם תמורת כמה אבנים..."
"מה מיוחד כל כך בגרגירים האלה?" שאלה דיה והמשיכה לחטט בתרמיל בחיפוש אחר שאריות מזון.
"הגרגירים האלה אולי קטנים, אבל יש בהם מספיק בשביל להחזיק אדם בוגר ליום שלם," ענה ישון, "הם חלומו של כל ספן! אם אתה יוצא להפלגה עם ארגז מלא גרגירים כאלה, אינך צריך לחשוש לדבר. אבל הייתי בטוח עד עכשיו שזו אגדה בלבד."
"כשאתה גר בכפר דייגים קטן לצד הנהר," אמר הגמד ומתח את איבריו, "כל דבר נשמע לך אגדה. אבל כשאתה יוצא לדרך, אתה מגלה שחיים בכפר קטן הם אגדה, והחיים שבחוץ אמיתיים הרבה יותר."
"לא יודעת מה איתכם," אמרה דיה ובלעה את הגרגיר שלה אחרי שהתייאשה סופית מהתרמיל המרוקן שלהם, "אבל אני מעדיפה את האגדה של כפר הדייגים מהשיטוטים במקום הנידח הזה. איפה אנחנו בכלל?"
ישון הביט לצדדים, גם הוא שאל את עצמו את השאלה הזאת. בהתחלה, כשעוד היו קרובים לנהר, הם צעדו על דשא, ועצי ערבה ענקיים הצלו עליהם, אבל אחרי כחצי שעה נעלמה הצמחייה האופיינית לסביבת הנהר, ובמקומה הופיעה צמחייה שישון לא ראה מימיו. אחאיים כיוון אותם לעבר שביל סלול, ומאז הם צעדו עליו כבר יותר מחצי שעה.
"לא משנה איפה אנחנו עכשיו," ענה הגמד בביטול לשאלה של דיה. הוא כיתף מחדש את התרמיל שלו, התמתח וקרא, "מה שחשוב הוא היעד שלנו. והיעד ההוא, המקום ההוא עוד רחוק מאוד! קדימה! אנחנו ממשיכים!"
ישון קם על רגליו, כיתף אף הוא את התרמיל שלו והתחיל לצעוד אחרי הגמד. אבל דיה התעכבה קצת אחריהם. היא קמה, יישרה את בגדיה, ניערה את שערה, ובדיוק כשהתכוונה להמשיך אחריהם, שמעה ייללת חתול. היא הביטה ארצה וראתה חתולה זהובה משתכשכת ברגליה. "איזו חתולה יפה!" קראה דיה ושלחה את ידה ללטף אותה. החתולה התענגה מהליטוף.
"מאחורי אוזן ימין, אם לא אכפת לך..."
"סליחה?!" התפלאה דיה והביטה לצדדים, "מי אמר את זה?"
"זו אני, מי שאת קוראת לה חתולה."
דיה הביטה על החתולה ונתקלה במבט מחייך. "מאחורי אוזן ימין, אם לא אכפת לך," אמרה שוב החתולה.
"חתולה מדברת?!" נבהלה דיה והחזירה את ידה לאחור במהירות, "אני בטח חולמת!"
"לא שמעת מה אמר לך קודם הרוטן ההוא," השיבה החתולה והתשכשכה שוב ברגליה של דיה, "כשחיים בכפר דייגים קטן, כל דבר נשמע כמו אגדה... וחוץ מזה, אינני חתולה."
"כן?! אז מה את?" נרגעה דיה וחזרה ללטף אותה, הפעם מאחורי אוזן ימין, "לי את נראית די חתולה, חוץ מזה שאת מדברת, כמובן."
"עצמי את עינייך, ספרי עד שלוש, וכשתפקחי אותן תגלי מי אני באמת." לדיה זה נשמע די מטופש, אבל בכל זאת, לא כל יום שומעים חתולה מדברת...
"טוב... אם את כל כך רוצה..." דיה עצמה את עיניה וספרה. אחת... שתיים... שלוש... היא פקחה את עיניה. החתולה כמובן עדיין עמדה שם, אבל כעת לא הייתה זו חתולה רגילה. החתולה עמדה על שתי רגליה, כמו בן אדם. היא הייתה גדולה וגבוהה יותר, בערך בגובהו של אחאיים. היא הייתה מכוסה בגלימה מפוארת ומקושטת בשלל צבעים. ראשה היה מכוסה במטפחת מעוטרת שנשפכה על כתפיה וגבה. על המטפחת ניצב כתר זהוב.
דיה נרתעה לאחור. "מה?! איך ייתכן?! מה קרה פה?!"
"כבוד הנסיכה גטום," נשמע קולו של אחאיים מאחורי דיה, "לכבוד הוא לנו לפוגשך, אך במחילה מכבודך, מה את עושה כאן באמצע הדרך?"
כשדיה הביטה לאחור, היא ראתה את אחאיים הגאה רכון על ברכיו בהכנעה לפני החתולה בגלימה. ישון עמד מאחוריו והביט במחזה בהפתעה.
"אז אלו שני הילדים? שמעתי שהם במנוסה," ענתה הנערה־חתולה בעניין, "אתה חושב שהם באמת יצליחו? הם לא נראים לי חכמים או גיבורים במיוחד..."
הגמד לא ענה לה, אך שלח לעברה מבט מתחנן כדי שלא תמשיך לדבר. דיה קלטה את המבט הזה והבינה את משמעותו, "נצליח במה?" אמרה בקול מתגרה, "מאיפה שמעת עלינו? ולאן נעלמה החתולה הזהובה המדברת?"
"כפי שאמרתי לך, נערה," ענתה הנערה־חתולה בחיוך, "אינני חתולה. אני חתולר. הגזע שלי אומנם קרוב משפחה רחוק של גזע החתולים הנחות, אבל אנחנו מעדיפים שלא לדבר על זה... בניגוד אליהם, אנחנו יכולים ללבוש גם צורת חיה וגם צורה אנוש. אנו גם יכולים לדבר. וכמובן, יש לנו הרבה יותר שכל..."
"למה אחאיים קרא לך נסיכה?" התקרב ישון ושאל.
"כי אני נסיכה, כמובן!" צחקקה החתולר, "אחרת, למה יש כתר לראשי?! למה שלא תבואו להתארח בארמוני? הוריי ישמחו לפגוש אתכם!"
הגמד נדרך. "רוב תודות הוד מלכותך... אבל יש לפנינו עוד דרך ארוכה, אולי בפעם אחרת..."
"לי זה דווקא נשמע רעיון מוצלח!" קראה דיה, "תמיד רציתי לראות ארמון, ולא תזיק לנו קצת מנוחה ותנאים הולמים. תגידי, הנסיכה, הארמון שלך רחוק?"
"מה פתאום רחוק!" המשיכה הנסיכה לצחקק, "זה ממש קרוב לפה, עשר דקות ואנחנו שם! בטח לא יפריע לכם לשכב על מצעים נוחים ולשתות מהיין הידוע שלנו..."
"לא יפריע בכלל!" אמרה דיה מיד, "אנחנו באים!"
"אנחנו לא באים לשום מקום!" קבע הגמד בקול נחרץ ונעמד על רגליו. "עם כל הכבוד, הנסיכה, אין לך שום זכות לכפות עלינו למלא אחר הוראותייך על השביל. זו פגיעה בכללי הגזעים, הורייך לא ישמחו לשמוע שהפרת את הברית!"
הנסיכה לא התרשמה מאיומי הגמד. היא המשיכה בצחקוקה, "מי אמר לכפות?! חבל שאתה מתרגז, בסך הכול הצעתי הצעה ידידותית לחברתי האנושית... ובכן, מה את אומרת?"
"אני אומר שנמשיך עם אחאיים," התערב ישון לפני שדיה הספיקה לענות, "אבא שלנו סמך עליו, תמיד נוכל לחזור ולבקר אותך בארמון, הנסיכה. אנחנו מודים לך, אבל נשמח לבקר ביום אחר..."
אבל דיה חשבה אחרת. "לא יודעת מה איתכם, אבל אני הולכת עם הנסיכה!" ואחר המילים האלה היא עשתה את הטעות הגדולה ביותר בחייה. דיה צעדה אל מעבר לשביל. ברגע שעשתה זאת, נדלקו עיניה של הנסיכה. "היא שלי עכשיו, גוש פלדה!"
אחאיים נבהל וניסה להושיט יד לתפוס את דיה, אך הנסיכה הפכה בין רגע לחתולה ושרטה את ידו בכוח. השריטה הייתה כה חזקה, עד שכפפת הזהב שלו התבקעה לשניים! דיה שמעה את הרעש והביטה לאחור. כשראתה את עיניה הזהובות הנוצצות של החתולה היא הבינה מיד שטעתה. עיניה מילאו את דיה בפחד.
"אה... בעצם, במחשבה שנייה..." גמגמה דיה והחלה לחזור לכיוון השביל, "אני חושבת שבכל זאת נבוא לבקר בפעם אחרת, אנחנו באמת ממהרים..."
"אל – תזוזי!" סיננה החתולה באיטיות וחזרה למראה הנסיכותי שלה. היא השמיעה ייללה שנשמעה יותר כמו צווחה, וכמו משום מקום, הופיעו ארבעה אנשי־חתול, חתולרים. הם היו מצוידים בחרבות מעוקלות ובטפרים שלופים, ראשם היה מוגן בקסדות נחושת.
אחאיים השמיע קריאת קרב ושלף את גרזן הפלדה שלו. הנסיכה צעדה לאחור ונתנה לארבעת חיילה להתקרב אל דיה. אחד מהם הושיט את ידו לתפוס אותה, אך נענה במכת גרזן עזה שהעיפה אותו לאחור.
שני רגעים אחר כך הפך המקום לזירת קרב נוראה.

גמלא אזל למבעי קרני אוני דהוו ליה גזיוה מיניה
דיה הייתה משוכנעת שאלו המילים החקוקות בכותרת העמוד. היא עמלה קשות לזהות את האותיות המתפוררות. האמת, היא הופתעה שבכלל הצליחה לזהות את האותיות. מי יודע לפני כמה שנים הן נחקקו כאן ובאיזה כתב השתמשו אז... אך מסתבר שבני הכפרים שלאורך הנהר ממשיכים להשתמש באותן אותיות עתיקות גם היום. אבל השפה, ובכן, השפה שונה לחלוטין. היא לא הצליחה להבין אפילו מילה אחת מהמשפט המשונה הזה. היא אפילו לא ידעה איך נכון לקרוא
דיה המשיכה להתבונן באותיות העתיקות, כאילו ציפתה שאם תתבונן בהן חזק ותתאמץ הן יתחילו להיות מובנות לה יותר. אך למעשה, ככל שהתבוננה בהן יותר כך הן נהיו ברורות פחות. היא לא שמה לב, אבל האור האפלולי ששרר בחלל התת קרקעי הלך ונמוג, וחושך כבד תפס את מקומו. רק אז תפסה דיה שהשמש שוקעת בחוץ, וגם מעט האור שהצליח להסתנן לכאן במהלך היום – הולך ונעלם. עוד כמה דקות תשרור כאן אפלה מוחלטת.
ובאמת, בתוך כמה רגעים היא לא הצליחה לראות כלל את האותיות. בשברירי האור האחרונים היא מיהרה וגלשה בזהירות מהעמוד וקפצה לסירה. הנחיתה שלה בסירה העירה את ישון. "קום! קום מהר!" פנתה אליו בגסות, "מה נרדמת?! אנחנו חייבים להסתלק מכאן! עוד שנייה יהיה כאן חושך מוחלט ולא נוכל לצאת מכאן עד הבוקר!"
ישון קפץ ממקומו, הוא לא תכנן לישון זמן רב כל כך, אבל העייפות הכניעה אותו, אם דיה לא הייתה חוזרת לסירה הוא בוודאי היה ממשיך לישון עד אור הבוקר. הוא סקר את הסביבה והבין שאחותו צודקת, אבל כבר היה מאוחר מדי. לרגעים אחדים הוא עוד הצליח לראות את אחותו המרוגזת והמבוהלת עומדת מולו בבגדים מטונפים ובשיער מפוזר ומלוכלך מהאבק שדבק בה מהעמוד העתיק כשנצמדה אליו אחר צאתה מהמים.
"איפה אתה?" אמרה דיה, ופחד נשמע בקולה, "אני לא רואה כלום! אוף! למה לא הזזת את הגזע הזה כשאמרתי לך?"
אולי בגלל שנחתת בסירה רק לפני שנייה?! רצה ישון להטיח בה, אבל הוא ידע שאין טעם, היא תמיד תאשים אותו, לא משנה מה יקרה, אפילו אם האשמה כולה שלה, כמו עכשיו למשל. הוא העדיף לשתוק. הוא היה עייף מדי לריבים, וגם החושך והשקט ששררו במקום יצרו אווירה של דממה.
"נישאר כאן הלילה," לחש ישון לכיוון שלה, "אין טעם להתקדם בחושך הזה, ממילא שנינו צריכים מנוחה. נמשיך בבוקר, כשאור השמש יחדור שוב למקום". דיה המשיכה לקטר ולרטון במקומה, אך הוא התעלם ממנה. הוא חזר לתנוחת השכיבה שלו ועצם את עיניו שוב.
אבל אחרי מה שנראה לישון שתי דקות, טלטלה אותו דיה ולחשה לעברו בפחד, "פקח את העיניים שלך ואל תשמיע מילה, יש כאן עוד מישהו חוץ משנינו!"
ישון עשה כדבריה. כשפקח את עיניו, התפלא ישון לגלות שהחשכה נחלשה במקצת. אור בקע ממקור נסתר כלשהו. הוא התרומם לאט ובשקט ועבר לישיבה. דיה הייתה קרובה אליו, עיניה היו מפוחדות. בידה האחת סימנה לו לשמור על שקט, ובידה השנייה סימנה לו להביט אל עומק החלל, אל בין העמודים המתמשכים אל האין־סוף. ישון הביט לכיוון שאליו הצביעה. במרחק של כמה עשרות מטרים מהם שטה במים רפסודת עץ קטנה, כמטר על מטר גודלה. הרפסודה הייתה
"מה זה?" לחש ישון, אך דיה סימנה לו להמשיך לשמור על השקט.
"זו נערה," לחשה אליו, "תִראה, היא הולכת ומתקרבת אלינו. נרדמת בשנייה, אבל אני לא הצלחתי להירדם. היה לי קר. וחשוך. לפני כמה דקות הרגשתי שהחושך הולך ונחלש, וכשהסתכלתי סביב ראיתי את הרפסודה הזאת. בחנתי אותה טוב לפני שהערתי אותך, יושבת שם נערה, אני בטוחה."
האחים התכופפו בסירה וצפו ברפסודה ההולכת ומתקרבת אליהם. כשהייתה קרובה יותר, הבחין גם ישון שנערה יושבת באמצע הרפסודה. כעת היה אפשר לראות שסביב לנערה עופפו שלוש ציפורים קטנות. האור שהאיר את האפלה בקע מהן. כל ציפור זהרה באור אחר. אחת זהרה באור כחול חיוור, השנייה באור צהבהב והשלישית באור לבן בוהק. הן עופפו סביב לנערה, וכל כמה שניות התיישבה אחת מהן על אצבעה המושטת.
היה קשה לראות ממרחק כזה ובאור חיוור כל כך את פניה של הנערה, אבל ישון הבחין ששערה שחור, והיא לבושה בשמלה לבנה ארוכה, אך רגליה היו יחפות. עורה היה לבן וחיוור כל כך, כאילו מעולם לא ראה את אור השמש. ידיה, שהציצו מעט מהשרוולים הרחבים של שמלתה, היו דקות ושבריריות. לרגע תהה לעצמו ישון אם היא בכלל יצור חי, או שהיא מעין פסל עתיק שנותר כאן לפני שנים עם העמודים המתפוררים.
אבל הנערה לא הייתה פסל. היא הייתה אמיתית לגמרי. ובדיוק באותו רגע פנו פניה לעבר הסירה של האחים. היא ראתה אותם, לישון לא היה ספק בכך. הוא קפא במקומו והרגיש שגם אחותו עצרה לרגע מלנשום.
הנערה הסיטה קווצת שיער שחורה שכיסתה את עיניה והתמקדה בהם. ישון חש שהמבט של הנערה חודר לעצמותיו, לא, יותר מזה, כאילו היא קוראת את מחשבותיו, ואולי אפילו יותר מזה, כאילו היא חודרת לנשמתו ומגלה את סודותיו הכמוסים ביותר. הוא נעץ בה מבט. הוא ידע שזה לא מנומס, אבל לא הייתה לו ברירה אחרת. הוא פשוט היה קפוא.
הרפסודה המשיכה להתקרב לעברם לאיטה. כשהתקרבה עוד יותר, הבחין ישון שעיניה של הנערה זוהרות בצבע ירקרק. שלוש הציפורים שלה התעופפו מהרפסודה לעבר הסירה החבוטה. הציפור הצהבהבה נחתה על חרטום הסירה, לא הרחק ממנו. הציפור הכחולה נחתה בירכתיים, ליד התרמיל שלהם. רק הציפור הלבנה המשיכה לעופף באוויר, ממש מעליהם, והאירה את העמוד העתיק.
מניין השמלה הזאת הייתה מוכרת לו? אה, כן, היא דמתה לשמלות שלבשו הכלות בכפר העשיר שבמורד הנהר, הוא ראה אותן באחת מהפלגות הסחורה שלו עם אביו.
בעודו מהרהר בשמלתה, התקרבה הרפסודה עוד יותר, וכבר הייתה ממש במרחק קפיצה מהסירה.
הרפסודה נעצרה במקומה, אך ישון ודיה נותרו קפואים במקומם ולא הצליחו להזיז איבר או לפתוח את פיהם. אבל הנערה הרגישה חופשייה לגמרי. היא העבירה את מבטה מהאח לאחות ובחזרה. לאחר מכן נדד מבטה לעבר העמוד העתיק שסירתם הייתה קשורה אליו. מבטו של ישון עקב אחר עיניה. היא סקרה את העמוד מתחתיתו ועד לראשו עד שהגיעה לאותו מקום שדיה התעקשה כל כך לבחון מקרוב לפני כמה שעות, כשעוד היה להם די זמן להסתלק מהמקום המשונה
"זה משל." קול עדין וחלומי בקע מפיה של הנערה ושבר את הדממה. עיניה המשיכו לכמה רגעים להתמקד במשפט העתיק, אך אז היא שבה והביטה באחות, כאילו ידעה שדיה קראה את המשפט ותהתה לפשרו.
הנערה עצמה את עיניה ואחר הביטה בחלל הריק. לישון ודיה היה נראה כאילו היא מביטה למרחקים, אל מקום אחר וזמן אחר.
"מעשה בגמל צעיר ושאפתן," המשיכה הנערה בלי להתבונן באחים, אשר המשיכו להביט בה קפואים. "יום אחד, ראה הגמל ראם לבן באחו. הגמל התקנא בקרניו של הראם. בא הגמל והתייצב בביתו של אבי היער וביקש ממנו קרן כמו קרנו של הראם הלבן. אבי היער הביט בגמל במבט תמה. אחרי רגע של מחשבה, שלח אותו לטבול במעיין האמת. הגמל התמים צעד בגאון לתוך המעיין. כשיצא ממנו, חש שמשהו השתנה בו, משהו בראשו כבר אינו אותו הדבר."
הנערה עצרה את שטף דיבורה וחזרה להביט בדיה. "את יודעת מה הוא ראה על ראשו כשהביט בבבואתו במי המעיין?"
דיה נבהלה מהפנייה הפתאומית אליה, אבל בכל זאת הצליחה למלמל תשובה, "ק... ק... קרן?"
הנערה ממש נעצה את מבטה בדיה, וגם דיה חשה את שחש קודם ישון, איך היא חודרת פנימה, אל נשמתה, וכאילו קוראת אותה מבפנים כמו ספר פתוח. אבל אחרי כמה רגעים, שבה הנערה ובהתה בחלל כמקודם.
"הוא לא ראה שם קרן," המשיכה נערת הרפאים בסיפורה, "אבל משהו בכל זאת השתנה. האוזניים שלו. האוזניים הארוכות שלו. האוזניים שכיוונו אותו בדרכו, שהזהירו אותו מפני סכנה, שהיו תפארתו. האוזניים שלו – נעלמו!" הנעימה העדינה והרכה של דיבורה השתנתה כשאמרה את המילה האחרונה, היא נשמעה מאוכזבת וכמעט כועסת.
"גַּמְלָא אָזַל לְמִבְעֵי קַרְנֵי – הגמל הלך לבקש קרניים," תרגמה הנערה את הפתגם שבראש הכותרת, "אוּנֵּי דַהֲווֹ לֵיהּ, גַּזְיוּהּ מִינֵּיהּ – האוזניים שהיו לו, גזזו ממנו."
רק אז הצליחו דיה וישון להשתחרר מהקיפאון. הם הביטו זה בזה בתמיהה. מה פשר כל הדבר הזה? מאיפה הגיעה הנה נערת הרפאים הזאת? מדוע פנתה אליהם? למה הם קפאו במקומם? ומה המשל הזה בא לומר להם?
"המשל הזה עתיק מאוד," ענתה הנערה לשאלה שלא נשאלה, "והוא נכתב לזיכרון." עיניה, הבוהות עדיין בחלל האוויר, נצצו בירקרקותן, נראה כאילו עולם שלם בלוע בתוכן, עולם מלא חיים הכלוא בחלל התת קרקעי העתיק הזה.
"מי כתב אותו?" אמרה דיה והפתיעה את ישון באומץ שלה. "האם מי שהציב כאן את העמודים הנפלאים האלה?"
הנערה חזרה להביט בדיה. היא נאנחה. אנחה עמוקה וכאובה. אנחה שהביעה אכזבה, כמו קודם, כשגילתה להם מה קרה לגמל, אחרי שדיה טעתה בתשובתה. האם היא מאוכזבת מדיה? האם ציפתה שדיה תבין זאת מעצמה?
"מעמידי העמודים לא כתבו את המשל," מצא ישון את עצמו אומר, "נכון? המשל נכתב עליהם, על מעמידי העמודים. הם ביקשו להשיג בהקמת העמודים משהו שהיה מעבר לכוחם, משהו ששייך למישהו אחר. בגלל החמדנות שלהם הם הפסידו משהו חשוב שהיה להם. אני צודק?"
דיה הביטה אל ישון בהפתעה, מאיפה הוא הוציא את ההשערה הזאת? בנסיבות אחרות היא כבר הייתה לועגת לדבריו ומבטלת את דעתו באלף טענות, אבל הנוכחות העוצמתית של נערת הרפאים בלמה אותה. היא הביטה בעיניה הירקרקות של הנערה, ובלי שתאמר לה מילה, ידעה דיה שישון צודק. היא גם הבינה שהאכזבה של הנערה אינה ממנה, אלא ממעמידי העמודים. האם הכירה אותם? לא ייתכן! הנערה הזאת נראית בת גילה, והעמודים האלה ניצבים כאן בוודאי
הציפורים הזוהרות, שהאחים הספיקו לשכוח מקיומן, חזרו להתעופף באוויר. הציפור הזוהרת באור הכחול החיוור התקרבה אל הנערה והתיישבה על האצבע שהושיטה לעברה. היא לחשה משהו לציפור בשפה בלתי מובנית, והציפור שבה להתעופף ונחתה על חרטום הסירה, במקום שעמדה קודם חברתה הצהובה. שתי הציפורים האחרות המשיכו להתעופף מעל הרפסודה.
"המקום הזה איננו ראוי לכם," אמרה נערת הרפאים והביטה בשני האחים, כאילו בבת אחת, "הוא ספוג ברוחות רעות, בקנאה עזה, בתאווה נטולת מעצורים, ברדיפת כבוד בלתי מרוסנת. לבבכם תמים וטהור. אל תישארו כאן. הציפור הכחולה תכוון את דרככם." בסיום דבריה, החלה הרפסודה שלה להתרחק לאחור, אל החשיכה שבין העמודים.
"חכי רגע!" קראה אליה דיה, "מי את? ומהו המקום הזה? מי העמיד כאן את העמודים ומתי? בבקשה! חכי רגע!" אך הנערה כבר הסיתה את מבטה מהם. שׂערה השחור חזר לכסות את עיניה הירוקות, וידה שבה להשתעשע עם הציפורים הזוהרות. בתוך כמה דקות היא נעלמה מהעין בין העמודים המתפוררים. אילולא הציפור הכחולה שנותרה נטועה כפסל זוהר על חרטום סירתם, עוד היו יכולים לחשוב שהכול היה חלום.
"מה עכשיו?" שאל ישון את אחותו המאוכזבת, "נקשיב לנערת הרפאים ונסתלק מכאן?"
דיה, שעוד הייתה שרויה באווירת המסתורין שהשאירה אחריה הנערה, ניערה את ראשה וחשבה על שאלת אחיה. היא התלבטה. מבעד לאפלה הכבדה היא התאמצה לזהות את נתיב הסתלקותה של הרפסודה, אבל ישון מיהר לבטל את מה שעמדה לומר, "אנחנו לא עוקבים אחריה, תשכחי מזה! אנו נֹאבד כאן במבוך העמודים ולעולם לא נצא מכאן! בואי נשמע בעצתה. המקום הזה אפל, גם אם יאירו אותו אלף שמשות הוא יישאר אפל, אני מרגיש את זה מאז שנכנסו לכאן,
דיה שתקה. היה לה קשה להודות שהאמת עם אחיה. ישון קם ממקומו, שחרר את החבל שקשר את סירת הגזע שלהם לעמוד, וחזר להתיישב במקומו. דיה המשיכה לשתוק גם כשאחז במשוט היחיד שנותר להם והתכונן לצאת לדרך.
הציפור הכחולה, שניצבה עד עתה כפסל בחרטום הסירה, הבחינה בהכנות, נפנפה בכנפיה, התרוממה ממקומה והחלה לעוף לאיטה לעבר הגומחה החשוכה שראה ישון לפני שעות. לנער לא נותר אלא לכוון את הסירה ולהשיט אותה בעקבות הציפור, אל היציאה מהמקום האפל הזה.

"דין דין", הוא רץ אחריה בקלילות, "דין דין, תתפשי ת'עפיפון"
את העפיפון בנו אבא דין דין ומולי באחת החופשות שלקחה לה באמצע מרוץ החיים משפחת ברון.
מאז הפציעה אבא תומר לא עובד, את מרוציי הספורט שיזם, עזב לטובת מנוחה בביתו שבמושב "עולמים". תמיד האמין בטבע, העיר היוותה בשבילו מסך חוצץ לחיים האמתיים, אבל מאז הפציעה, הוא החל להפנים את הדברים, הוא הבין שהשקט והשלווה נמצאים אך ורק בראשו.
ועכשיו הוא מתענג תוך כדי ישיבה בערסל המדשאה כשבידו שייק טבעי גדול וליבו מלא בנחת מלראות את דין דין ומולי ילדיו סובבים אחר העפיפון שבנו יחדיו.
"אבא, באיזה צבע נצבע את העפיפון?" שאלו אותו ילדיו בעת בנו את העפיפון.
"תחליטו בעצמכם", ענה תומר שלא כהרגלו בחוסר החלטיות.
"ומה אתה מציע..?" חייכה דין דין וחשפה טור שיני חלב קטנטנות.
"אני..", חייך תומר והפעם לא ניכר צל של ספק בדבריו,"צהוב".
"צהוב צהוב...כן! צהוב", רצה דין דין למולי כשבפיה הבשורה.
"עפיפון צהוב, עפיפון צהוב", צהלה דין דין ברחבי גינת ביתם.
"פון הוב פון הוב!" הצטרף אליה מולי ונדנד את רגליו בעליזות.
"אוייי חמודים שלי!" קרא תומר לילדיו והושיבם לארוחת הצהריים שהכין.
"צהוב זה צבע יפה", אמרה דין דין ולגמה את המים שנשארו בכוס הגדולה.
"צהוב...צהוב זה לא צבע, צהוב זה סיפור" הרהר אבא ושם את ידו על מצחו בכובד ראש.
"סיפור, ייפור!!",התחנן מולי המתולתל והעדין.
תומר נענה בשמחה. "זוכרים שסיפרתי לכם איך אימא ואני הכרנו?"
"בים בקיסריה", ענתה דין דין בידענות.
"נכון." אישר אבא. ועכשיו אני אוסיף לכם עוד פרט קטן..הכרנו בזכות הצהובים".
זרק לחלל האוויר אבא במסתוריות. "צהובים?" שאלה דין דין. "כלומר...פרחים צהובים" אמר אבא.
"אימא הייתה נערה חופשיה וקלילה , שיצאה מאחד השיעורים המעייפים בכיתה י"ב בתיכון,
רגליה הובילו אותה לשדה שבקצה המושב שבו גרה, היא המשיכה לרוץ ולפתע צדו עיניה זר צהוב ועזוב הקשור בסרט פשתן, הזר הצהוב סנוור את עיניה.
היא הצמידה אותו אל ליבה ושאפה את ריחו הענוג, חושיה עורפלו, הייתה לה מן הכרה פנימית כזו שהזר הזה שייך לה.
בדילוגים מהירים חצתה את השדה, היא אחזה את הזר וליבה היה מאושר, עולמות זוהרים ניצבו מולה, ליבה היה פתוח, נקי, קשוב.
היא אמצה את הצהובים אל חיקה כשלפתע הרגישה קשיחות דוקרת. היא הופתעה לגלות פתק תחוב באחד מעלי הכותרת הפתוחים והריחניים.
"ייתכן שהזר שייך למישהו?" תהתה בליבה.
היא פתחה את קשר הפשתן וגלגלה את הפתק על מנת שיתאפשר לה לקרוא.
בכתב קטן וזורם הופיעו המילים הבאות: "פתק זה מיועד לך, בדיוק בשבילך, בחירת ליבי,
התסכימי? האם תפתחי את ליבך אליי?
אני כבר החלטתי. שלך ,תומר"
היא הייתה בהלם. בחור חסון השתרך מאחוריי עץ אקליפטוס זקן. "היי אני תומר", קולו התמיר גרם לה צמרמורת. "ואלו הפרחים, הם בשבילך" אמר, ולא התייחס לעובדה שאחזה בהם.
"פרחים צהובים" חייכה הבחורה ששמה היה תמר, "פרחים יפים" חזרה על תוכן דבריה שוב במבוכה."
"כך הכול התחיל", סיכם אבא את סיפור חייו ,סיפור אהבה.
"וואו, ואז הים בקיסריה". "נכון", אישר תומר את דבריה של ביתו כשכאב ממלא את ליבו.
"עפיפון צהוב" נזכר מולי, ילד תלתלי הזהב בהביטו על העפיפון שצבעו הטרי הספיק להתייבש על אדן החלון.
"כן, כן ילדים. ועכשיו, אחרי שהעפיפון נצבע בצהוב, צבע הפרחים, אפשר להעיף אותו גבוה גבוהה לשמיים"
להפריח אותו הכי גבוהה שרק אפשר, להעיף אותו לאימא ,שמאז התאונה הקשה ליד מושב "עולמים" כבר לא ראו.
להעיף לאימא שהחזיקה בידה תינוק חמוד וחייכן בעל עיניים תכולות ותלתלי זהב ושמו מולי.
"אימא, אני כל כך אוהבת אותך, בבקשה תדאגי מלמעלה שאבא יחזור לעבוד, שהוא יבריא ויתאושש, שיהיו לנו חיים מאושרים. לי, למולי" לחשה דין דין והפריחה את משאלתה לחלל האוויר.
העפיפון הצהוב, שהזכיר לתומר יותר מכול, זר נשכח ואהוב עם פתק שטומן בחובו את סיפור חייו, עף אל על. הוא עלה עוד ועוד ועוד...
וכשכמעט נגע בשמיים, הרשו לעצמם בני משפחת ברון להפריחו חזק חזק ולנתקו מידיהם.
מילה אחת הייתה להם לומר לאימא.
תודה.

תגידו לי איפה מתפללים כיפור, זה לא הגיוני, כשאין אבא ואין בעל ואין ישיבה ומה, סתם ללכת שוב לאיזה בית כנסת אקראי, זה מנותק כל כך, ומלא ילדים קטנים שהלוואי שהיו לי ונשים שיוצאות בחיוך מתנצל, התינוק בוכה, הלוואי שהי'ה תינוק שיבכה הלוואי שהי'ה תינוק, או לפחות שאדע לבכות על זה, אבל העיניים משוטטות בין ילד לילד בין שחור תלתלים לשחוק עיניים והכאב גובר ואני שותקת
ואי אפשר ללכת לישיבה ליד כי אסופת אברכיות
אומרים שארבעים יום מכשמשה עלה להר, ד' אמר סלחתי כדבריך, ואומרים ארבעים יום לפני, אז אולי, לב טהור ברא לי ואוולד מחדש ואמצא כבר את המיועד לי ולא אצטרך לשבת ולחפש גבר שיעשה לי הבדלה במוצאי כיפור
מד' מצעדי גבר, אתה יכול בבקשה לכוון אותו לדלת שלי?
נכון שלא הוגן מצידי לבקש ואפילו בתשובה עוד לא חזרתי, אבל אבא, איך חוזרים בתשובה שלמה כשאני קרועה כל כך ואומרים שאם לא הרגשת השנה כאילו פתחו לך פתחו

היינו ילדים, בני שבע או אולי שמונה כשהתחלתי לאסוף מילים.
זה היה בעיקר בזכותו. לכל הילדים היה אוסף של משהו. אחד אסף בולים ואחת מדבקות, אחד טלכרארדים
(שנכחדו כבר מאז ועכשיו זה אוסף נדיר) ואפילו הייתה אחת עם אוסף נמלים. ואני, שהרגשתי תמיד בחוץ, רציתי
גם לאסוף משהו. אז הוא אמר לי, את צריכה לאסוף משהו שכיף לך לאסוף, כי את צריכה כל יום לקחת אותו
ולשים אותו במגירה, וגם שבסוף תסתכלי ותגידי

ישוב צדדי בצפון הארץ
הבית לא זע ולא נע. לא סיפר לאף אחד את אשר ארע בו באותו ליל אימים.
השעון המעורר צלצל ובישר על השעה 7:00. היא קמה במהירות, מלבישה את בגדי ראש החודש שלה וקלעה לה במהירות צמה יפה. המסיבה תהיה מושלמת! בזאת היא בטוחה! אבא ואמא יבואו ויביטו בה כיצד היא רוקדת ומציגה ובסוף ההצגה כמו תמיד יגישו לה מתנה וינשקו אותה בלחי. לאחר עשר דקות התארגנות היא ירדה למטבח. אף אחד לא נכח שם. שיילי חיפשה בחדר הוריה, בסלון, בחדר האורחים. שום כלום.
היא ניגשה בשקט לכוון דלת הבית וניסתה לפתוח אותה אך זאת הייתה נעולה. חשש עמוק עלה בליבה "משהו קרה!!" אמא ואבא דיברו איתה שיכול להיות שיבוא יום שכזה וכנראה שהוא בא. מישהו התעסק בדלת והיא נלחצה. היא רצה במהירות לכיוון ארון המעילים שעמד בכניסה לבית והתחבאה בתוכו, חונקת שיעול כבד מן האבק שסרר שם.
"שיילי???" הקול היה לוחש, היא לא הצליחה לזהות מי הוא הדובר.
"שיילי זאת אביטל!!! את פה???" שיילי יצאה במהירות מין הארון וחיבקה את אחותה התאומה בחוזקה. הדמעות כבר פרצו מאליהן.
"מה יהיה עכשיו?"
"אני לא יודעת..."
שנתיים לפני.
"זו הצעה שאף אחד לא יסרב לה!"
"אז איך עד עכשיו לא קיבלת מענה מאף אחד?"
"חח אתה לא מבין כנראה! אבל אני יודע שאני פונה כרגע למקצוען!! אתה הראשון ששומע מההצעה שלי!"
"אני לא חושב..."
לפתע הקול נהפך אכזרי וקשה. לא מותיר מקום לפשרות. לא מותיר הרבה בררות.
אקדח ננעץ בין צלעותיו והוא הרגיש את המתכת הקרה צמאת הדם צורבת אותו. מישהו ביצעה באקדח בדיקה ממש לפני שניות ספורות, אין פלא שהוא עוד חם!
"אני אספור עד 5 ואתן לך כמה דקות חסד, לפחות תחשוב איזה צוואה תביא לכלב שלך ומצידי תכתוב אותה שהגוף שלך כבר יהיה בקבר... מואאאהההה" קולו האכזרי של סטול הרעיד את היער כולו. מצמרות העצים ועד הרמסים והשפנים הקטנים.
"אני מבין שאין הרבה ברירות אז..."
לפתע האקדח חזר לנרתיקו של סטול והוא חייך חיוך שחשף את מספר השניים שחסרו לו. הם לחצו ידיים ופתק הפריד בין כפותיהם.
הוא חזר הביתה והרגיש כי הוא מציג בסרט אימה. פניו שטופות מזיעה ובעינו היה פנס כחול. דם זרזף מרקתו השמאלית ופניו היו נטולות צבע לחלוטין. אשתו כנראה וטרם חזרתה מין העבודה. איזה נס יש לו. הוא נכנס לאמבטיה ושטף את פניו. מנסה להשוות לעצמו מראה רגיל לחלוטין.
לאחר מיכן הוא בא לצאת מין האמבטיה אך הדלת הייתה נעולה. 'קליק' של אקדח נשמע ולאחריו צעדים חרשים על קצות הצבעות
'לא! זה לא קורה!! לא!!!!'
כעבור שנתיים:
התיקים היו ארוזים ומוכנים ליציאה בידיעה כי אין דרך חזרה. הן הותירו אחריהן בית מלא חוויות, ציפיות, התרגשויות ובכיות, אך בעיקר המון כאב. הן עלו על האוטובוס וישבו שקטות ומופנמות. כרטיסי ההפלגה שלהן חודשו כל חודש ע"י אביהם.
הביקורות עברו בהצלחה והפקידה נתנה להן מפתח לחדר שלהם. הן הניחו את חפציהן בדממה. אביטל התעסקה עם ענף קטן - תנועה שהשתמשה בה כאשר הייתה משועממת. שיילי רק הביטה בה בעייני הדבש שלה ועיניה אמרו הכול.

פוקחת עיניים בבהלה. מה זה הבלאגן הזה, מה זה כל הרעשים האלו? יוצאת בצעדים מהירים לסלון. לא מאמינה שהם עדיין מתנחלים לי פה. כל הכורסאות, הפופים, הספות.. הכל מלא. סליחה, אני רועמת בקולי, תצאו מפה מיד! הלא אמרתי לכם. לכל אחד ואחד פה אמרתי. לכו מפה, זה לא המקום שלכם. כמו שאני איני יושבת לכם באמצע הסלון ומתרווחת על הספה. אף אחד לא הזמין אתכם, אמרתי לכם אלף פעמים ללכת. מה זה חוסר הנימוס הזה? אני צועקת. הם
לטאטא הכל החוצה, אומר לי הראש. מהר, לפני שהם יחזרו. והלב משתוקק להתיישב בין הלכלוכים, להקשיב. להיזכר. פשוט לחזור לשם ולהישאר.
די, אני אומרת לעצמי. תאספי את עצמך. הם הלכו, כולם. הם לא יחזרו. קומי, תסדרי, תאספי, תנקי. שכשהוא יבוא, יהיה לו מקום להיכנס אליו.
אני לא אוספת. לא עכשיו. הולכת לחדר, לישון. לעשות סדר בראש.
סדר לא נהיה. כמובן. אבל שקט מבורך.. כמה ימים כאלו, של שתיקה באמצע הבלגן. עד הפעם הבאה.
אני מוצאת את עצמי שוב בבית מבולגן ועמוס אנשים מוכרים עד כאב, זרים. אני צורחת את נשמתי. מתחננת - לכו, פשוט לכו! אין לי מקום בשבילכם. אני לא מסוגלת להכיל את זה, מצטערת.
הם מחייכים אלי. כל אחד וחיוכו הוא, המוכר כל כך. כל אחד ואני יודעת על מה הוא חושב עכשיו. לכי את, הם אומרים לי. לכי חפשי לך דייר של קבע, כך לא נכנס לך לפה שוב. לעולם. מבטיחים.
אז אני יוצאת, בורחת. משאירה הכל מאחורי, מפזרת לכל רוח. קחו, אני אומרת להם. קחו הכל, אל תשאירו לי כלום. הכל פה נגוע, לא השארתם לי פינה אחת נקיה.
הרחוב מכה על פני בשאונו. אנשים, אנשים, אנשים בכל מקום. אני מתרוצצת, אחוזת אמוק. מתחננת - מישהו ראה אותו? מישהו יודע איפה הוא? לאן הוא הלך? מה הוא עושה? תגידו לו שאני מחפשת, שאני עוד רגע גוועת ככה לבד באמצע הכל. בכיכר העיר תולה את עצמי לראווה, אולי יבוא מישהו וייקח אותי אליו. שמישהו יגיד לו.. שמישהו יגיד לי. מה קורה פה? מה יהיה? אני עומדת באמצע כיכר העיר שבתוך עצמי, צועקת, צורחת, שואגת בכל הכוח
בוא כבר, בוא.. אני צועקת עד שאין בי כוח.

קורסת אל תוך עצמי באמצע כיכר העיר הריקה, ואין אחד בעולם ששומע את השאגה האחרונה

כתבה: עטרה אבגי
פעם אחת היה איש אחד שחי עם אישה אחת ועם עוד שני ילדים בדירה קטנה בבניין גדול ברחוב ענק ומוזנח ששכן בעיר מצחינה ומטורפת
כמו עוד הרבה אנשים
ולאיש הזה היה אוטו אפור מודל אלפיים וארבע עשרה חמש מקומות ועם האוטו הזה הוא נסע כל יום לעבודה שלו שהייתה בבניין אפור ומחניק וגדול ושעוד מאות אנשים כמוהו העבירו בפתחו כרטיס מידי יום
לאיש הזה לא היה הרבה כסף והוא היה לחוץ לפעמים בגללו ואמר לאישה ולילדים להיזהר עם היד על האשראי והם לא עשו את זה והאיש ממש כעם והוא צעק שמהיום הכרטיס אצלו ואף אחד לא נוגע.
כמו עוד המון אנשים
והאיש הזה קם כל בוקר בקושי ואכל ורץ למטה עם המפתחות כי הוא עוד שניה מאחר והוא קיבל מכה מהמעקה וצעק בשקט לתוכו וזינק לתוך המושב הקדמי במכונית האפורה הבינונית שלו שיש לעוד הרבה אנשים והתניע וזה לא הלך והוא ניסה שוב וזה הלך והוא יצא מהחניה בלב דופק מהריצה והוא נסע ונסע ונסע ובלם ברמזור שהיה בדיוק חייב להיות אדום - במיוחד בשביל האיש והוא המשיך לנסוע והוא נסע ונסע ונסע ועצר בפתח הבניין האפור הענק והוא
והוא ישב על המחשב שעות על גבי שעות על גבי שעות וסידר טבלאות, ושלא כמו רוב האנשים הן היו מסודרות ובהירות ויפות וקלות לקריאה, אבל לאיש הזה אף בוס לא שם לב כי הוא גם לא עשה בעיות עם המשכורת ועם המזגן שלא עובד - הם רק רצו שהוא ישב במקום שממילא אף אחד לא יודע מי עשה אותה וילך הביתה
וכשהוא גמר מאוחר מאוחר, מאוחר מידי הוא קם בקושי מהכיסא והשרירים שלו היו תפוסים והעיניים נפוחות וטרוטות
והוא היה צריך אולי קפה הפוך חם וטוב אבל הוא לא חשב את זה והוא ירד יגע ועייף עייף למכונית הרגילה והאפורה שלו שחיכתה לו למטה והוא התניע ומפרקי הידיים שלו כאבו והוא היה עצוב עצוב עצוב והוא אפילו לא ניסה להסביר לעצמו למה
וכמו עוד הרבה אנשים
הוא הגיע הביתה עייף ומרוט ועצוב וסחוט ואשתו נראתה זוועה והבית היה מלוכלך ומפוזר והילדים קפצו עליו באמצע מריבה צעקנית וחיכו שהוא ייתן להם את מלוא תשומת הלב אבל פתאום הוא בדיוק החליק על צעצוע פלסטיק שאחד מתוך שני הילדים שחיו בבית פיזר על כל הרדיוס מסביב
והוא צעק שנמאס לו שאלו החיים שלו ואיזה חיים מקוללים ואיזה זבל והאישה נבהלה, וצעקה עליו בחזרה שמה זה ושלא יקלל ליד הילדים והילדים התחילו לבכות
והאיש פשוט הלך לחדר שלו לישון והוא ישן וישן וישן והתעורר באמצע כשאשתו המרוטה נכנסה גם היא למיטה וחיכתה שהוא יסובב את הראש אליה ויגיד לה לילה טוב וסליחה אבל האיש כבר הרגיש את הלב שלו מעוך וזולג לקיבה והוא לא הניד עפעף והוא נשאר ער עוד שעה בלי לחשוב על כלום והוא היה מרוסק והוא נרדם שוב והתעורר שוב לבוקר אותו הדבר.
והאיש הזה היה תמיד תמיד לבד, לבד גם כשהיו סביבו משפחה ואישה ושני ילדים וגם כשהיו אלפי נהגים צופרים וגם כשהיו מאות עובדים סביבו עסוקים בחיים הארורים שלהם, החיים האלה שיש לכולם
האיש הזה תמיד היה לבד
ויש כאלה שיקראו את הסיפור הזה ויגידו שישאל אותם ושהכול תלוי בו ושיצעק לאלוהים ושייתן לעצמו זמני שקט והכל נכון ואמת וקיים ויציב
אבל אם הם טעמו פעם מרוץ חסר נשימה הם יבינו שהחיים של האיש הזה שדומה לעוד המון אנשים הוא כמו מרתון ללא קו סיום, מרתון במעגלים,
מרתון שלאף אחד מבין הרצים בו אין מוטיבציה לרוץ אבל הם רצים כי הם לא מאמינים שאפשר לנסות להפסיק וככה זה ואלה הם החיים ומי שמרפה נזרק לפינה ונדרס על ידי מכונית חולפת ומה יש לו בראש זה כלום חוץ מלשרוד
והאיש הזה המשיך לרוץ את המרוץ העגול והוא המשיך לקום לאותו הבוקר ולקרוס לאותה המיטה שכבר הרבה זמן האישה לא טיפלה במצעים שלה והוא המשיך לכעוס על האנשים ועל אלוהים ועל העולם
ויום אחד הוא הפסיק לחיות
ויש כאלה שכשהם יקראו את הסיפור הזה הם יחשבו שכאן הוא נגמר, שהאיש פשוט התאבד
אבל הוא לא התאבד
הוא שם קץ לחייו
הוא פשוט הפסיק להרגיש ולכעוס ולהיות עצוב ולצעוק שנמאס לו
הוא נכנע
והוא המשיך למות את החיים שלו והיו לו עוד חובות ואוברדראפט ועוד נפילות ועוד סיבות לבכות, ולצעוק שנמאס לו אבל כבר נמאס לו מזה אבל הוא פשוט המשיך לרוץ והוא רץ ורץ ויום אחד הוא נפל באמצע ריצה וקיבל דום לב
והוא המשיך לרוץ לתוך קבר עם מציבה לבנה ופשוטה שכתבו עליה את השם שלו והיום הוא נרקב והמון תולעים שאוכלות אותו אוכלות גם עוד הרבה אנשים
ויש לקבר שלו ריח
ולריח יש קונוטציה
קונוטציה של חיים שלא נחיו.
נ.ב.
ובטוח שיש כאלה שיקראו את הסיפור הזה ויגידו שחבל שהוא לא בא להתייעץ איתם לפני שהוא התחיל למות.
'ויש כאלה הישנים את ימיהם'
| ר' נחמן מברסלב |

קיץ תשע"ב
זו הייתה זוועה. כולם הכירו אותו הוא היה חייכן וטוב לב. התנדב לכל מה שהיה צריך בשכונה. תלמיד למופת. בחור יפיפה.
והכול נעלם בבת אחת. נהיגה בעייפות. 2.00 לפנות בוקר עם חברים. וזהו. הוא היה הנהג, טוב לב כתמיד, התנדב לנהוג ושהחברים יישנו.
לא זו לא היתה מסיבה פרועה ולא לילה לבן לאור הירח. הם נסעו להתנדבות באירגון חסד ידוע, והעבודה היתה רבה ודחופה. חזרו מאוחר. מאוחר מדיי. בעצם – לא חזרו. הוא נהרג והשניים האחרים נפצעו קשה. אוי איך אפשר להיזכר בו ילד פלא. רק בן שבע עשרה.
ואיך אימו בכתה. אוי כמה בכתה. לא הפסיקה לרגע. "מי קטף אותך, פרח יקר? מי לקח אותך שתיל רך שלי???" כך היא זעקה למול כולם. "במקום לפרוח, לגדול, להקים בית לתפארת כמו שציפינו והיינו בטוחים שיהיה - - -". היא לא יכלה לסיים את המשפט.
ואני חזרתי הביתה שפוכה ושבורה.
נכנסתי הביתה וראיתי את בנימין שלי. רק ילד, חגגנו לו בר-מצווה חודשיים לפני כן. ואז - אני זוכרת - ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. "אוי פרח יקר שלי"... ובכיתי.

קיץ תשע"ו
יושבת בסלון. קיץ. מזגן. כוס מים וספר. היום מסיימים את הלימודים בעל-יסודיים, בנימין יוצא לחופש, נזכרתי בפעם המי-יודע-כמה היום. ואז הדלת נפתחת, והוא נכנס. בנימין? הסתכלתי עליו, מה קורה? הכול בסדר?
"כן", אמר ונכנס לחדר. משהו משונה. מאוד משונה. הלב שלי התחיל לפעום בפראות. אולי דמיינתי? לא. אני בטוחה לא דמיינתי.
בנימין נכנס הביתה בלי הכיפה לראשו.
התחלתי להזיע. ידענו שזה כבר כחצי שנה שמשהו לא בסדר איתו. הוא התחיל להסתובב בערבים עם חברים. נו מילא, מה רע בחברים? חשבנו. אבל מתישהו בעלי ראה אותם. אלו היו חברים מפוקפקים ביותר. השוליים של השוליים של הרחוב.
כבר אז דיברנו. יותר נכון אני דיברתי. הוא שתק והסתכל אליי במבט משונה. אני נאמתי לו על תורה ומצוות, על מוסר ומידות על מסורת ומשפחה על עבר ועתיד – הוא שתק, קצת הנהן, ושתק.
אחר כך היה נדמה שחזר לתלם. לא ראינו יותר את החברים, לא שמנו לב לשוטטות מיוחדת. לא רצינו להעיק לו, כבר בן 17 הנער. אבל לב של אמא זה לב של אמא. בכל זאת הרגשתי שמשהו לא טוב מקנן בתוכו.
ועכשיו על הספה בסלון –העולם מתפוצץ עליי. מה קורה? רק לא זה! רק לא!
"בנימין", אני אוזרת כוח וקוראת לו, מצפה שאגלה שטעיתי. הוא נכנס. בלי הכיפה. "אמא בואי נחסוך את הדרמות. היום זה סופי. בחרתי לי דרך חדשה, ואני לא עומד לשחק משחקים ולעבוד על אף אחד. את הכיפה אני שומר לבית הכנסת מהיום". אמר והסתכל לי ישר לתוך העיניים. כמה שניות והוא הסתובב וחזר להסתגר בחדר. נשארתי קפואה. מתה.

שעת לילה. שלהי חורף תשע"ז
יושבת. מהרהרת. נזכרת. פתאום עפות לי תמונות מאז. אוי למה זה עולה לי עכשיו? והקולות. והצעקות כמו מתוך חלום. איך היא צעקה "מי קטף אותך, פרח יקר? מי לקח אותך שתיל רך שלי? במקום לפרוח, לגדול, להקים בית לתפארת כמו שציפינו והיינו בטוחים שיהיה - - -". והדמעות פורצות שוב. הן פורצות אבל הן אחרות. לא טהורות כמו הדמעות ההן. הדמעות שלי שחורות שחורות.
יש שקוטף את עצמו.

בס"ד
עונשו של חיאל
כשראשוני המוזמנים הגיעו,הורגשה הרגשה חגיגית,ושולחנות הכיבוד היו ערוכים יפה ובטוב טעם. משולחן המכובדים בלט חיאל בית האלי,בעל השמחה.כשמרבית המוזמנים כבר הגיעו,והמוזמנים סיימו לתהות לרגל חכמי התורה,שהדירו רגלם מן הטקס,לצחוק על צייר השלטים שכתב "יריחה" במקום "יריחו", וליהנות מן המראה המיוחד של יריחו העתיקה פרושה לרגליהם לפנות ערב. חיאל עלה על הבמה והכריז:
"ברוכים הבאים לטקס הנחת אבן פינה ליריחו החדשה,שתיקרא מעתה "יריחה" ותודה לכל הבאים! היום אנחנו חוגגים סוף סוף את סוף קללתו של יהושע "בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה"! אני מזמין את אחאב מלך ישראל להניח את אבן הפינה לחומת העיר! קבלו את אחאב מלך ישראל!
השמחה במקום היתה רבה, וכשראשוני האורחים החלו לעזוב את המקום, בא לפני חיאל משרת בהול,והודיע שבנו האהוב,אבירם, חולה.
חיאל לא גרע משמחתו בכהוא זה,והורה למשרת להסיע את אבירם לביתו.
באמצע הלילה,כמה רגעים אחרי שחיאל הגיע לביתו, שכנים התעוררו בבהלה למשמע זעקות שבר נוראות מביתו של חיאל.
בנו בכורו, אבירם, נפטר בטרם עת, ממחלה שהרופא המשפחתי לא הצליח לזהות.
ועם זאת,חיאל לא נכנע,אפילו שבמהלך אותה שנה נפטרו בניו בן אחר בן.
כעבור שנה
בטרם בוקר, כשחיאל הקטיר לבעל, ניגש אליו שגיב,בנו האחרון והודיע לו שהוא חש ברע, וחיאל הציע לו לעלות על הכרכרה,כדי להגיע ליריחו ולצפות בהעמדת שערי העיר הענקיים,השלב האחרון בהקמת העיר.
הם צפו בפועלים שהרכיבו את שערי העיר הענקיים,עד ששגיב אחז בלבו ופלט לאביו בקול חנוק: אבא, רופא!
האבל היה רב. חיאל ישב בטרקלין בכורסתו המרופדת ובהה באחאב מלך ישראל שהגיע לנחמו, ופתאום אשתו האבלה פרצה בזעקות: רוצח! את בניי רצחת כדי לבנות עיר! רוצח! עשרה בנים היו לי! אתה לא מתבייש!? ומייד סולקה לחדר צדדי על ידי משרת.
לפתע, שני אישים נפגשו פגישה היסטורית. המנחמים ששהו במקום נדהמו לראות את אליהו התשבי,מנביאי האמת האחרונים,שהגיע לנחם.
כעבור כמה דקות פנה אליו אחאב, מלך ישראל בדברים מזעזעים אלו: "תש כוחו של אלוקים! יכול הוא להעניש רק אדם אחד כל פעם, אבל בתורתו כתוב שאם עם ישראל יעבוד עבודה זרה הוא יקולל,הלא כך? אך האדמה פורייה והמזון בשפע!, אלוקים איננו יכול לקיים את שהבטיח! אם כך,תש כוחו"!
ואליהו הגיב: הקב"ה רחום וחנון והוא חס על עמו! אבל אם המלך, המייצג את העם, התבטא כך,לו יהי כדבריך! אני נשבע שבשנים הקרובות,בצורת תפקוד את הארץ! ואליהו הפנה עורף וברח מזעמו של אחאב.
כעבור שלוש שנים, באחד הבקרים, אליהו התשבי קיבץ את העם,וכך היה דברו:
"בני ישראל, הגיע הזמן לבחור בין הבעל לקב"ה! הבאתי שני פרים תאומים, אחד לבעל ואחד לקב"ה.אני מציע שכל צד יבנה מזבח, ונראה למי האש נדלקת מעצמה!
נביאי הבעל הסכימו, וניגשו לערוך גורלות על הפרים, אך הפר שעלה בגורלו של הבעל, לא הסכים למוש ממקומו, ולפתע פתח את פיו וצעק בלשון בני אדם:"פרים תאומים אנחנו! מאבוס אחד אכלנו, ומאימא אחת ינקנו! מדוע אחי יזכה לקדש שם שמים, ואני אוקרב לפני עבודת אלילים? ומייד פייס אותו אליהו התשבי באומרו שבאמצעותו עם ישראל יקבל הוכחה למלכותו של הקב"ה בעולם.
המזבחות הוכנו,הפרים נשחטו,וכוהני הבעל ניגשו למזבח הבעל והתחילו לצעוק:"הבעל עננו!הבעל עננו!"בצהרים אמר אליהו:"אולי הבעל ישן? אם תצעקו בכל הכוח אולי תעירו אותו! ובאותו רגע,כשכל עם ישראל צעק "הבעל עננו" ה' השתיק את כל העולם,כדי שלא יהיה פתחון פה לטעון שהבעל לא שמע.
כשנביאי הבעל התייאשו, אליהו התשבי נעמד בתפילה,ולפתע אש ירדה מן השמים ואיכלה את הפר שנועד לקב"ה, יחד עם תעלת המים סביבו.עם ישראל התחיל לצעוק "ה' הוא האלוקים!" ופנה להרוס את מזבח הבעל,כשלפתע הבחינו באדם ששכב בפנים.
נשמעו קריאות: הוציאוהו! נעשה בו שפטים! כשהאנשים שהוציאו אותו שמו לב לפצעי ההכשה ברגלו. כשהפכו אותו פני כולם הזדעזעו. זה היה חיאל בית האלי.
אחרוני האנשים קברו אותו בביזיון ופנו לדרכם מפני הגשם שהחל לרדת,אחרי שלוש שנות בצורת.
סיפור זה בא להמחיש מה קרה בימים אלו,וחלק מהדברים בו לא באמת קרו.

אתמול בערב הסתובבתי בשכונה, ככה סתם כדי למלא את המוח באוויר צלול, נקי מהדי ההמולה. בקצה רחוב שומם, ליד שדה קטן של חרציות ראיתי אותה. היא עמדה עם הגב אלי והפריחה בועות סבון.
-"תראה איזה ירח יפה", היא אמרה בלי לסובב את הגב. "גם אתה אוהב את הירח?"
-"אממ, כן" הנהנתי. אמנם מעולם לא התייחסתי אליו בצורה אוהדת במיוחד, אבל גם לא סלדתי ממנו או משהו כזה, אז אפשר לומר שיש לי חיבה כלפיו.
היא שתקה וסגרה את הריצ'רץ' של הקפוצ'ון.
-"קר אצלכם"
-"את מגיעה לפה הרבה?"
-"לפעמים, אתה יודע"
-"כן", אמרתי, למרות שלא היה לי שום מושג.
-"את מחכה למישהו?"
-"לא, כל מי שאני רוצה שיהיה פה, נמצא פה"
הסתובבתי אחורה וחיפשתי בעיני מישהו בין הפרחים או מתחת איזה סלע, אבל היו שם רק שני שפנים קטנים וצב שלעס פרח.
-"אז אהה, אז מה בעצם את עושה פה?"
שתיקה. היא הפריחה עוד בועת סבון לאוויר. הבועה ריחפה קצת והתפוצצה. הצב הביט בה במבט משועמם וחזר לפרח שלו.
-"אני מנקה את האוויר. לפעמים האוויר שלכם נהיה כל כך מלוכלך שממש לא כיף לי אז אני מפזרת קצת סבון לנקות אותו. לא הרגשת שהאוויר נהיה נקי יותר בדקות האחרונות?"
-"תמיד חשבתי שזה סתם קורה, פשוט האוויר נהיה נקי מתישהו, מעצמו"
היא התמקדה בבועות שלה והפריחה עוד שבע בועות ברצף. הסתכלתי על אחת הבועות שנחה על חרצית.
-"...יותר. אתה מבין?"
-"אה? מה? המממ..."
היא הסתכלה עלי בתימהון.
-"לא הקשבת למה שאמרתי?"
-"אממ... אה..."
-"הרבה רחובות מלכלכים את האוויר שלהם בזמן האחרון וממש קשה לי עם זה. אני לא מספיקה את כל הרחובות במשך הלילה ואז למחרת יש לי עבודה כפולה כי כשהאוויר מלוכלך הם מלכלכים אותו עוד יותר. אתה מבין?"
אני חושב שהתחלתי להבין.
-"אז מה יש בתוך הבועות?"
-"בעיקר אוויר נקי, לרוב זה מספיק, אבל לפעמים צריך להוסיף עוד קצת ויטמינים. אתה רואה?" היא נשפה בסבון ועשתה בועה גדולה, "למשל הבועה הזאת תעלה לקומה השביעית באחד הבניינים, ושם צריך לשים הרבה רוגע". היא הפריחה עוד בועה והמשיכה "בבועה הזאת אני שמה קצת ורוד, אחרת השכנה מתחתם תראה כל היום שחור, ובבועה הזאת..." פתאום היא השתתקה ושקעה במחשבות. אחרי עשרים דקות היא התנערה, ישרה בחדות קמט בלתי נראה בשרוול
-"אני צריכה ללכת".
-"מה? אבל... רגע... איך... ומה עם הבועה?"
-"אני צריכה ללכת".
היא תפסה את הסבון והתחילה לפסוע בין החרציות.
חשבתי שהיא תסתובב אחרי כמה צעדים ותנופף לי לשלום, כמו בסיפורים, אבל היא לא הסתובבה. היא חצתה את השדה ונעלמה בין הבניינים.
הערב חזרתי לשם, לראות האם ההיא חזרה. כצפוי, היא לא חזרה ולא השאירה פתק. מה שכן, האוויר היא נקי. כשחזרתי הביתה ראיתי בועת סבון מטפסת לחלון שלי.

"אלעד."
היא מרימה אליו מבט המום. "אתה פה?"
הוא משפיל מבט, בוחן את נעליו הצבאיות ומדיו הכחולים – שחורים. לא, מה פתאום. הוא לא פה. לא פה בכלל.
איך דווקא אותה מכולם הוא היה צריך לפגוש פה. את הבחורה היפה והרחוקה הזו, שתמיד רצה להכיר מקרוב. היה בה משהו מרתק כזה. סודות טהורים בעיניים. אז הנה, זה קרה. איזה יופי.
"מה אתה עושה פה?" היא שואלת, ומילותיה מחוררות. "באת לפנות אותנו?"
הוא שותק, מודה באשמה.
גם היא שותקת. לא מאמינה. רגע של שקט מביך עובר עליו, ואז היא מטיחה בו בשקט: "הייתי בטוחה שאתה יותר מזה."
הוא ממשיך לשתוק באשמה, ורק מסתכל לרגע על העיניים שלה, שתמיד הביעו כל כך הרבה חום וטוב, ועכשיו היו בהן אך קור ובוז – מיועדים לו, ולו בלבד.
"הייתי בטוחה שאתה יותר מזה..."
****
"קומו. עכשיו. אתם צריכים לצאת מפה, זה שטח צבאי סגור. אין לכם אישור לשהות פה יותר."
הפעם הקור בעיניו שלו, ואילו עיניה שלה חמות ורטובות, מורמות אליו בתחנונים צובטים. הוא לוקח ממנה צעד אחורה, לא להישבר. "נו, קומו!" הוא מצווה בקור, "אנחנו לא רוצים לעשות את זה בכוח."
"אבל למה אלעד?", היא לוחשת בקול שבור, "למה? אתה אוהב את אמא אדמה פחות ממני? למה אתה לוקח בזה חלק?"
"בבקשה אלעד. קח את החיילים שלך ולך מפה. אתה לא באמת יכול לעשות את זה. אתה יותר מזה, אלעד.."
היא בוכה. הוא מעביר את הפיקוד למישהו אחר, רק לרגע אחד, ויוצא החוצה לנשום אוויר, לפני שהוא יצטרך ללכת לכלא בגללה. ורק בגללה. באמת, הוא מפקד בצבא הגנה לישראל, יש לו אחריות. הוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה רק בשביל נערה אחת אמיתית כל כך!
מרחוק הוא רואה כמו מעולם אחר את החיילים שלו מוציאים אותה מהבית, צורחת ובוכה. "למה אלוקים?" היא מייבבת בחולצה קרועה, "למה שוב, ה'? למה??"
הוא מסב ממנה את מבטו, וחוזר אל החיילים שלו, שכבר עברו לבית הבא. הרי הוא מפקד בצבא ההגנה לישראל. הוא לא יכול להגיע לכלא בגללה.
****
השטח נקי. אין פה אפילו חצי אזרח. אפילו כל מגודלי הפאות כבר שוחררו בערבות מזמן. הוא נושם עמוק, מתענג על הנוף הבראשיתי, המרחיב לבבות. נוף של ארץ ישראל. באמת, חבל שהיו צריכים לפנות כאן.
מרחוק עולה דמות דקת גוו במעלה ההר, תלתלי שערה הקצר מתפרעים ברוח. הוא לא מבחין בה. הוא עוד מביט על הנוף הזה, המשגע.
"בבקשה, תנו לי לעבור.." מאחוריו בוקע קול מתחנן, צרוד מבכי. "אני מתחננת. תנו לי לעבור. פעם אחרונה.. אני רוצה להיפרד מהמקום הזה. להבטיח להתראות. בבקשה."
"תשמעי גיברת, יש לנו פקודות. אסור לך להיכנס, אסור להכניס לפה אזרחים."
"בבקשה, רק לרגע אחד ואני יוצאת. אני רק רוצה להיפרד.."
"מה פתאום, אסור. את רוצה שניכנס לכלא בגללך?"
"בבקשה.."
"אסור, אין מצב. ותעופי מפה עכשיו, לפני שאני עוצר אותך."
"תנו לה לעבור." הוא אומר, וקולו הסמכותי תמיד נעשה עייף, צרוד קמעה.
"אבל המפקד," מנסה אחד.
"בלי אבל. תנו לה לעבור."
הם מביטים בו מופתעים, במפקד שההוראות מלמעלה היו לו כמו תורה מסיני. הם לא באמת מאמינים שהוא התכוון לזה.
היא מרימה אליו את עיניה, ואין בהם תודה. "נו, תפתחו כבר," הוא מתעצבן, בעיניו משתקף מבטה הקר. "יש לך שתי דקות."
הם פותחים לה את המחסום, כמובן, והיא חולפת על פניו, עולה למעלה בפעם האחרונה. הוא שומע את הבכי מחלחל בגרונה, ומסיר את מבטו ממנה, משתדל לשמור עליו קפוא.
מזווית עיניו הוא רואה אותה נעצרת בראש ההר החרב.
"אבאאאאאא!"
צרחה נוראית, מיוסרת, פורצת משפתיה, מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו. "אבא שלי," היא משתנקת, "אבא, תראה מה קרה בסוף, תראה כמה השתדלנו וכמה לא הצלחנו.. כמה העם שלך התבלבל, אבא!" היא קורסת על האדמה, מתייפחת. "אמא, אמא אדמה, סליחה. סליחה שלא הצלחנו לשמור עלייך, סליחה שעוד לא הצלחנו לאהוב את האחים שלנו מספיק כדי להצליח להפוך לחלק ממך. סליחה שלא הצלחתי למנוע מאלעד לקחת בזה חלק.."
היא מייבבת לה בשקט עוד כמה סליחות לאמא אדמה, והד יפחותיה החלושות, הכואבות, קורע את הדממה. ואילו הוא מסמיק עד שורשי שערותיו, אינו יודע מה מביך אותו יותר – העובדה שכל החיילים שמעו אותה, או זה שהיא לא הצליחה למנוע ממנו לעשות את זה.
עוד כמה דקות של בכי ומלמולים כואבים ולא מובנים, ומשתרר שקט. היא קמה ממקומה בתשישות, ומתחילה לרדת חזרה לכיוון המחסום, כמו מרחפת. כל העיניים של הפלוגה מלוות אותה – חלקן המומות, חלקן מובכות, ורובן אדומות. היא בכלל לא שָׁם כדי לשים לב.
הנה היא שוב חולפת על פניו ולא עוצרת. רק במחסום היא נעמדת לרגע, ופונה לחיילים. "סליחה אחים אהובים שלי", היא אומרת בקול רועד ועיניים רטובות, " סליחה שלא הצלחנו לעצור אתכם.."
הם משפילים מבט, לא מסוגלים להביט באש השחורה שבעיניה. היא פונה חזרה למטה, מכריחה את עצמה להמשיך לרדת, וכל צעד למטה משאיר חלק ממנה על ההר.
הוא עוקב אחריה במבטו, אחרי הרוח הזו. הקרח שבליבו נמס טיפה – טיפה.

כמה כעס צריך בשביל להירגע, הא? אבל איך לכעוס - אתה זה צריך ללמוד ממומחים.
אני מכירה מומחה אחד לכעס. הוא מעולם לא שבר כסא בכוונה, את הקול שלו הוא אף פעם לא הרים והוא מחייך כמעט תמיד, ובכל זאת הכתרתי אותו למומחה הכעס הפרטי שלי.
הכרתי אותו לראשונה באוניברסיטה, שנינו בדרך לתואר בספרות בבר אילן ובאים לשם בכל שני ורביעי. ובפעמים היחידות שראיתי אותו כועס הבנתי איך צריך לעשות את זה, ומאז אני כועסת רק ככה. לפעמים עולים לי הטונים ומסמיקות הפנים, אבל סך הכל אני תלמידה טובה.
הפעם הראשונה היתה בשיעור על משורר בעל דעות שמאלניות, בעוד הוא (וגם אני) ימניים. המרצה היה גם הוא כמו המשורר, ובין כך לכך פרץ בשיעור ויכוח סוער וחד בפוליטיקה וארץ. במרכזו עמד המרצה מול כמה סטודנטים ימניים. הדיבורים שהילכו שם היו נטולי רסן לגמרי, והדעות קשות ופוצעות. הבחור ישב לפניי, ונראה עסוק מאד, אבל לא בדיון.
קירבתי בשקט את השולחן שלי לכיוונו והסתכלתי. היה שם דף מקומט מלא במשולשים, ויד מזיעה ממאמץ מציירת במרץ. הפנים שלו להטו אך היו רגועות. נראה היה כי התסכול והזעם שהשקיע במשולשים השכיחו ממנו את הויכוח שמתחולל מעליו, אך פה הסתבר שטעיתי.
המרצה אמר מילה בגנות רב מפורסם והבחור התרומם מיד ונעץ בו מבט חודר. "אתה לא מתבייש, תגיד לי", הוא אמר ברוגע ורק הרגל שלו רעדה. "אתה לא מתבייש לדבר ככה על אדם גדול? זה מזעזע בעיניי", וכאן הוא המשיך לשפוך את משנתו בעוד כולם קשובים לדבריו. אבל אני הפסקתי להקשיב למילים והסתכלתי רק בו.
הוא דיבר ישיר, אבל ברוגע, והיד שלו התחילה לצייר עיגולים. וגם הרגל שלו רעדה. זקן קטן. כיפה גדולה. חולצה מגוהצת, עט בכיס, עוד עט ביד. ויד והמון משולשים ועיגולים.
השיעור נגמר וכולם יצאו מהכיתה. התעכבתי קצת עם הספרים שלא הסכימו להיכנס לתיק, ובזווית העין עקבתי אחריו יוצא. "תודה רבה", הוא חייך אל המרצה, וזה טפח לו על השכם. "איך אומרים אצלכם? - שכוייח!", צחק, "כמעט שכנעת אותי". הוא חייך שוב, הכתיף את התיק, ויצא.
התקדמתי לעבר הדלת ופתאום קלטתי שהוא שכח דף על השולחן. רציתי לרוץ אחריו ולהחזיר לו, אבל נראה שלא היה בזה צורך - זה היה הדף ההוא, המקושקש והמבולגן. התכופפתי להשליך אותו לפח אבל משהו עצר אותי.
בדף לא היו רק משולשים ועיגולים. אימצתי את העיניים והבחנתי באותיות זעירות, כמו נמלים שחורצות בנייר לאורכו ולרוחבו.
'כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו', נכתב בכתב רועד ומבולגן. 'כך מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע. כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו. בחייך, אל תתייחס אליהם! להירגע. לנשום. רק ככה יבינו'. הפסקה. שורה חדשה, קו ארוך ומלא מהמורות ואנרגיות. 'לא לכעוס לא לכעוס לא לכעוס לא לכעוס'. משולשים עם פינות חדות. נמלים.
הנחתי את הדף והתיישבתי על הכיסא שלו ניסיתי לדמיין את עצמי אומרת את המילים האלו, והרגשתי איך הכעס מהדברים שנאמרו בשיעור עולה בי שוב.
הוצאתי מהר דף ועט מהתיק והתחלתי לצייר משולשים, המון משולשים.
אחר כך עיגולים.
אחר כך נמלים - לא הבנתי את כל המשפטים שהוא כתב, ובכל זאת העתקתי אותם אחד לאחד, ולאט לאט הרגשתי איך אני נרגעת.
הצמדתי את הדך המקומט שלי לזה המקומט שלו, שרבטתי 'תודה רבה' על פתק ויצאתי מהכיתה.
אחר כך חזרתי והכנסתי את שני הדפים לתיק שלי. ממילא בסוף השבוע מנקים כאן ויזרקו אותם, ולי היה שימוש טוב יותר לעשות בהם.
כשחזרתי לדירה הקטנה שלי תליתי את שניהם על הקיר בסלון, ואת הפתק תלשתי. מאז, בכל פעם שכעסתי עצמתי עיניים וציירתי משולשים בראש, ואם היה צריך אמרתי את דעתי בקול שקט ורגוע. ממש כמותו.
לא תמיד הצלחתי, אבל פעם אחת יצאתי מהכיתה לאחר שיעור דומה ושכחתי דף משולשים על השולחן. כשחזרתי לקחת את הבקבוק שנשאר שם גם כן, ראיתי את הדף המלוכלך מציץ מהתיק של המרצה. לקחתי את הבקבוק ויצאתי מהכיתה.

היה היו שתי מדינות. שם האחת 'מפותחים' ושם השניה 'פחות'. באופן מתאים, לשמות המדינות, תופעה מעניינת התרחשה בהן. כל דבר חידוש, מוצר או תגלית שהופיע בעולם הגיע קודם ל'מפותחים' ורק אח"כ ל'פחות'. כשב'מפותחים' כבר הכיר כל ילד את מכשירי דור שני, התחילו אנשי 'פחות' לשמוע עליו, וכשאלו נפוצו גם ב'פחות', ב'מפותחים' כבר ידעו כולם להשתמש בטאץ'.
אנשי 'מפותחים' אהבו את אנשי 'פחות' ובמשך השנים הקימו גוף ממשלתי

הצליל האחרון נזרק בחדר בחָפזה, והיא הטמינה את חלילה בחשש. תמיד פחדה מהרגע בו המנגינה נגמרת. החליל בער בין אצבעותיה, והיא קירבה אותו בזהירות אל שפתיה.
משהו בתוכה דחק בה להמשיך את הניגון. דו, לה, רה...
הצלילים רקדו במקלט המחניק, ופינו את המועקה. אט אט היא הרגישה את האוויר חודר למעגליה הפנימיים, ואצבעותיה פיזזו על החורים הכסופים בלהט.
היא כמו שכחה מהעולם לכמה רגעים, מתעלמת מהצעקות שהלמו בתוך

אדם אסף אנשים.

יש אנשים שאוספים בולים, יש אנשים שאוספים יודאיקה, יש אנשים שאוספים יצירות אומנות, יש אנשים שיש להם אוסף של מגנטים ויש כאלה שברשותם אוסף חתימות של מפורסמים.
לאדם יש אוסף של אנשים.

זה נכון שאי אפשר לקנות אותם בגלריות אבל צריך לדעת איך לשלם וההשקעה הגדולה והיקרה היא לתחזק אותם ,את האוסף שלו. ויש מציאות, בהחלט.

יש לד"ר אדם את מוחמד הערבי בעל הח' והר' והערבית

עזבו (