קטע

אנשים באים,
אנשים הולכים.
משאירים אחריהם
שובל של חיים,
של פרחים
פורחים וגם נובלים.
אנשים חיים את
החיים כמו שהם,
לא סופרים
את הצעדים.
מנסים, משתדלים,
אבל לא באמת יודעים.
הולכים לישון בתפילה
שמחר יקומו לעוד
יום של מלחמה.

בזריחתה נצבעים השמיים בזיכרונות כתומים,
הכוכבים מחייכים לקרני האור המבהיקות עליהם ומיד נעלמים בצבעים החמים שבאים ועולים עם תהיות החיים. ההבדלים התהומיים בין צבעי הלילות לימים מעלים בי ציורים שלי בשיחות פשוטות למדי עם אלוהים, לילות לבנים בשדה שחור משחור שנתנו לי סיבות לקום ולבחור, להיזכר איך הייתי בוהה בירח המלא יחד עם התנים כשכולנו מלאי משתנים ומחשבות, מקולות היללות הבנתי שייללו וקיללו את הירח

הלב שלי מיוחד כמו עונות השנה
לפעמים הוא חורפי, ערפילי, מדוכא
מנסים לתת לו קצת אור, אך איננו קונה
הוא ממטיר עלי גשמים לא תמיד של ברכה
ולא משתיק הוא שום קול, משמיע גם דממה.
ולפעמים הוא קיצי , וחמים ויבש
לא נשלט על הרגש ולא מתייחס
מידי פעם מתפרץ לו איזה גל שמחה
אבל באופן כללי הוא במגמת דעיכה
לפעמים הוא כמו אביב של פריחות
עם מלא אהבות חדשות , ישנות
הוא נותן מקום

ציירו לכם עולם
עולם שבו אין מלחמות
עולם שבו אף אחד לא רודף אחר דבר
וכל הכבוד, המעמד, השלטון כמו לא שווה שום דבר...
ציירו לכם עולם
עולם בו אין אשליות
עולם בו אתה יכול להיות כל מה שתבחר להיות
בלי בעיות, רק לקום ולחיות את החיים בחלום
עד כמה העולם הזה הוא עולם אמיתי?
עד כמה הוא רחוק מלהיות מציאותי?
ואם רחוק הוא מאיתנו... האם זו אשמתי?

על הקיר ברחוב מנורה מישהו כתב באותיות גדולות ומעוצבות "Rise, and rise again. Until lambs become lions"
ומישהו אחר הוסיף למטה, בכתב קטן ורגיל "How can lambs become lions?"
ובכל פעם שאני עובר ברחוב מנורה ורואה את המיני דו-שיח הזה אני קצת מגחך לעצמי וקצת כואב בפנים. כי יש בי חלק שאוהב ומתחבר לציניות הזו, שלא מוכנה להכיל קלישאות. אבל חלק אחר בי בוכה על הקסם שנעלם עם המודרניזם. אנחנו לא יכולים לקבל אמיתות גדולות בלי לחקור, לפרק, להקשות... כולם שמחים ומהללים את ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שצעד על הירח, בלי באמת להבין מה קרה שם. צריך לקבוע באותו תאריך יום צום בין-לאומי.
כי עד לאותו רגע הירח היה קסום כל כך... הוא היה עשוי מגבינה, כך אמרו לילדים. הוא היה המלכה של הלילה. לפעמים הוא אפילו היה אלוהים. בקסם של הירח היה הכל, גדול ועצמתי ומאיר ומופלא. ואז אפולו 11 נחתה עליו, ומתוכה יצאו קומץ בני-אדם. ובן רגע הירח הפך למקום קר ומת, גוש סלע חסר יכולת להכיל חיים שמרחף מעלינו, משקף את מהשמש. אפילו בלי אור משל עצמו.
כי אנחנו שבענו בולשיט, אנחנו כבר לא מוכנים לקבל עוצמות ופלאים מבלי לדרוש ולשאול. לא ניתן לקסם להכנס לחיינו לפני שנוודא על כל פרטיו ומשעוליו שהוא אמין, וכדאי לסמוך עליו, ויש דרך מוצא והכל בטוח ואנחנו לא מסכנים פה כלום... אבל אי אפשר לפרק קסם מבלי להרוס אותו. לא את כל הווילונות צריך להסיר, לא כל אמת צריכה להיחשף במערומיה. לא כל שאלה כדאי להעלות על דל שפתיים ולא כל תשובה צריכה להתפרסם בפרהסיה.
אנחנו לא מצליחים לאהוב בלי שלל סיבות למה זה מומלץ ועדיף וזה מה שטוב לנו. לא יכלנו לחיות בשלום עם הירח מעלינו, היינו חייבים להגיע עד אליו, לצעוד עליו ברגליים. אנחנו לא יכולים לקבל אלוהים מבלי לדרוך עליו. אנחנו מפחדים כל כך לחרוג מגבולות המבחנה.
אנחנו מנסים לפרק את החיים לגורמים בכדי לראות איך הם עובדים ואז להרכיב אותם מחדש ולהתנהג כאילו הכל בסדר והיה כך מאז ומתמיד.
אבל במסווה של קסם באים תמיד גם שקרים, עטיפות מלהיבות ומרהיבות של חיים מופלאים. ואנחנו מפחדים משקרים, אז למדנו לפחד מקסמים. ואני לא יודע איך להכיל את העימות הזה, הרצון לחיים עם קסם, עם יופי לא מובן ולא ברור, ביחד עם הציניות ששומרת מעבודה זרה של פלאים ריקים ושל סלעים שתלויים באוויר בטענה שהם ירח.
ובכל פעם שאני עובר ברחוב מנורה ורואה את הגרפיטי הזה אני שמח שיש לי ציניות ששומרת עלי מאלוהי שקר. ועצוב שיש בי ציניות שמונעת ממני אלוהי אמת

אני נוסע. וברכב מתנגן שיר של עידן עמדי.
הים, החושך ואני צופים על הגלים בנתיים...
אני נוסע לים.
כן, מאוחר עכשיו, ובעזרת ה' עד שאני אגיע לים הוא יהיה ריק.
ואני אהיה לבד.
אני והים...
הכביש כמעט ריק, הלילה שקט ושחור.
ואני נוסע להתמלא מהשקט הזה. להתחדש ממנו.
יש בים משהו שקט, ועם זאת גועש.
רועש, ועם זאת שליו.
כלפי חוץ נראה משטח חלק ויפה.
ובפנים עולם שלם. חלקו סוער, חלקו רגוע.
וחלק - מתלבט...
קצת כמוני.
מתיישב על החול הרטוב והקר.
מוציא חלילית.
עוצם את העניים, מקשיב לגלים.
והם כמו מוזיקת רקע.
מלווה אותי.
מלווה את נגינתי.
מתחיל להיות פה קר...
למזלי חשבתי על זה מראש.
מוציא כמה קרשים מהאוטו.
שובר אותם,
מכין את המדורה.
יש לזה תורה שלמה, אף פעם לא תצליח ישירות להדליק קרש שלם.
בייחוד לא בכאלה רוחות.
אתה צריך לתת לאש קצת ענפים, זרדים.
דבר שהיא תרגיש בנוח להיאחז בו.
ואז, כשהאש מרגישה בבית, ולא לאט גודלת,
אז תקרב אליה את הקרש הגדול.
ותן לו את הזמן שלו... אל תאיץ בו.
תגן עליו מרוחות זרות.
ואם תשקיע בו, בסוף גם הוא יידלק...
קצת כמו חינוך ילדים. ככה אבא שלי תמיד אומר...
מסתכל על האש בחיבה.
כן - גם באש יש משהו מיוחד...
היא אף פעם לא נחה, רוקדת בריקוד משונה,
יפה ומסתורית, אבל לא נותנת להתקרב.
אם תהיה במרחק הנכון, היא תאיר לך, היא תחמם אותך.
אם תתקרב מדי - תרגיש את זעמה...
אבל במידה הנכונה היא טובה.
ואני יושב מול האש. שומע את העצים נאכלים.
ומרחוק את הגלים מתנפצים.
ואני יושב ומנגן.
והאש, והים, נוסכים בי שלווה.
והנגינה, נכנסת לי לנשמה.
ואני נושם.
ונושף.
ומביט אל השמיים המלאים בכוכבים.
ויודע שאבא מסתכל בי מהמרומים.
ונרגע...

מוטלת שם לבדה, אין לה מנוח.
חיבורם ניתק, מאין תדלה הכוח?
רבים חולפים נתנו בה עיניים ורצונם לחבוק,
אך עודה קשורה לבחיר ליבה, כשפתי עולל וצחוק.
והיא נותרה,
גלמודה.
יודעת היא, בתוכה פנימה, כי שלווה לא תהא לה.
לחיבורם אין שווה, למחשקי ליבם אין תחליף.
חיותה נגדעה, משושה גווע,
כעת נעצבת היא, כיצד תרחיב ליבה?
וכנשוב הרוח תרחק היא מקונה.
ריחוק נצחי לדור דורים, אין זו רק עונה.
כמיהתה עזה לעצמותו הכבירה, לגודלו, ובכל עת מעונגת היא מזוהר זיכרונה, עת התרפקה בזרועותיו.
כעת תוהה מה יוליד יום והאם החליפה בעלמת חן,
אוי לה כי עונתה, אין לה מנחם.

תקוות היא מלאה
ישנות חדשות הן דמעותיה
חודרות הן חרדותיה
לופתת היא ההחמצה.
גואלת היא ברצונה
מוארת היא תשועתה
תובעת היא נשמתה
אורי!
עורי!

זה מתחיל בכל בוקר
בעת שאתה קם, נוטל ידיים וממשיך לקפה.
זה מתחיל כל יום
כל נשימה מחדש
כל דקה
כל פעולה קצרה שאתה עושה
לוקח ילדים לגן ולבית הספר,
הולך לעבודה, חוזר, קורא, כותב
כל פעולה קטנה כגדולה
קלה כחמורה
זה מתחיל... מחדש.
זה מתחיל פעם אחת
ומתחיל עוד אינסוף פעמים
זה נמשך ולא נגמר
כי צדיקים במיתתם קרואים חיים.

בא עד אליי
כבר שב להכות בי געגוע
תגיד שנגמר
ושוב זה קבוע
טעיתי אולי
וויתרתי מהר
אבל אתה לא נלחמת
הלוואי תצטער.

תמול מן שחר קראתיך
והננך לא מביט קרוב
ומן שחק רחוק מרוב
קיוויתי לשמיעתך

לחש קל של מתבונן
סדק אי אז את החוצץ
ולחץ קטן, פשוט, מתרוצץ
להאדיר מצחו בשמן

והשמש שזרחה מעליו
מאירה העולם עד תום
תשקע היא בסופו של יום
והוא ישל נעליו

תפילה קטנה של רגע אבוד
אשכבה לילד שלא ישוב
חפץ הוא בהבנת חשוב
עוד ספר קצר של חידוד

נצייר ציור מתוך הדמיון
אולי עוד נעיז לחלום
נתכנן העתיד במקום לעסוק בהישרדות
ואולי, אולי נעיז לנשום
בלי לפחד להחנק
ולהעז שוב אחרי שנחנקנו
לדמיין אחרי שהתאכזבנו
ולהעיר תקוות קדומות
שאבדו יחד איתנו
כשטבענו, ונרמסנו, ורמסנו את עצמנו
שששתקנו, וצרחנו
ולבסוף נהרגנו
וקמנו, וחיינו ולא נלחמנו בשביל כלום
ועכשיו לקום
לעזוב את הכלום

אני שפויה, באלי לבד.
אתם משוגעים, חושבים שלבד זו מחלה.
לא בדד
בשקט לבד.
כן, כן.
עליי הוא לא מאיים
אני איתו אוהבת לדבר
אולי יום אחד תבינו
שכשאני מבקשת את השקט בעצמי-זה בסדר
ואולי גם לא

צעקה
שתשבור את כל החומות שבנינו
צעקה שתסדוק את כל הקרח ששמרנו
צעקה שארוץ איתה רחוק
לחבק לי לחשב חשבונות
צעקה שיצאו איתה דמעות
שיתפרצו הלבבות
ונבין שאנחנו לא מבינים
צעקה שיכולה לחבק עזובים
צעקה שלא תשאיר מקום לשדים
צעקה מין הלב

שערו פרוע
ופניו מוכתמות
איש מגודל
ונראה
כאיש מערות.
אבל תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
חיוך לו קבוע
אומרים
איש רגוע
תוכל תמיד לעבור
אבל רגע
עצור.
תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
על עומדו נטוע
שונה דרכו כבכל שבוע
חריצים של גיל
טבועים בעורו
וניתן לחשוב שמתמיד
כמו עוד זקן
ומה כבר יש לו להגיד.
אבל תביט,
תביט

הגעתי לאחרי הנהר,
לא היית שם.
חיפשתי בשדה חיטים,
לא היית שם
עברתי בכרמים
לא היית שם
ביקרתי במדבר, חיפשתי במעיינות,
לא היית שם
וכשהגעתי ללב עייפה ומותשת-
ראיתיך שם

רוח דממה
אין במה
שקט כוזב מאכזב מרמז
די לקנאה ולרוח הסתיו
עוד האחד בי יגע לעד
עוד הנשמה תקום לחיה
התקום לעזרה?
התשוב השלוה?
האור שבי עלה ונשב
כמו חצב שעולה בו טיפות זהב
בין שריקות העלים
נוטפים התללים
והעננים שתיקה רועמים.

בואו נתלונן!
עוד סנטימטר לחנוק פריצוּת
גרביים עד הברכיים וחצאית עד כף הרגל
חולצה עד כף היד.
שלא יברח היופי.
אני בפנימיה של בנות.
פנימיה זה אומר שאין פנים.
לחייך. להתלבש יפה ומכובד להתנהג בנימוס.
כמה גדול ההפרש בין אותו אחד בעבודה
למתי שהוא חוזר מהעבודה, שם את בגדיו המגוהצים בצד ומחליף לפיג'מה עם כוס שוקו חם.
הוא נראה הכי עלוב בעולם. וההפרש בין הזמן שלוקח להשיג ממנו חיוך לעומת הזמן שלוקח לעשות את זה כשהוא בעבודה- יותר גדול מהפרש הזמן של הורדת סרטון באקספלורר לעומת כרום.
אבל ברגע שהוא יחייך- זה יהיה החיוך הכי חם ואמיתי שיכול אדם בן 40 לתת.
אם ניקח את כל החיוכים בעבודה ונכפיל פי עשר- זה זה יהיה חם כמו ארטיק ליד החיוך הזה, נכון?
אם תקחו את כל החיוכים שלי בפנימיה- זה יהיה מקפיא.
פנים בפנימיה? בשתים עשרה בלילה אני ליד הכרית, נזכרת בבת הדודה שלי.
לעזאזל מתמטיקה, לעזאזל לשון, לעזאזל דינים, לעזאזל נגינה, כן, לעזאזל נגינה, אמרתי את זה.
אם הלל היתה פה ללילה אחד להסביר לי איך שומרים על פנים בפנימיה, בפנימיה שבה היא שמרה את כל הפנים שלה- לו רק.
אבל אחרי שטויוטה על 100 קמ"ש מתנגש בך (וזה עוד אחרי נסיון הבלימה)- אן לך הרבה מה לעשות חוץ מלנוח, הרבה זמן ומומלץ כמטר מתחת לפני הקרקע. ולמי שמסביבך- אין הרבה מה לעשות חוץ מלבכות. לכן בד"כ אתה עושה שאת שלך והאחרים עושים את שלהם.
יש פעמים מוזרות. אומרים שצדיקים בוכים על עמ"י במיתתם וגם שלומית נחה הרבה זמן דוקא בתור שכולה. זה מוזר ששכוֹל ממית, הכאב בשכול לפעמים מרגיש שמגיע דוקא בגלל שעכשיו הפער ביני לבין האחר מבחינת מצב החיים שונה. החיים שלי מודגשים יותר לעומת המוות שלו.
רק עליי אין את הסמל הזה שקוראים לו "שכול", זו רק בת דודה, שהיא גם החברה הכי טובה שלי. טוב היא לא. כלומר- אולי היא כן החברה הכי טובה שלי, אבל אני לא הייתי החברה הכי טובה שלה.
אני לא חושבת שהיא הבינה שהיא החברה הכי טובה שלי.
שאני אוהבת אותה- היא ידעה, שאני רוצה בקרבתה- היא ידעה ואפילו נתנה לי קצת.
אבל היא לא החברה הכי טובה שלי.
אנחנו החברות הכי טובות מאז שאני זוכרת אותה אבל רק בלב. ורק בלב שלי.
ועכשיו- הלב שלה הפסיק לעבוד כשהוא שלם והלב שלי ממשיך כשהוא שבור.
כבר שתים עשרה וחצי.
אני נרדמת עם פרצוף רטוב.

בוקר!
שוב פעם קמה עם חיוך שישאיר את הגומות בולטות עד הלילה. עם משקפיים שיעזרו לי גם לקרוא וגם להיראות חכמה עד סוף השיעור.
אדבר עם "חברות" בהפסקות על בישולים ואנגן בערב עם שירה המדהימה, היא באמת מדהימה. היא שנונה היא חכמה היא צדיקה אבל יש לי הרגשה שהיא קצת כמוני, מגלה את הצד של החיוך המתוח הזה עד השעה המאוחרת בלילה. היה לי שחנ"ש אחד בכל שלוש שנות הפנימייה הזו והוא היה עם שירה.
המורה לא מכירה אותי.
הרב גדליה לא מכיר אותי.
רינה לא מכירה אותי.
אף אחת לא מכירה אותי.
גם לא אמא.
"אלעזר"
למה עולה לי השם הזה כל פעם מחדש כשאני חושבת את מי לשתף?!
הוא בן דוד. מאותו צד, גם הוא זוכר את הלל.
הוא גדול ממני בשנתיים. הוא בישיבה גבוהה עכשיו, שיעור א'. הוא בחור חכם.
אבל הוא בן. ואי אפשר לעשות שחנ"ש עם בנים.
נראה לי.
לעשות שחנ"ש, כמה זה דוחה. כמו לעשות ילד. עושים טוסט. לא ילד ולא פתיחות רגשית.
איכס.
הו, הנה רינה מגיעה להשכים. תיכף תפילה. אני כבר על המדים שיעטפו את הפנים כמה שאפשר שלא יתרווח לו ויצא חס ושלום.

אבל הנה שיחת נפש קבועה מתקרבת.

(מזל שיש מקום לזה באולפנא. עזרת נשים בתפילת שחרית בחול זו עמדת תפילה לכל מי שמתפדח להכנס באמצע התפילה)
אני אלך כבר לשחרית. מחוץ לפנימיה.
למרות הגרביים עד הברכיים והחצאית עד כף הרגל.

לרוץ לרוץ לרוץ ללא מטרה
ללכת ללכת אל הלא נודע
להתגלגל בבוץ, לא להצליח להפריד את העיקר מהמוץ.
להתעמק בטפל ולהדבק לחסר
להכנס לתוככי האפלה בלי תקוה או אמונה קטנה.

האור שמאיר הוא אור שקרי, מלאכותי
אור דיגטלי שכוחו הוא להסתיר כל אור אמיתי.
אור אמיתי מחכה לך בחוץ, במעשים, בדיבורים ובמבטי האנשים

מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך

הלב,
כמה מורכב אתה,
כמה הפעימות הקבועות שלך
צבועות ביחס למי שאתה.
כי הרגשות שבתוכי
עולות ויורדות,
צפות ושוקעות,
בוכות ושותקות.
לא פעם אני מוצאת את עצמי
עם דמעות בעיניים
שחונקות את הגרון,
או עם איזה שמחה מטורפת
שממש לא מוסברת.
ואני אשמור את רגשותיי בתוך ליבי,
כי למה שמי שסביבי יהיה מוכן לבכות את סבלי,
או לרקוד כך פתאום בגלל שמחתי?
כי אנשים לא אוהבים שינויים.
הם רוצים להכיר את חבריהם
כמו תמיד שלווים ונינוחים,
כולם שחקנים בהצגה אחת גדולה.
ומביטים רק בפעימת הלב הקבועה,
ולא במי שאתה – סערה.

זה התחיל בהפסקות קצרות אחר הצהריים, הייתי יושב ונועץ מבט מודאג בעננים חדשים שהיתמרו מכוס הקפה שלי. חברים שעברו נתנו צ'פכה, היו ששאלו 'הכל טוב אחי' והייתי מהנהן, 'אז מה, סתם עייף' הפטירו, והייתי מהנהן במרץ. לא שעייפתי פשוט לא היה לי כיסוי טוב יותר, וזה לא שבקשתי לכסות משהו, פשוט לא ידעתי מה לגלות.

אח"כ הייתי משפיל עיניי, בוהה בבועות קצף קטנות, הן היו מתנפצות בקצב. עיתים ראיתי בהן כוכבי אור על מרקע שחור אין סופי, עיתים ראיתי בהן את כל שטפח עד לכאב על פני הרכות.

'בועות מתנפצות' אמרו במבט חרד ובוגר, לחשו בדאגה צבועה כשהייתי ילד. ילד, קטן, קטן ולועג, קטן וטיפש, קטן ויפה. אבל כעת נותר לי רק לצפות בנבואת הפורענות מתגשמת, נשקפת על כוס קפה מבעבע וגוף רועד.

שלא יובן לא נכון, רוב היום היה חולף כרצוני, הייתי שוקד על גמרא וסטנדר ומנער ספרי אחרונים מאבק או מילים לא מובנות. ובכל זאת, דומה היה שמרה שחורה נפלה עלי, אדי הקפה כבר לא דמו לשירי עשן המבצבץ מן הקטורת ואפילו לא לעשן סגריה אפרורי, הם נהיו עזים יותר, שחורים יותר, קודרים יותר וכמעט שהייתי משוגע.

אחר כך הייתי בולע רוק ולוגם, לגימות איטיות, ארוכות, מרות. בין אחת לחברתה הייתי מפטיר אנחה קולנית מתמשכת.

אני זוכר את ההפסקה ההיא, הייתי נחוש, החלטתי שאלך עד הסוף, שאקדים פורענות, שאשתה את כוס התרעלה עד תום, עד שתיגמר, עד שתיגמר ממש נשבעתי. אח"כ הרמתי 'לחיים' וגמעתי הכל בלגימה אחת. אחת פשוטה ומהירה, אחת. גם את ה'בוץ' שסרב להבלע בעקשנות וניהל מלחמת חורמה מגוחכת ואפילו שיחק מחבואים בין שיניי, גמעתי לבסוף. וזהו, נשמתי עמוקות, לבשתי ארשת תמימות, גבורה ילדותית ונאה. בקשתי מהלב שילחש לשבלעתי שהרע נגמר בסוף,

אחר כך שפכתי סוכר למיכלית הריקה ואפילו ברכתי ברכה אחרונה, שפטרנו בערגה.
אי, עד עכשיו אני זוכר את הלעג המטפס, גרגור עז וגס. עדנו קופא על פני חיוך עוועים נהמר.

אבל זה היה אז. היום הכוסות הפכו לדבר שבשגרה ואני שותה אותם ללא מחשבות מיותרות. לא שהם פרחו חלילה, פשוט הן בגרו, התמזגו בצורה פלאית בדם העייף שלי.

לאחרונה מישהו הציע שאמיר את הקפה בהפסקות שינה קצרות, הן תחליף מעולה הבטיח. ואני רק הצמדתי את הכוס חזק ללבי הפועם, שהזכיר שאני עוד צעיר ושגם הפסקות שינה קצרות עלולות להפוך לשגרה ושחלומות של יום גרועים משל לילה ואיך שהם מלאים שדים. ופתאום כמה טיפות של אהבה ויופי פרצו אל חיי והיה סומק ומלאה חמלה עד קצות הנפש.

אחר כך רק שתיתי כוס מים קרים ובקשתי להירגע.

שוב הקיץ מגיע
והכל מיטלטל.
שוב בועט בהכל
משהו בבטן מתפרץ.
הרצון הזה לצאת
לצאת מהכל,
פשוט ללכת,
וכמה שיותר רחוק.
שוב הקיץ מגיע
ואני רוצה לפרוץ
אולי לבקוע.

אנחנו דור ה־y
אף שיר הוא לא רועש מדי
אף צבע לא בוהק מדי
אין דם שאדום מדי
ושום סרט לא כחול מדי
הכול בחצי קלאץ'
שום דבר לא מספיק
לא באמת מרגישים
רק כאילו, רשימו, של החיים האמיתיים
ננסה לשרוט את המוח
ננסה שוב ושוב בכוח
אולי נמצא מה אנחנו מחפשים
אולי נרגיש חיים אמיתיים
אנחנו דור ה־y
קשב וריכוז זה אצלנו הוואי
ליפול מהקצה זה תמיד כדאי
לחיים אין ערך ולא

אווירה
נוגעת
עוטפת
מערפלת
מרצדת בין חושך לאור
בין נראה לבלתי נראה
בין מורגש ללא מורגש
לפעמים אווירה מורגשת,
יותר מהדבר הכי סמיך שיש
לפעמים היא חומקת,
כמו אוויר כמו מים כמו אש
אבל תמיד היא נמצאת שם
לוטה בערפל
דוחפת אותנו
לפעמים לטובה
לפעמים לרעה
והיא כמו כל הכלים
ואנחנו רק צריכים
לדעת לנצל אותה
להשתמש בה

האווירה הזאת מחזירה אותי אחורה
כמו במערבולת צבעים וצורות
שלוש וחצי שנים. אל אותו יום שישי
האמת היא שאף פעם לא כתבתי על אותו ערב שבת
לא יודע אם זה מבריחה. או מעוצמה
מפחד או מגבורה.

אחרי כבר שלושה ימים
שלושה ימים שאני שם בלב המחלקה
אפוף בכאב, פחד, קושי
לצד גבורה, אור ותעוזה
שלושה ימים של עליות ומורדות
שלושה ימים של תהיות ומחשבות
שלושה ימים של שאלות ותשובות
בעיקר שאלות.
וזה גם ימים של ערפול חושים
של פעם בכמה זמן לחיצה מיוחלת על כפתור
שמכניס את גופי ומחשבתי על אותו הענן
ענן של חוסר ממשות במציאות
ענן של בריחה מהצורך בהתמודדות
או בקיצור- מורפיום.

אחרי אותם ימים, כמעט באותה תנוחה אני מגיע ליום שישי
ערב שבת פרשת נח של אותה שנה
אותה שבת שלעד תיזכר לי
אותה שבת שלתמיד תיחקק לי
בראשי. וליבי

שעתיים לפני שבת אמא כבר צריכה להגיע הביתה
סוכם שאבא יישאר איתי
ואמא... היא תהיה איתי בליבי
דקה לפני שאמא נוסעת, היא פורשת ידיים
מחבקת, ממששת. רוצה לקבל אות חיים
דמעה אחת בודדת חומקת מבין העפעפיים
אמא שולחת ידיים- מניחה אותם על ראשי
"ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" בני...
אני מנסה להעלות חיוך על הפרצוף לשנות אווירה
אבל היא כמו יודעת את מקומה. מסרבת להשתנות
לובשת ארשת רצינית. האווירה.
ודוחפת עוד דמעה במורד פניה של אימי
דמעה שכבר מצטרפת אל חברתה
וביחד הם סודקות את ליבי

אמא הלכה לה
ושבת נכנסה לה
אבא לבוש לבן. נכנס לחדר- "שבת שלום"
האווירה עדיין מסרבת להשתנות.
יודעת היא את חשיבותה ברגעים אלה
ומחליטה לדחוף קדימה...
"רוצה נשיר קבלת שבת?" אבא שואל אותי
ומתחיל לזמזם
את הניגון אני מתחיל לזהות
"ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך ירוץ עבדיך אל רצונך"
עוד נגיעה קטנה ממנה, מהאווירה.
ואני מתחיל לבכות.
יודעת היא היטב את תפקידה
נכנסת ויוצאת
עושה בי כרצונה
לפתע היא משתנה לאווירה של חיבור
אווירה של גישור

ומעל השאלות
מעבר למסך הקשיים והתהיות
מבעד לערפל הפחדים הכאבים והמחשבות
אני מרגיש חיבור
הערפל מתפזר
ומבעד לשחור
בוקע לאט לאט- אור

אקורד אחד קטן לספר את הסיפור, אולי הוא יספיק, כנראה שלא.
אקורד אחד קטן, כמו ירח בשעת לילה מאוחרת. מדבר, קצת לוחש סודות מגירה.
ציפור פורשת כנף,
ממריאה מעבר לגדר תיל.
ילד קטן מרוח במבה,
על נדנדה רטובה,
מדמעות של אלוקים.
נד-נד-נד-נד
אחורה-קדימה.
עפה הרחק מכאן,
רחוק רחוק, עד שלא תדע מאיפה באה
נד-נד-נד-נד
הוא שורק, אולי שיר שאמא לחשה לו לפני השינה, אולי הוא הלחין בעצמו.
במבה זרוקה על רצפה, ילד שעף לשמיים
בין עננים הוא חושב לו
והבוקי נשפך לו המכנס



וזה קצת עצוב, אבל הוא לא שם לב
ואמא אחת שיושבת על ספסל מביטה בו, שורקת לעצמה בילבולים של אהבה.
היא יודעת שהבוקי שנשפך עוד ימשיך לנזול
וללכלך
והנוני קטנציק עוד יעלה וירד, ולא רק בנדנדה.
והיא שולחת לו לענן נשיקה גדולה
ודאגה קלה תופסת לה מקום בחלל הבטן

תנגנו
יש בזה כוח. תנגנו, בלי שכל ומוח. תנגנו את אשר בלבכם. את הקרעים, עם השברים, הכאבים, הגעגועים. תנגנו את השמחה, ההארה, השאיפה. תנגנו את התפילה. תפרטו על מיתרי הצלילים, ויבואו לבבות אחרים, לניגונכם. תנגנו

שעת בוקר מוקדמת, לפני שחמה תנץ, ותבצבץ.
אני ואבי מורי יוצאים מדלת ביתנו, דלת עץ ארז מפואר, והולכים ברגלינו אל כיוון בית חיינו.
אני אוהב אהבת נפש את השעות של עלות השחר, בעת שהוא פורש כנפיו עלינו, זה זמן צלול ומיוחד, שריח של שחר נישא באוויר.
אנוכי ואבי מורי צועדים בין בתי העיר שעליה נאמר 'משוש כל תבל' ו'כלילית יופי' וכשמה היא, כך באמץ, פאר והדר לה,
''אווירא דירושלים מחכימא'' כך אמר הרב במתיבתא שאני עוסק בה בלימוד התורה, הוא שמע זאת מגדול הדור, 'ר' אלעזר הקפר'.

אנו פוסעים ואני מלטף בידי את בתי האבן הקרות, הרחוב מתמלא בגברים ואנשי שם הקמים לתפילה, כוותיקים.
האוויר הזך מצטלל וערפילי בוקר נעלמים אט אט, לעינינו מתגלה המחזה המרהיב את הנפש, על הר גבוה, נישא בית ענק.
בית חיינו.
המקודש, מקום מקדשנו, משם חוצבנו, כך אמר לי החברותא.
לגובה עצום ורם מתנשא ההיכל, בצבע תכלת בוהק שנראה כגלי ים הנעים לאטם, אני מתפעל כמחדש.
הערפילים משווים לו מקום האפוף סוד, קול הגבר הנשמע מזרז אותנו ומקיץ מחלמונו.
אוויר טהור וקדשה עילאית חופפת על משכן ה', מי שאמר והיה העולם.
אנו נפנים למקווה הקרוב, טובלים ומטהרים, מתכוננים, הנשמה מתרגשת, גם שכל בוקר אני מתפלל במקדש.
אנו עולים יחד עם עם רב של גברים הבאים להיראות.
ככל שעולים במדרגות, רועדים מפחד.
נכנסו, משרתי ה' כהניו הקדושים, מחכים ופותחים את שערי העזרה, ואת שערי הלב, שפועם.

כהניו לבושים הוד, הנעים למשמרתם, המגרילים בפיס, וזוכים בהקרבת קורבנו של עולם
קרבן התמיד.
הלווים הנרגשים והטהורים מוכנים על מדרגות העזרה, לשיר בקול נעים ובשמחה לכבודו של מלך העולם.
אנשי המעמד, הישראלים, מוכנים עטופים, ומתכוננים להתפלל על קורנו של אחיהם, שיעלה ברצון.

הכהן הגדול, שפני בוהקים, נכנס לתחום העזרה, כולו אומר גיל ורעדה, בשמחה נוראית

''האיר פני המזרח עד חברון!!'' נשמעת הקריאה, הגיע העת, לשחוט קורבן התמיד שיכפר בעדנו, עלך חטאינו.

ניגשו הכהנים למזבח. פצחו לווים בניגון שאני מהעולם הזה.
וריח הקטורת, שמחוש הריח ניזונת הנשמה, התפשט בחלל האויר.

לב כולם רעד.
ובהגיע העת, קרא הכהן הגדול מאחיו ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!!!''
והשתחוו כולם כנשמעת הקריאה ''ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!!''
ועל כולנו נפל פחד המלך, ואהבתו הגדולה, כאחד.
ה' אחד!

על אלה אני בוכיה.
על אלה.

ילד,
אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי לך ככה.
מכירה את המבט ההוא שלי,
עיניים אוהבות.
היום שבו התווכחנו מה גדול יותר אהבה או התאהבות.
אמרתי לך שאני אוהבת, ומאוהבת - בך.
הזכרתי לך, לעצמי שלוואי ואתאהב בך, בנו, כל יום מחדש.
צחקת. גבר שלי, הלב שלי פעם, קיטצ'ית שכמותי.
שלחת לי סמס כשכעסתי עלייך,
שיחפש מי יענה לו... מגיע לו לחכות,
אני קשה להשגה! חשוב שתדע את זה.
אבל

עתה לא ידענו
אם ילכו הם
אם לא.
אל הקודש קרבנו
כמעט וויתרנו
אך לא.
גיטרה אחת
חליל מנגן
עשרות לבבות
וקודש מחלחל.
לא שוב כנטע
זזה ממקומה
לחשה זוג מילים
ואנו תדהמה.
תצליחו
ברכת השם
הם קמו ללכת
והלב -
לא נושם.
השאירו מאור הנר
וכתובת טרייה
כך אמרו הדעות
השאירו כיסופים -
משלהם.
כיסופים למשיח
כיסופים להיגאל
כיסופים

מעל ים, סוער, גועש,
מתנדנדת לה חצי נשמה.
מתחת לשמיים, צהובים, דהויים,
מביטה היא לאופק, החוצה.
השמש שקעה עליה זה מכבר, וחצי נשמתה - עזבה.
רוח חזקה, מכלה, מעיפה את הכל, פירקה עד לדום את חבלה.
סערה, סלעים מתפרקים, וחיוך אחד בודד, לחיצה חזקה.
ואש, קול שרפה, באה, ומכלה, וחבל שרפה.
והיא בו צפתה, נופל מטה מטה , מביט אליה בכמיהה.
ואחרי כן, בקול דממה דקה, רק שפתיה נעות, וקולה לא ישמע.
והוראה התייצב לידה והבהיר והאיר את עולמה.

לקחת כף ולאסוף את הכל
הגלים הם שקופים
וגם השמים
כשיש כוכבים
וקצה של ירח
רוח דקה שמייבשת את הדמעות
ושמיכה גדולה
שמכסה את הכל
שומרת למחר, אבק של אתמול
גרגיר כוכבים
לקחת כף ולאסוף את הכל

הוא הצדיע בשתיקה לשלום, ועלה על הסיפון.
הוא לא היה איש מוכר. איש לא היה איש מוכר.
רק למכירים.
ובכל זאת, אלפים הגיעו לנופף, רגליהם שקועות בחול הרך.
מטפחות לבנות התנופפו מידיהם של עשרות, מתרחקות על סחף הגאות.
נתזי המליחות והפרידה מהנוסעים הרטיבו קלות את אלו שנותרו בוהים בספינה המפליגה, המרחיקה לכת, מעבר לשוברי הלבבות.
אלפי עיניים נוצצות מנחלי דמעות, יבשו לאטן.
שפל הזמן הנמיך
ספינה של חלומות.
ולאורך הים,
אין גלים,
ואין עולם.
זה הוא
נשבר לרסיסים
על המזח

שאל העולם איך אתמודד,
עניתי שלא אפחד.
תשובתי לא היתה מספקת בעיניו,
ביקש שאסביר,
אפרט לפניו.
רקדתי ריקוד עגול מסביבו,
חייכתי בנימוס והבטתי בו.
אמר שריקודי בעל חן,
אך חסר הוא אמת,
היה בו זיוף.
הבטתי בעולם,
לא היה בי מה לענות.
לא ידעתי כיצד אסתובב,
כמעט שבאו דמעות.
לפתע עיני נעצמו בחזקה,
רגליי הורמו,
כלא היתה אדמה,
וידי ריחפו ממעל גופי.
ורקדתי.
רקדתי
והיה בו פראות בריקוד השונה,
והיה הוא שלווה הריקוד היפה,
הוא היה מן ריקוד עם עולם,
שיש בו מסביב אך יש בו את כולם,
ריקוד של אני שמחובר אל העם.
ריקוד אמיתי שלא שאל אותי אם לבוא,
ריקוד שלא היה אכפת לו איך הוא נראה.
ריקוד שגילה תשובה כה כנה.
ריקודו של עולם,
ריקוד שרוקדת מול מלך עולם.

נמאס השקט הזה
שסגר סביבה חומה
כל אחת רקדה את הריקוד שלה
רקדה לבדה
דומעת את שירה
חצתה אל היבשה
מביטה רחוק
מצפה
רקדה, רקדה לבדה
נפלה
מחכה לתקומה
הנשמה זהרה
ונאטמה כתגובה מהקירות שסביבה
היא יושבת שם היום
ורוקדת
נשאר לה רק ריקוד אחד להציל את נפשה
עד היום היא נטועה רקודה
מוקפת בחומה
אך מרקדת
מרקדת את כעסה
את כאבה
את געגועה
מרקדת

הוא חי בתוך המוזיקה לא רואה אף אחד
הוא מתנוענע עם הרוח, וכך מרגיש בטוח
כי הרוח לא יכולה לפגוע
או להכאיב
כי למוזיקה צלילים רכים
ולא ריקים
כמוהו
הוא לא מפחד לרקוד עם הרוח
היא לא תצחק כמו כולם על ריקודו
הוא מפחד מביקורת, מלעג,
אותם יכולים להעניק המדברים
אבל הרוח היא מהשותקים
הוא מתחבר אל השותקים,
הם על קיומו-לא מאיימים
הוא מרגיש בטוח עם הרוח
היא

אני יושבת, עכשיו ממש, בכל הווייתי, מול הנרות היפים של חנוכה ותוהה איך מספרם כבר עלה לחמישה. וכבר במוחי אני חושבת אם אומרים חמש נרות או חמישה, וכבר אני שומעת את המהום המדיח במטבח וריח קינמון עולה באפי, מגרה.
וכל הווייתי מול הנרות המרצדים. והנה האבוקה עולה- ומה אני עושה מחר? בעבודה? עוברת למייל רושמת רשימת מטלות משמימה למחר, שולחת לעצמי וחושבת- איזה כיף, קיבלתי מייל! וזה לא כיף באמת כי זה ממני.
ומתי כבר אחותי תתקשר? ולמה אכלתי פסטה קרה? וחנוכה חנוכה- חג יפה כל כך. אוף, אני לא יודעת לשיר. אף פעם לא ידעתי. אז מה אני יודעת כן? האם אני בכלל יודעת? ואולי אני מאלו שיודעים רק קצת מזה וקצת מזה ואין שום דבר בו הם טובים באמת?
ואז אני חושבת- מעט שמן, מעט מן האור, מעטים מול רבים. גם כל הקצת הזה זה טוב. אז מה אם אני לא טובה במדיטציות מהפנטות אל מול הנרות?

הכל חי בך.
כל מה שראית.
כל מה שעשית.
זה הכל עוד חי בך.
הכל פועם בך.
בקצב.

תבחרי לך.
את כל האור שבחייך.
את כל הטוב שבתוכך.
ותני לו לפרוץ.
ללוות את מסלולך.
את דרכך.

גלות הנשמה בחדר הברזל, כוספת למנוחה, נאבקת בכבליה.
באזיקי הגלות שמור ניצוץ התקווה, מדי פעם מבליח וסודק את חומת השכל.
נפש לכור מחצבתה בוערת, אבל המים הזדונים בשטף החיים מכבים...
להגיע אל האיחוד, לצאת מהבידוד.
להתוערר מההרדמה, בשצף שורפת חומר, מחסום ההיגיון עומד לפני האושר, קורי הלינה נקרעים אט אט,
אמרו לה קמעא קמעא, היא רואה שמחה.
הניצוץ סדק אזיקים, התקווה בקעה רקיעים, ועדין יש התנגדות, מלחמת הכוחות.
נמשמה בוערת לעיר מקדש, לעיר מלוכה!
לגאולה!!
ואנחנו? הגוף?? בשכל אפוף.
אבל באמת הנשמה אותך ורק אותך רוצה!
להביא גאולה ברחמים.
להמליך את מלך המלכים.
ולצעוק
ולזעוק
ולשתוק
ה' הוא האלוקים!!!!!


ה' הוא המלך הטוב והרחמן!

ריבונו של עולם, אני אוהבת אותך
אדון הכל, רוצה לבוא עד אלייך
אבל נפלתי וחטאתי לך
ואיך אעז לבוא לראות פניך?
וצער על החטא כלל לא היה בי,
לא חרטה ולא הכרה.
אבל בשקר כבר מאסתי
אז אני באה - בלכלוך מכוסה
כי אין אף ידיד נפש מלבדך
ואין מי שיגאל אותי זולתך.
אין סוף, אדון הכל
הענק לי מעופה של ציפור
לעוף עד אליך.

מוטלת שם לבדה, אין לה מנוח.
חיבורם ניתק, מאין תדלה הכוח?
רבים חולפים נתנו בה עיניים ורצונם לחבוק,
אך עודה קשורה לבחיר ליבה, כשפתי עולל וצחוק.
והיא נותרה,
גלמודה.

יודעת היא, בתוכה פנימה, כי שלווה לא תהא לה.
לחיבורם אין שווה, למחשקי ליבם אין תחליף.
חיותה נגדעה, משושה גווע,
כעת נעצבת היא, כיצד תרחיב ליבה?

וכנשוב הרוח תרחק היא מקונה.
ריחוק ניצחי לדור דורים, אין זו רק עונה.
כמיהתה עזה לעצמותו הכבירה, לגודלו, ובכל עת מעונגת היא מזוהר זיכרונה, עת התרפקה בזרועותיו.
כעת תוהה מה יוליד יום והאם החליפה בעלמת חן,
אוי לה כי עונתה, אין לה מנחם.

{הסבר: חיבור העלה אל מקור חייו העץ. מוצג כגעגוע לחיבור אוהב בפרט בין דוד לרעיה ולחיבור בין כנסת ישראל לה' בהסתר הגלות, עת אבד לו חיבור זה עם חלוף העונה (ובע''ה יחזור), ונפילתה היא בחינת השלכת}

שוב הקיץ
ואיתו הבקשה לדרור.
מרגיש קצת חנוק,
כאילו יש מרחבים
שאיני פוסע בהם.
מין ציור ענוג
פוסע עם גיטרה על הגב
שמים.

לקפה שלי יש צבע קצת חום. אבל לא בדיוק חום. יש לו צבע בז' קאמל קצת בהיר.
אבל הצבע האמיתי שלו הוא צבע קפה. ככה. בלי ערבובים, צבע קפה וזהו. כי יש זמנים ומקומות ואנשים שצריכים לקבל שם משל עצמם, שלא יוכלו להיות רק מרשם או מתכון של זכרונות אחרים שמרווחים בנחת בנבכי השפה והעגה עם שמות מקוריים ששייכים רק להם, שמגדירים אותם באמת. כמו מספרים ראשוניים, כמו אופי של ילדים.
ולקפה שלי יש טעם קצת מר, אבל לא בדיוק מר. ופעם הייתי שותה אותו עם כפית סוכר והוא גם היה מתוק. כמו החיים שלי. אבל לעולם לא תוכלו להגדיר את החיים שלי באמצעות אוסף של חוויות אחרות. כמתכון של צבעים וטעמים וריחות שכבר מוכרים וידועים ובתרכובת הנכונה יצרו את החיים שלי. כי החיים שלי הם מספר ראשוני. הם חוויה שנחוות בפעם הראשונה. הם כוס קפה מר וטעים. ואפילו אם מישהו יזהה אצלי נקודות השקה לעולם המוכר שלו,

לפני שיצאתי לים, אמא דחפה לי ליד תיק עם המון ציוד.
'את תזדקקי לזה', היא אמרה. והוסיפה
'תכנסי רק עד הברכיים. ובכלל עדיף שתשארי מחוץ למים'. וכאילו שחשבתי להקשיב.
והגעתי לים. ומיד עזבתי את התיק
כי התיק יציב ובטוח. וגם החוף
אבל אני, אני ים.
ורצתי. אל תוך המים. פחדתי להתחרט
ומי בכלל חשב אז על ברכיים. אני חיפשת שקט,
ואמרו לי שמעבר לים הוא נמצא.
ופחדתי לטבוע. ועמדתי לטבוע
ופתחתי בריצת אמוק בלתי אפשרית אל הלא נודע
ונפערו בורות באדמה
אז נפלתי. נפלתי. נפלתי. וכשקמתי ראיתי שהדרך עוד ארוכה
והוא היה קרוב, התיק שהשארתי על החוף. כנראה אני עוד רחוקה מהסוף
ואם אני אטבע? מי יוכל להציל?
הרי מי שבמים עסוק בעצמו. ומי שבחוץ
איך יוכל להבין. לדעת, כמה מסוכן בפנים.
ואיך יצליח להתמודד עם הגלים?
נשבעת. הגלים חזקים יותר מכל מה שהכרתי,
חזקים כמעט כמו מה שקיוויתי להכיר


ופתאום הגיע גל גדול, שכיסה אותי מכל הכיוונים.
המים גברו עלי. עמדתי למות
ומי בכלל חשב אז על שקט. אני רציתי לחיות,
ולצעוק זו היתה הדרך היחידה

ואז אני כבר לא זוכרת. אחרי רגע או שניים, או אולי היו אלה כמה שנים?
מצאתי את עצמי שרועה על החוף. על החוף שלי
ולידי עמד אדם עם חולצה אדומה שעליה באדום היה כתוב 'מציל'.
והוא שאל אותי אם הכל בסדר, ואני במקום לענות רק שאלתי. איך הוא חזק יותר מן הגלים?
איך יכול להיות שהוא על החוף, ובכל זאת יש בו שקט רועם יותר מן הסער של הים?
המציל לא ענה. רק דחף אותי חזרה אל המים
וכשהתרחקתי לחש לי: השקט שאת מחפשת, מעבר לים הוא נמצא.
אבל זה לא משנה לאיזה עבר תגיעי.- רק תהיי קודם בים. רק היי אמיצה

יער אפור, מלא עצים
עצים אפורים ללא עלים
האוויר מלא אובך
השמים מכוסים ערפל
ערפל סמיך
נשרי ערומי צוואר
מתעופפים באוויר
המקום נדמה נטוש

אך אי שם עמוק ביער
יש בית, אולי עיר
לפעמים מראי סימני חיים
איש, או רבים
חיים שם את חייהם
כמובן לא לתמיד.
עד שימצאו את מקומם
עד שימצאו את השביל הנכון,
השביל המוביל אל ביתם.

בבית או בעיר
אין אי ברחובות
אין חיוך שצץ לו
אין שמחה
אין ילדים רצים
אין.

אנשים שכבר הבינו
אנשים עמוקים
לפעמים מדוכאים

בעיר הבתים אפורים
הפרחים אפורים
האנשים אפורים
מחכים שמישהו ייקח מכחול,
ויצבע את השמיים בכחול
יצבע את הפרחים בגווני אדום ירוק
את הבתים בצהוב
ואת העיניים בוורוד.

ריצה מהירה
שאיפה נשיפה
צעדים דופקים
דוחקים
שאיפה
קורסת ליד הקיר
נשיפה
שאיפה נשיפה
צעדים משתתקים
עוצרים לצידי
שאיפה שאיפה
יד מונחת עלי
נשיפה נשיפה
שקט

לבד מתמודדת
זר לא יבין
אפילו לא היא
וקשה.
קשה עליי
ומתי
מתי כבר
מתי.
ורק שלא יעצור גם העולם כולו
מנדנודו
נדנד מעלה מעלה
את שאינם מלאים
נדנד אנה אנה
את הבוכים במסתרים.
קשה עלינו
קשה לרעוד
קשה השקט
קשה לפחוד
חסר חסר
וחסורנן
נערה היתי ועודי
והאם יש צדיק נעזב?

שאתה מבין פתאום כמה אתה קטן
ויש ימים כאלה
שאתה שמח במוחין שלך
שהם של גדלות
ויש שעות כאלה שנמשכות
ונצרבות בלב
וזה נוגע
וזה אוהב
ויש רגעים שהכל זז בפנים
והקדושה נוגעת
טהרה שופעת
ואתה רוקד על המרפסת
מודע לייקום
ולא מודע
רוקד עוצם עיניים
רוקד מחזיק לעם ישראל ידיים
ונושם את הרוח
שתלבה את האש
וחוזר שום עם כוח
כי נגעת בפרדס
ויש

בסוף כולם חוזרים.
זה הטעם הישן.
המקום הבטוח,
המקום המקרב.
המקום שבו הכי נח ללב.
יוצאים לחפש את האור,
בסוף כולם חוזרים הביתה-
למזמור.
כולם נוגעים בה,
באחת.
כולם חושקים בה,
בשבת.
אז הלכנו..
קצת החלפנו כיוון.
רצינו לטעום מערב,
רצינו לטעום שלא בהשגחת הרב,
אבל חוזרים בסוף,
ומשחקים אותה שזה כבדרך אגב.
חוזרת עם מכנס,
חוזר עם קוקו

מתי הפעם האחרונה שבאמת ישבת והתאבלת על בית המקדש?
מתי בפעם האחרונה ישבת על רצפה הקרירה והבטת כלפי מעלה , לשמיים, בכית, וביקשת גאולה?
אני לא מדבר כאן על להתפלל שמונה עשרה, ולמלמל את ברכת בונה ירושלים. אני לא מדבר על לומר "ובנה ירושלים עיודש במהימניו ברוך בונרושלים מן". לא. אני מדבר על משהו מעבר לזה.
להרגיש את החורבן. לחוות אותו. להרגיש את האבל, את הגעגוע. את הציפיה, את הכמיהה.
לעצום עיניים, ולדמיין. את הדר בית המקדש. את מליוני הגויים שמגיעים להם ומודים לאלוקי יעקב. את ניחוח הקטורת, ואת ניגון הלווים.
מוזיקה, מרגשת אתכם? מנגינה קסומה מרתקת אותך וסוחפת אותך, הרחק הרחק, אל עבר מחוזות רחוקים. שמעת פעם?
אתם מסוגלים לדמיין את ניגון הלווים? את המנגינה המרתקת הזו, שמושכת אותך וקושרת אותך לאבא שלך?
ותחושת השלימות הזאת, לאחר שהבאתם קרבן? לדעת שאתה נקי, שלם, שהקודש ברוך הוא אוהב אותך ומקבל אותך? לבוא ולומר תודה, ולהרגיש את החיבוק של אבא?
לפעמים, תחושת הקושי הזאת מתלבשת עלינו, ואנחנו לא יודעים מה לעשות. ואז, מגיעים לבית המקדש, מדברים עם הכהנים, מקבלים עצה , וברכה.
לחוש את תחושת הקדשה באוויר. את הרטט, שמניד מיתר סמוי בלב כל אחד. את השמחה , את יראת הקודש.
להריח את ריח הקטורת, שמשובח יותר מכל בושם שאי פעם תמצאו. את האור שיוצא מבית המקדש. את האוויר! אוויר של קדושה ויראת שמיים, אוויר של קרבה לקדוש ברוך הוא.
זה באמת חשוב לכם? אתם באמת פועלים למען זה? זה המצב המתוקן של העולם!
העם קורא- מקדש עכשיו!

רועדת בגשם
טיפטופים, דימדומי נפש.
רוקדת בשמש לאט
מתרוממת על שלוליות ישנות
טיפות ניתזות על פניה
עיניה נוצצות באור
אם תתקרבי תגלי בהן אפור
ונצנוץ דמעה
משילה עור ועוד שכבה
עם בוא הסתיו
מעיזה לפרוח כשרואה חצב,
ושוב הגשם, המיים, הברקים,
ואז שוב השמש, והתחדשות ופריחה
וכל מסלול יחודי שלה.
הימלטות. ממסלולה הקבוע, בריחה, מהחורף הזה שוב.

ישנו אגם כחול, כחול עמוק, עמוק בתוך עיינך
עיניך שמביטות, מביטות באדישות מעושה על הכל,
לעיתים הוא גם עולה על גדותיו ופורץ ונשפך
מציף את הכל
ובדרך מרוקן
בעייניך רואים גם את העצב והבושה
השמחה והתעוזה
הקושי והפחד
לצד הרוגע והתקווה
איזה בריאה. הרגשה. והכל עמוק בתוך עיינך
לפעמים
צף
וזה טוב כשהכחול צף,
כי לפעמים זה משחרר. משחרר כל כך...

מצד אחד
יושבת לידי אשה
מנסה להסביר לי למה תרומה של 250 ₪ זה לא מספיק לה.
מהצד השני מגיע אלי בן אדם מעורער,
"קוּלָה" הוא אומר לי, "קוּלָה".
למעשה, יתכן וזה הדבר היחיד שהוא יודע להגיד.
מאחורי האשה עומד אדם שמסמן לי "היא מבלבלת לך את השכל".
האם להנהן לו? האם להאמין לו?
"תרופות, אני צריכה תרופות"
"תראה! הנה כל האישורים, מהרופא, מהרב, כל הברכות אני אתן לך".
"האמת גברת? באמת שאין לי. אין לי ממה לתת לך. אני יכול לתת לך פחות"
"כמה פחות?"
"...."
"אבל זה לא מספיק לי. תתן לי יותר, ממה שאין לך, ותראה שה' ישלח לך את כל הכסף שבעולם וכל מה שאתה צריך. תראה, הנה המרשם, תראה כמה זה עולה לשבוע"
"תראי, בואי נעשה עסקה. אני אתן לך כמה שאתן לך, ואת לא תקפידי עלי. תקבלי באהבה את הסכום שאתן לך. בעז"ה יבואו עוד אנשים ויתנו לך"
"אף אחד לא בא היום. אתה היחיד"
"את צריכה להאמין. כמו שה' ישלח לי בחזרה את כל הכסף, כך הוא גם יתן לך את כל מה שאת צריכה"
"אבל אף אחד לא בא היום"
.....
"אני אכנס לבנק ונראה מה אפשר לעשות".
נכנס לבנק.
אחרַי נכנס אותו אחד שסימן לי עם הידיים.
"אתה מכיר אותה?" אני שואל אותו
"מכיר, מכיר"
"נו ו..."
"אמרתי לך שאני מכיר, עכשיו תעשה עם זה מה שאתה רוצה"
"למה אתה מפריע לו?" - מסתבר שהגברת קלטה שהולכת להתנהל פה שיחה, ונכנסה גם היא לתוך הבנק
"גברתי, אני לא מכיר אותך. תעזבי אותי", כך האיש.
"זה לא יפה. אני צריכה צדקה"
.......
"אני מתחננת, תן לי ממה שאין לך ותקבל את כל הברכות"
"אתן לך כמה שאפשר, בתנאי שתקבלי את זה באהבה"
"תן לי, תן לי"
......
"בואי רגע, בואי"
באה.
"את רואה? יתרתך למשיכה היא 50 שקלים"
"טוב בסדר, כל הברכות. היום אני הולכת לרבי דוד. תכתוב לי את השם והוא יברך אותך. קח את המעטפה ותשים בצד שלא יראו כמה אתה שׂם."

- - - - -

"כל​ הפושט יד..." חודש אדר.... ימים אחרי פורים....
האם אזרוק את הפורים לפח? האם הצדקה של פורים היתה חד פעמית?
עלי להכניס את הפורים לתוך ימות החול.
כן. כך אעשה.

ציפורים כלואות, שרות על החופש. ציפורים חופשיות עפות
צפורים כלואות מייחלות אל החופש
ציפורים חופשיות מביטות
ציפורים כלואות נשארות קטנות
ציפורים חופשיות גודלות
הציפורים הקטנות
יוצאות אל החופש
כשמבינות שהכלוב אחיזת עיניים
ורק דמיונם כבל הידיים

ואם היו אומרים לך, שכל חלומותייך יתגשמו?
זה התחיל בשיחה אחת באמצע הלילה. הוא, אני, ומעלינו השמיים. "למה לחיות?" הוא שואל. ואני, אין מילים בפי. הרי גם אותי טורדת אותה שאלה. "אולי יום אחד אהיה כוכב," הוא אומר ומצביע על השחור שעוטף את העולם. ובליבי שלוש מילים: כל כוכב נופל.
ואם היו אומרים לך, שחייך הם אמת צרופה אך גם שקר גמור?
זה המשיך בשיחות קטנות ושאלות גדולות, תהיות בתוך הלילה ומחשבות שאיש לא יכול להבין, גם לא הוא. "הרצון להיות טוב," הוא ממלמל. ואני, שכבר שכל בראשי והניסיון הוא ידידי הטוב ביותר, אבטל את דבריו ואומר: הטוב הוא נחלת המתבוננים. אך צו ליבי לא ייתן לי לשרוף את האמת התמימה בה הוא מתעקש להתעטף. וכי מה נותר לי מלבד האמת?
ואם היו אומרים לך, שהקור שבלב חזק יותר מכל החורפים יחדיו?
והשיחות הקטנות נהפכו אט אט להוויה אחת, ידיעה ברורה. "הפחד הוא ידידי, אך גם האוייב שלי" הוא אומר בשקט, בפחד. והפחד הוא הדרקון השומר שלי ושלו. ומתי ילדים מתבגרים ומבינים שדרקונים לא רק נושפים אש, אלא גם מגנים על חלשים? "אם היה לי מטבע זהב, הייתי העשיר באדם," ואני, בליבי שיר וילדים שמתבגרים.
ואם היו אומרים לך, שסוף העולם הוא תחילתו של הים?
יושבים על הקו הדק, הלא מורגש, שבין מים ושמיים. בין אדם לאדמה. "אם הייתה לי ציפור נפש," הוא שואל, מחווה אל האופק. וכל רצוני היה לאחוז אותו בזרועותיי, שלא יעוף בעקבות נפשו. "אסור ליפול," אומר. הנהון קל מצידי, זה כל ההבדל בין הסכמה לשתיקה מפורשת. והוא צוחק, אם יש ציפורים בגן עדן.
ואם היו אומרים לך, שהפרידה קשה יותר מהמוות עצמו?
ועיניים עצומות, וחיוך דקיק. והוא עודנו אך איננו. "בליבי תפילה ושיר," יאמר לפני שייגמר. ובליבי דמעות. "האם ישנם רגעים, שהם טובים יותר ממה שהיה?" שואל. ואני, מי אני מולו. כאין וכאפס, והוא כבר מלאך.
ואם היו אומרים לך, שהאובדן הוא הרצון לחיות ולמות יחדיו?
אחריו נשאר רק האין והיש. ובליל של קולות וצבעים וריחות וכל מה שהוא עכשיו ואחר כך ואתמול ואולי בעוד עידן. אינני מן המבינים מהר, מן המעכלים. ואולי קיבה כמו שלי לא מסוגלת לעכל. הרי לפני רגע ישנו ועכשיו איננו.
ואם היו אומרים לך, שככה מרגישים מלאכים?
שנה ועוד שנה, ובלב אני כבר מן הקשישים בני המאה, הסופרים על כף ידם את ימיהם. צוואתו לחיות, משנתו לשאול שאלות. ובלילה חשוך, כשמעליי השמיים וכוכב אחד שבו הוא דר, אשאל:
"ואם היו אומרים לך, שלא כל החלומות מתגשמים?"
ובליבי תפילה, אם יש אלוהים בשמיים.
ואם היו אומרים לי, הייתי מאמינה.

רציתי לומר תודה
למי שברא אותך
כל כך שלם
כמו טל נשטף
טיפה בודדת שנוטפת
עומד בצד מבחין בשקט
עיניך חוקרות אותי
ובהן נשקפת דמותי
והיא שונה כל כך מאיך
שאני רואה אותי
אבל אני בעצם אני
פשוט הסרת הקליפות
וראית את מה שבתוך
ללא מסכות

וכשקשה לי ולא קל.
אני בורחת אלייך.
בורחת רק אלייך.
יודעת שאתה תמיד פה.
מחכה לי.
בורחת לחיבוק הזה.
שאוסף אותי כל פעם ועוזר לי להמשיך. הלאה.
בורחת לאמון האין סופי שאתה מאמין בי.
קרוב ה' לנשברי לה.

והוא מכיר, כשקשה לו, והוא לא רוצה לומר.
הוא מכיר, כשקשה לו, והוא לא רוצה לבכות.
הוא הכיר, אז, כשכאב לו, והוא לא הסכים לצעוק.
הוא נזכר, כשבער לו, עד שהוא נשרף מבפנים.
הוא נזכר, כשהוא דעך שם רחוק, והוא לא קרא לאף אחד שיעזור לו לקום.
הוא אף פעם לא שכח, כמה הוא רצה לומר, ולבכות, ולצעוק, ולבקש.
והפחד מלגרום לאדם נוסף ליפול איתו לאותו הבור, מנע ממנו להצליח לצאת.
הוא ידע שבפנים,
הוא הרים את מבטו. עשרת הכוכבים זהרו על רקע השמיים האפלים.
עשרת הכוכבים שפתחו של הבור באדמה, איפשר לראות.