מעל ים, סוער, גועש,
מתנדנדת לה חצי נשמה.
מתחת לשמיים, צהובים, דהויים,
מביטה היא לאופק, החוצה.
השמש שקעה עליה זה מכבר, וחצי נשמתה - עזבה.
רוח חזקה, מכלה, מעיפה את הכל, פירקה עד לדום את חבלה.
סערה, סלעים מתפרקים, וחיוך אחד בודד, לחיצה חזקה.
ואש, קול שרפה, באה, ומכלה, וחבל שרפה.
והיא בו צפתה, נופל מטה מטה , מביט אליה בכמיהה.
ואחרי כן, בקול דממה דקה, רק שפתיה נעות, וקולה לא ישמע.
והוראה התייצב לידה והבהיר והאיר את עולמה.
תגובות
זה נוגע בכל נקודות ותחושות ההחמצה שיש בחיים.
וכמובן יתרון האור הבא מתוך החושך
תודה