"אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.."
כבר שנים שהוא מסתובב פה במבוך החשוך הזה.
חשוך ואפל, בלי טיפה אחת של קרן אור. רק גפרור נתנו לו בכניסה. בלי קופסא, בלי השחור הזה בצד שמשפשפים בו את ראש הגפרור עד שהוא נדלק.
"מה אני אעשה עם גפרור?" הוא שאל אז. "אין לי שום דרך להדליק אותו."
"נכון", ענו לו, ודחפו אותו לתוך החושך.
מאז שנים שהוא מסתובב פה. ממשש את הקירות, מועד על מהמורות, נופל לתוך בורות, יושב שם לבד ובוכה בהם כל כך, לא מסוגל אפילו לחשוב על לנסות לצאת משם.
ואז הוא שוב שומע את הקול הזה. המבטיח, המתחנן. שיצא משם, שחייבים אותו בחוץ.. הקופסא שלו מחפשת את הגפרור שלה.. הוא חייב לצאת משם.
והוא מחפש ומנסה אלף דרכים לצאת מהבור הזה, ושומע צעדים מלמעלה ושפשוף גפרורים בקופסא וקול גפרור נדלק ואנשים הולכים ורק הוא בבור הזה, מנסה בכל הכוח לצאת ממנו, ומנסה ומנסה ונשרט וחוטף שפשוף ומצליח לטפס קצת ושוב מתגלגל למטה.
עד שבסוף, חבול וכואב, הוא מצליח לעלות חזרה מתוך הבור אל המבוך הזה, החשוך.
והקול ההוא, המתחנן, נמוג בערפל, ורק הזיכרון שלו מלטף לו את הנשמה, מושך אותו הלאה.
מכאן לפחות אפשר להתקדם.
ומידי פעם הוא שומע מאחורי הקיר איזה קול, עוד מישהו שממש את הקיר ומנסה למצוא את הדרך החוצה, והוא מקווה, אולי זה הקול ההוא, האוהב כל כך, למרות שזה לא נשמע זה ואולי הקיר מעוות אותו ומה אכפת לנסות.. והוא רץ, טס אל מעבר לקיר, מתפלל למצוא, אבל עד שהוא מגיע הקול ההוא נעלם.
ועכשיו כבר כמה חודשים שהוא מסתובב פה ואפילו קול שפשוף לא נשמע.
כאילו כולם מצאו את הקופסא שלהם, הדליקו נר והלכו מפה.
והוא נשאר.
לבד.
הוופסס.
מרוב מחשבות הוא לא שם לב, ומחליק לתוך בור. עמוק מכל קודמיו, מייאש ומעייף מכל האחרים.
צונח על הרצפה כמו שק תפוחי אדמה. מרים בקושי ראש, מביט סביבו. עייף. השקט הזה גומר אותו.
"חלאס!!" הוא צורח פתאום. "מספיק, נמאס לי!! שמישהו יוציא אותי מפה. אני לא אצליח לצאת מפה לבד."
"הי.."
הוא שומע שוב את הקול ההוא. באינסטינקט ראשוני הוא משתתק, מקשיב, כמה וכוסף כל כך אל הדבר הרחוק הזה.
אבל פתאום הוא יודע שזה רחוק כל כך, הקול הזה כל כך למעלה, והוא לעולם לא יגיע לשם.
"לך מפה!" הוא צורח אל הקול הזה, שמוציא לו את הנשמה, "תלך, אני לא אגיע אליך לעולם. תתייאש, כמוני. שום דבר כבר לא ישתנה."
אבל הקול בוכה, מתחנן, "בוא, בוא כבר. גם אני פה לבד.. אין לי כלום בלעדיך. אין לי אפילו גפרור להדליק. בבקשה בוא, מאמץ אחרון."
הוא לא רוצה. הוא בוכה. צונח על רצפת הבור היבשה, כובש בה את ראשו, צורח לשמים. לא רוצה, אין בו כוח, לא מוכן. מספיק ודי.
אבל הקול הזה.. הקול הזה..
הוא חייב, הוא חייב.
והוא קם, מהבור הכי עמוק שהיה בו אי פעם, ומתחיל לטפס. ופלא, הפעם זה קל.. הוא מטפס, תמה לעצמו על קלותו של הבור, שקירותיו לא חלקים ממים, ומלאים בחריצים שאפשר להיעזר בהם בטיפוס. אבל הסוף.
איפה הסוף?
הוא נבהל פתאום, מרים את ראשו למעלה. אין סוף! לא רואים את הקצה, אין סוף לבור הזה!
מה אני עושה, הוא חושב בטירוף, מה אני מנסה בכלל. בשביל מה? זה לעולם לא יגמר!! ובכל זאת, בלי לשים לב בכלל, הוא ממשיך לטפס, בקצב גובר והולך. לא אכפת לו יותר, הוא יודע שזה לא יגמר, אבל יש פה עוד סדק לשים עליו את הרגל, ועוד מקום להניח עליו את היד, ולפחות הוא מתרחק מתחתית הבור. והמקום, הזה, שעליו הניח את היד, שהיה נראה כל כך בטוח למשימה הזו, מתגלה כמחליק מאוד. והיד נשמטת, ואחריה הרגל, והוא מוצא את עצמו, שוב, צולל למטה.
שום צעקה לא נשמעת בעת הנפילה. הוא יודע, הוא מבין שזו הפעם האחרונה, ואפילו לצעוק "לאאא" כזה ארוך, כמו בסרטים, אין לו כוח.
הוא נופל בשקט, משלים עם הסוף, עם הבור, עם היובש.
האדמה מתקרבת במהירות.
הוא נופל, נוגע בה – והיא רכה, ונמתחת, מקבלת אותו אליה ומעיפה חזרה אל שפת הבור הרחוקה.
הוא נוחת על גבו שפת הבור, המום מהתפנית המוזרה. שוכב שם כמה רגעים, לא קולט.
הי, היד שלו עוד רטובה מהאבן ההיא..
הוא טועם בה. מים חיים. קצת מלוחים. מן דמעות כאלה נקיות.
הוא קם, ומתחיל לרוץ. הקול הזה, הקול הזה. הוא חייב למצוא אותו. הפעם זה היה כל כך קרוב..
מאחורי הקיר נשמע רשרוש, לחש עייף.
הפעם זה זה, הוא בטוח. טס, רץ בכל כוחו, מפעיל את כל השרירים. הוא חייב להספיק.
מוצא בקלות את המעבר לצד השני, ובטיסה והופ, נתקל במשהו.
נופל.
רגל של מישהו.
מישהו בוכה.
הוא מרים את הראש מהאדמה, רואה צללית יושבת ליד הקיר, מיואשת.
"הי ילדה. את צריכה עזרה?"
הילדה מתייפחת בתגובה.
"רק רציתי להדליק נר.. רק רציתי קצת אור.."
"בואי," הוא לוחש לה, הקול שלה עוטף את ליבו, "בואי."
הוא מושיט לה יד, היא לא מוכנה עדיין לקום.
"איך תעזור לי?" היא תוהה, "יש לי רק קופסא.."
"ולי יש רק גפרור.." הוא עונה לה בעצב.
ואם הם ידליקו את הגפרור, הוא מבין פתאום, אז מה? אז הוא יבער רגע, מאיר. ואחר כך לאט לאט יתחיל לדעוך, תוך שהוא חורך את קצות אצבעותיהם, ואז הוא יכבה.
וישאיר אחריו חושך גדול פי שלוש מאות ממה שהיה קודם.
אז אפילו גפרור לא יהיה להם ביד.
"מה אכפת לך," הוא פונה אליה פתאום. "מה אכפת לך. נדליק לרגע. אפילו לשניה שיהיה אור. לא צריך יותר. רק לדעת שזה אפשרי."
ולמראה פניה הממאנות לאבד את הסיכוי האחרון הוא מוסיף, "מה יש לך להפסיד.."
בייאוש היא מושיטה לו את הקופסא שלה. הוא מביט בה בהתרגשות. כמה זמן חלם על הרגע הזה.. כמה שמע את כולם עושים את הפעולה הפשוטה הזו, משפשפים גפרור בקופסא, כמה השתוקק לשמוע אותו עצמו עושה זאת.
שוכח לגמרי שבעוד כמה רגעים יכבה כל האור הזה שהוא כל כך משתוקק אליו.
שולח את הגפרור לעבר הקופסא, והם משפשפים יחד. הוא לשמאל, היא לימין. אחת שתיים שלוש..
הגפרור נדלק בלהבה ענקית, מאירה את פניהם המצפים, המלאים דמעות ייאוש ואכזבות.
הם מביטים זה לזה בעיניים, שותקים. נותנים לאש לעשות את שלה.
עוד רגע והגפרור נכבה..
"הי!" היא קופצת פתאום, "הנה נר!!!"
הנה נר, הנה נר.. משהו להאיר בו, להשאיר את האש הזאת עוד קצת..
"רוצי," הוא לוחש לה, "עוד רגע ואני נשרף.."
היא מזנקת אל הנר הקטן, המתגולל לו בפינה, כאילו נמצא שם מימי בראשית, ומושיטה לגפרור.
אבל הגפרור נכבה.
הם מביטים זה בזה המומים, לא רואים בחושך.
אבל זה היה כל כך קרוב!!
הם עומדים שם, עוד רגע נופלים. ידיים מגששות, מחפשות משהו לאחוז, לא ליפול.. הם תופסים זה בזה בכל כוחם.
"אז זה אתה?" היא לוחשת פתאום, "זה היית אתה שכל הזמן קראת לי?"
"אני, לך?" הוא שואל. "את זו שקראת לי."
"כנראה שצעקנו אחד אל השני ביחד," היא לוחשת, וקצת חיוך מתגנב לה לקול.
הקול ההוא..
"הי, תסתכלי," הוא אומר פתאום.
קצה ניצוץ עולה מהנר, שאריות מהאש של הגפרור.
"זה נדלק," היא מתנשפת, "זה נדלק!"
"ששש.."
הם עומדים זה מול זה, מביטים באש העולה ונדלקת, מכושפים.
הנר נרעד קצת, אבל ממשיך לעלות ולהשתלט על החוט הקצר, עד שהוא נהיה ללהבה.
הם מסונוורים מהאור, לא מאמינים.
כמה שניות הסתגלות, עצימת עיניים, ואז הם פוקחים, מעיזים פעם ראשונה להביט. ובאור הזה הקטן, המאיר כל כך, הם מביטים פעם ראשונה סביב. "תביטי!" הוא אומר, "יש פה חיצים על הקירות."
"תראה מה כתוב פה."
הם מחזיקם יחד בנר, מתקרבים.
מעל לחץ, מילה אחת, קטנה.
"הביתה".
תגובות
כתיבה קסומה וסוחפת.